בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שמחת פורים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אשר בן חיים

שמחה ושמחת פורים

שמחת הפורים - למה? מתי? עד כמה?

undefined

הרה"ג אברהם יצחק הלוי כלאב

אדר ב' תשס"ג
8 דק' קריאה
"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר".

אמרו במסכת שבת (ל, ב):
"אמר קהלת (ח, טו), וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר אֵין טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי אִם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ וְהוּא יִלְוֶנּוּ בַעֲמָלוֹ יְמֵי חַיָּיו אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאלוקים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. ואילו (ב, ב) אמר, וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה. אלא וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה שמחה של מצוה. וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה. שמחה שאינה של מצוה. ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק וכו' אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר (מלכים, ב, ג, טו), וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה', אמר רב יהודה, וכן לדבר הלכה. אמר רבא, וכן לחלום טוב".


ויש להבין מה רע בשמחה שאינה של מצוה כל זמן שאין בה עבירה. ואף לשון הפסוק אינו שולל את השמחה אלא שאומר שאינה במקום. נראה לבאר על־פי דברי הגר"א בפירושו למשלי (יד, יג) על הפסוק, גם בשחוק יכאב לב ואחריתה שמחה תוגה. וז"ל, שאין לאדם בעולם הזה שום שמחה, כי מה יש לאדם שמחה יותר לאב מבנים, וצער גידול בנים קשה מכולם. וכן אמרו במדרש, מעשה שהביא למלך שולחן אחד שאין כמוהו בכל העולם. שמח המלך מאד ושלח אחר כל חכמיו ושאלם על השולחן ומתפאר עצמו בו מאד. וענה חכם אחד שהשולחן לו רק ליגון ואנחה. פעם אחת ירד המלך בספינה ומחמת שדעתו היה קשור בו נטל אותו גם כן ונפל לתוך המים ולא יכלו להעלותו. ומחמת גודל הצער חלה המלך. ענה אותו חכם הלא זה הוא דברי אשר שמתי בפיך שאין זה אלא יגון, כך מקובלני לפי ערך השמחה כן יהיה גודל היגון כי כאשר יקרה בו דבר מה היגון גדול מאד. שהנה כל קניני העולם הזה אינם נצחיים כי כל חומר סופו לכלות ולפיכך בהכרח שאותו דבר המביא שמחה עתיד ליפסד וממילא כפי גודל השמחה שגרם כן יגדל הכאב על אובדו. על כן אמר החכם מכל אדם ולשמחה מה זה עשה. ואל תאמר בשעת שמחה אשמח ואחר כך בשעת עצב יתעצב.
כפי שאמר אותו אפיקורס לרבי יהושע בן קרחה (הובא ברש"י חומש בראשית ו, ו) שכאשר נולד לו בן שָׂמח ושִׂמח ואף על פי שידע שסופו למות, בשעת שמחה שמחה ובשעת אבל אבלות אמר לו ר' יהושע בן קרחה, כך מעשה הקדוש ברוך הוא אף על פי שגלוי לפניו שסופן לחטוא ולאבדן לא נמנע מלבראן בשביל הצדיקים העתידים לעמוד מהם. כי באמת אין לשמוח כאשר יודעים שהנולד ימות. אלא כאשר הוא צדיק והיתה תועלת בהולדתו אותו יתרון גם כאשר ימות אינו נאבד. וזוהי שמחה של מצוה, שאין המצוה בטלה לעולם ולפיכך אמר קהלת, והוא ילונו בעמלו ימי חייו אשר נתן לו האלוקים תחת השמש, שזו מטרת חיי אדם תחת השמש - בעולם הזה - ואם ימלא חפץ זה הרי ימיו ימי שמחה אמיתית שאותה יש לשבח.

אכן גם שמחה של מצוה אינה דומה ממצוה למצוה אחרת. דגרסינן במסכת מועד קטן (ח, ב):
"אין נושאין נשים במועד..., מפני ששמחה היא לו. ושאלה הגמרא, וכי שמחה היא לו מאי הוי".

פירש רש"י, וכי שמחה אסורה ביום טוב.
"אמר רב יהודה אמר שמואל וכן אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא ואמרי לה אמר ר"א אמר ר' חנינא, לפי שאין מערבין שמחה בשמחה. רבה בר רב הונא אמר, מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו שנאמר (דברים, טז, יד), וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ ולא באשתך".

