יום ג' כ"ז תשרי ה'תשע"ה
דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות תרומה Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשנ"ח-נ"ט

רעיונות לפרשת תרומה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

תקחו את תרומתי
שלוש פעמים מופיעה המילה "תרומה" בתחילת הפרשה. גם שלוש פעמים מופיע שם הפועל "לקוח": דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי. וזאת התרומה אשר תקחו מאיתם. תמוה הוא הדבר מן הבחינה הלשונית. תרומה אין לוקחים. תרומה - נותנים "כל איש אשר ידבנו ליבו".
אך דומה כי יש תרומה ויש תרומה. יש מי שמרגיש שהוא נותן תרומה. הוא העשיר, הוא בעל האמצעים, הוא הנדיב וטוב הלב. והוא המואיל ברוב טובו להעניק מכספו לדל. יש כאן נדיבות. יש כאן רצון טוב. יש כאן התעוררות ספונטנית ראויה לשבח. אבל גם שביעות רצון עצמית יש כאן. גם התנשאות עלולה לבוא מכאן.
ולעומתו יש מי שמרגיש שלוקחים ממנו את התרומה. לא רצון טוב יש בזה כי אם תשלום מס. לא סיפוק עצמי יש בזה כי אם פריעת חוב. ענווה והרכנת ראש יש כאן בפני מי שכל הכסף וכל הזהב - שלו הם.

דו-ערכיות רבה יש בתרומה זו של המשכן. מצד אחד - "כל איש אשר ידבנו ליבו", במלוא ערכם של הלב החם והרצון הטוב האישיים. ומצד שני "תקחו את תרומתי", בהכרה כי אך משלו אנו נותנים לו, ולא לנו להחזיק טובה לעצמנו על כך שממלאים אנו את חובתנו.
ואף הקב"ה מחזיר לנו באותה מטבע ואומר לנו: "כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו". תורה זו שאני נותן לכם, לא רק בחסד קיבלתם אותה, אלא גם בזכות אתם לוקחים אותה.

האמנות היהודית (תשנ"ט)
פרשות אלו, מ"תרומה" ועד "פקודי", מפגישות אותנו לראשונה עם האמנות היהודית: יריעות המשכן והפרוכות, העשויות מעשה חושב ומעשה רוקם; הכלים, ובראשם מנורת הזהב - כולם הם מעשה אמנות.

מעניין הדבר, שחוץ מאשר בבית המקדש, אין אנו מוצאים התייחסות חיובית אל האמנות הפלסטית והנראית לסוגיה, הן בתנ"ך והן בדברי חז"ל. היופי האסטתי ניתן לבני יפת. "יפת א-להים ליפת וישכון באהלי שם" - "יפייפותו של יפת באהלי שם". האמנות היחידה שאנו מוצאים בתנ"ך היא המוסיקה: נגינתו של דוד, נגינתם של בני הנביאים, כלי השיר שבספר תהילים, שירת הלוויים ועוד. ניכר הדבר כי יש הסתייגות מן האמנות המוחשית, הנראית, ולעומתה מתפתחת האמנות הנשמעת והנקראת.
והנה, דווקא בבית המקדש מתהפכים הדברים. עשיית צלם ודמות, שנאסרה בחומרה בכל מקום אחר, הופכת להיות מצוה בעשיית הכרובים שעל ארון העדות. (ויחד עם זאת, מוצנעים הם בתוך קודש הקודשים לבל תראה אותם עין אדם...). על המנורה - המיועדת לאור המאפשר את הראייה - נאמר: "וראה ועשה, כתבניתם אשר אתה מראה". גם מצוות העלייה לרגל היא "ליראות את פני ה'".
צריכים אנו לומר כי בית המקדש הוא המקום שבו מתמקדת ההתמודדות עם האמנות האלילית. והדבר בא לידי ביטוי בשתי נקודות:
א. האמנות האלילית מנסה להמחיש את הבורא עצמו בכך שהיא נותנת לו צלם ודמות. אמנות המקדש, לעומתה, לא באה אלא להציג סמלים מופשטים המבטאים רעיונות, ולא מנסים, חלילה, לתת איזושהי דמות לקב"ה עצמו.
ב. האמנות האלילית היא חופשית וספונטנית; ובכך היא נותנת ביטוי לנקודת המבט של האדם, כיצד הוא תופס את הבורא במושגים האנושיים הקטנים שלו. אמנות המקדש, לעומתה, היא מודרכת ע"י הקב"ה. לא האדם מצמצם את הרעיונות הא-להיים המופשטים אל מערכת המושגים שלו. להיפך, הוא נושא את עיניו כלפי מעלה, ושומע כיצד הקב"ה הוא שמדריך אותו איך לבטא את אותם רעיונות. לא האדם מוריד את הא-להים אל תפיסתו הקטנה אלא הקב"ה הוא ה"יורד" אל האדם.

על כן נטצווה משה במעשה המנורה: "וראה ועשה, כתבניתם אשר אתה מראה בהר" - במדוייק.


חזרה למעלה