ופירש רש"י בהא דאין מערבין שמחה בשמחה, כלומר, בעינן דלישמח בשמחת מועד לחודיה.

ולפי זה רבה בר רב הונא אינו חולק לגמרי על הפירוש הראשון. אלא, שהפירוש הראשון סובר שהשמחה באשתו אינה מסלקת את שמחת החג, והוא שמח בשני הדברים. ואילו רבה בר רב הונא סבר שהוא שמח רק באשתו ושמחת החג נאבדת לגמרי. אלא שעדיין קשה מאחר ומצוה לשמוח בחג מנין שאין שמחת אשתו עולה לו בשמחת החג כשם שהוא אוכל בשר ושותה יין שזו שמחת החג. נראה שעל כן הוסיפו תוס' לומר בדיבור המתחיל "לפי", "דכשם שאין עושין מצות חבילות כך אין מערבין שמחות דבעינן שיהא פנוי למצוה אחת ולשמחה אחת".

משמע שהשמחה היא מצוה והיינו חושבים הואיל וסך הכל הוא שמח, מה לי מחמת מה הוא שמח, לכך אתא קרא למימר דבעינן בשמחת מצוה, שמחה בפני עצמה, כמו במצות שאין בהן שמחה. ולכן הירושלמי (הובא בתוס') לומד את הדין הזה מדכתיב, מלא שבוע זאת, ללמדנו שאפילו בשמחת נישואין יש לעשות שמחה לכל אחת מהנשים בפני עצמה. ואילו גמרא דידן מביאה פסוק מחנוכת המקדש דאין מערבין שמחת המקדש עם שמחת החג שהן שתי שמחות שונות. והקשו בגמרא, מדוע מותר לישא בערב המועד. ומשני, עיקר שמחה חד יומא, ופירש רש"י, עיקר שמחה של נשואין חד יומא ובשאר יומי לא חשיב מערב שמחה בשמחה.

אלא שיש לשאול מדוע בחנוכת המקדש לא עשו אותה יום לפני החג ואחר כך היו ממשיכים אותה בחג עצמו. ולא משמע בגמרא דהכי איתרמי (אלא לפי קושית הגמרא, אולם למסקנא גזירת הכתוב הוא. ואם כן עדיף למינטר עד הרגל כדי למנוע הפסד מלאכה מהעם, כמבואר בתוס' שם).

אלא נראה שכל שמחת חנוכת המקדש היתה צריכה להיות לפני הרגל. שאמרו שם בגמרא שאותה שנה ביום הכיפורים אכלו, דעבדו קל וחומר ומה בחנוכת המשכן דאין קדושתו עולמית דחיה שבת דאיסור סקילה, מקדש שקדושתו עולמית אינו דין שידחה יום הכיפורים שאיסורו כרת. הרי שבכל יום היתה שמחה יתרה של מצוה שהיא דוחה את איסור יום הכיפורים. נראה לבאר הדבר על פי דברי הגר"א במשלי (כג, כד־כה) על הפסוק גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו, גילה באה על דבר תמידי ואילו שמחה היא על התחדשות. דהיינו, כאשר נולד לאדם בן הוא שמח ואחר כך הוא מגיל בבנו. וזה שאמר הכתוב, ישמחו השמים ותגל הארץ בדברי תורה שהם השמים, שורה השמחה כי תמיד ישנה בהם התחדשות. אבל בארץ שהם המצות, ישנה גילה, כי המצות הינן תמידיות ואין בהן שינוי. ולכן יגיל אבי צדיק, שהוא שומר את המצות, אבל יולד החכם, שהוא רבו המוליד את החכם, ישמח בתלמידו המחדש לפניו חידושים בעת לימודם ועל כן נקרא התלמיד, חכם, שהוא מחכים את רבו, ורבו שמח בו. מכאן יש ללמוד ששמחת החג היא על ההתחדשות שבחג. ובאמת הרגלים באים על החידוש שבהם, חג הפסח על החרות. חג שבועות על מתן־תורה. וחג הסוכות על סוכות שהיו לבני ישראל במדבר, כלומר, שהקדוש ברוך הוא סיפק צורכינו במדבר ארבעים שנה. כל אחד ממאורעות אלה עולה על קודמו בניסיותו. אף נשיאת אשה דבר חידוש הוא ולכן יש בו שמחה אלא שלאחר היום הראשון עצמת השמחה פוחתת, כי אבד חלק מהחידוש שבדבר.

ברם בחנוכת המקדש בכל יום הלכה השמחה וגדלה כי החונכים זכו להתעלות רוחנית עליונה אשר עוצמתה אינה פוחתת עם הזמן אלא אדרבא מתגברת ככל שהאדם דבק יותר באלוהיו והוא מבין טוב יותר מהי משמעות מקדש לעם ישראל. כמו שאמר הכתוב, ישמחו השמים ותגל הארץ חנוכת המקדש שייכת לשמחת העליונים מעין קבלת התורה (עיין בדברנו לתחילת פרשת ויקרא) וכשם שבמתן תורה הלך הקול והתחזק, אף בהשראת שכינה במקדש עולמים הלכה השמחה והתחזקה. וזה שאמרה הגמרא (שם, בהמשך) על הפסוק (מלכים, א, ח), "ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאוהליהם שמחים וטובי לב...", שמחים, שנהנו מזיו השכינה. כי השמחה האמיתית והנמשכת במשך שבעה ימים אינה אלא מזיו השכינה, כעין זיו השכינה לו זכו בסיני.

והנה במגלת אסתר נאמר (בפרק ט, יז־כב):
"בְּיוֹם שְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְנוֹחַ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם "מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה" וְהַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן... וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם "מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה" עַל כֵּן הַיְּהוּדִים הַפְּרָזִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת עֹשִׂים אֶת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר "שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב..." וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי וגו' לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי "מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה" וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים".


שלש פעמים נאמר משתה ושמחה, הקדים משתה לשמחה, ופעם אחת נאמר שמחה ומשתה הקדים שמחה למשתה. ועוד, כאשר הקדים שמחה למשתה נאמר גם ויום טוב. וכן נאמר (פרק ח, יז), ובכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע שמחה ומשתה ויום טוב", כאשר הגיעו אגרות המלך שהיהודים יעמדו על נפשם וינקמו מאויביהם, היתה שמחה ומשתה ויום טוב. יום טוב גורם שהשמחה קודמת למשתה. וכבר ביארה הגמרא (מגילה, ה, ב)ששתי אגרות כתב להם מרדכי. הראשונה שיקבעו לדורות להיות ימי הפורים יום טוב שמחה ומשתה. ולא קבלו עליהם לעשותם יום טוב. חזר ושלח להם להיות עושים אותם משתה ושמחה וקבלו עליהם. כלומר בתחילה רצה לאוסרם במלאכה כיום טוב, ולבסוף לא נאסרה המלאכה, אלא עשו אותם משתה ושמחה.

הענין מתבאר על פי הנאמר לעיל. שמחה הוא ענין של התחדשות, ולפיכך ביקש מרדכי לאסור את הפורים בעשיית מלאכה כיום טוב שהתחדשות הנס שבו מביאה את ישראל למעלה עליונה רוחנית, כך נס פורים הביא את ישראל להתעוררות רוחנית מיוחדת אשר כתוצאה ממנה קיבלו עליהם את התורה מתוך דבקות ורצון פנימי על זה. וכדי שהשמחה תהיה שלמה בא המשתה שהוא נמשך מתוך השמחה. ברם ישראל לא רצו לקבל עליהם דין יום טוב שהוא ביטול האדם הגשמי במידה מסוימת ולפיכך יום טוב אסור במלאכה. (ומה שהותרה מלאכת אוכל נפש כדי שאפשר יהיה לאכול מהמעולה כמבואר בתוס' ריש מסכת ביצה. עיין בדברנו לסוף פרשת ראה, בענין שמחת יום טוב). חפצם היה לעבוד את ה' מתוך שיא הגשמיות לפיכך הקדימו את המשתה. וזהו שאמרו במסכת מגילה (ז, ב) חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן. וזהו ההבדל בין שעת קבלת הידיעה שגזירת המלך אחשוורוש התבטלה שאז עשו שמחה ומשתה ויום טוב לבין שעת הנצחון בפועל על אויביהם מבקשי נפשם, שעשו משתה ושמחה. כי ברגע קבלת הידיעה שהקדוש ברוך הוא הצילם מיד מבקשי רעתם היתה התעוררות עליונה בעם שהביאה אותם למצב כעין יום טוב. ברם בשעת המלחמה כאשר הם עצמם לחמו ומסרו נפשם להציל את ישראל ולהרוג שונאיהם הנס לא היה ניכר כל כך כי הם בגופם פעלו על מנת שהצלתם תצא לפועל. על כן כאשר באו לקבוע את היום לדורות רצו דוקא להדגיש שאף על פי שאנחנו פועלים לכאורה מתוך הסתר פנים של מעלה, אין כוחנו בא אלא ממרומים ממלכו של עולם. לכן הקדימו את המשתה לשמחה והוסיפו משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים ללמדנו שאין זו סתם שמחת הגוף של עצמנו אלא שמחת כלל ישראל. כדברי הרמב"ם (פרק ב מהלכות מגילה הלכה יז), מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו. שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים. שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר, להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים.

עוד יש להוסיף טעם נאה מדוע תיקנו חכמים בפורים כמה מצות מיוחדות, שהנה במשלי (א, כב) נאמר, עד מתי פתאים תאהבו פתי ולצים לצון חמדו להם וכסילים ישנאו דעת מבאר הגר"א שישנם שלשה מפריעים לתורה. האחד, שהולכים אחר תאות עולם הזה והם הנקראים פתי שיש להם הנאת הגוף ולפיכך אינם מתפנים ללמוד תורה. השני, הלצים שאוהבים את הדיבורים הבטלים אף על פי שאינם מביאים שום הנאה גופנית וכל שעולה בידם הוא רק ליצנותם. דבר זה נובע מנפש האדם שהרצונות נובעים ממנה. והשלישי, הכסיל שאינו מבין את מתיקות התורה ולכן אינו רוצה להתייגע בהשגתה. דבר זה בא כי הדעת אצלו לקויה ואינו יכול להתעלות ברוחניותו. נמצאו שלשת הדברים אחד מהגוף, השני מהנפש, והשלישי מהרוחניות שהיא השכל.

על פי זה אפשר להבין מדוע תיקנו חכמים בפורים שלשה דינים בסעודת פורים, האחד, גוף הסעודה. שני, משלוח מנות לרעהו ומתנות לאביונים. והשלישי, חייב איניש לבסומי עד דלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן. אכן מעלתו של פורים שהיתה בו קבלת התורה מחדש ובלא כפיית ההר כגיגית. כדאמר רבא, במסכת שבת (פח, א), הדור קבלוה בימי אחשוורוש דכתיב (אסתר, ט, כז), קימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר. כלומר, ההתעלות הרוחנית שבאה להם כתוצאה מהצלתם מגזירת השמד וההרג של כל ישראל בהיותם בהסתר פנים בגלות החושך, הביאה אותם לדבוק בבורא עולם בצורה נעלה ביותר, הם חשו שהחיים בלא תורה ובלא דביקות אלוקים כאין הם. כדי לחגוג זאת מתוך התעלות חוזרת ונישנת במשך הדורות, תיקנו, לעשות סעודה שהיא לגוף. ולשלוח מנות לחברו ומתנות לאביונים שהם מצד הנפש, כי אין לאדם בהם הנאה גופנית. ולפיכך, תיקנו מלבד מתנות לאביונים שנפש האדם נוטה לעזור להם כאשר הוא רואה בדוחקם, גם, משלוח מנות לחברו שהוא יכול להיות עשיר יותר ממנו וכל זאת כדי שיתן לאחרים ויתקן את רצונותיו הבאות מהנפש. ועוד תיקנו, לבסומי עד דלא ידע. לאבד כביכול את דעתו. דהיינו סעודת פורים היא בכל שלושת הכוחות הפועלים באדם, בגופו, בנפשו ובשכלו שהוא רוחניותו. כל אלו משועבדים לקבלת התורה המחודשת ביום הפורים.

והנה ישנה מחלוקת הפוסקים בשולח מנות לחבירו והלה מסרב לקבל, אם קיים השולח מצות משלוח מנות. שיש אומרים שיצא ויש אומרים שלא יצא. מחלוקתם מה העיקר במשלוח מנות, האם השליחה שהיא הנתינה, או הקבלה. שאם נאמר שהעיקר היא הנתינה, כל שלא נתן לא קיים. אך אם העיקר היא הקבלה, אם המקבל אינו רוצה לקבל הריהו כאילו קיבל, ולפיכך יצא ידי חובה. כי לדעה הראשונה העיקר בשילוח המנות היא מצד הנותן שיעבוד את ה' בכוח נפשו הבאה לביטוי בנתינה. ואילו לדעה השניה העיקר היא הקבלה שזו מקרבת את הלבבות ומאחדת את ישראל להיות חטיבה אחת.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il