^ 1.. אף שהצום מתחיל מעלות השחר, מנהגי האבלות של שלושת השבועות מתחילים כבר מליל י"ז בתמוז, שכן למדנו לעיל שמתחילה הצום היה צריך להתחיל בלילה, ומה שצמים מעלות השחר הוא מפני שכיום אין גזירות והצום תלוי ברצון ישראל, ורצו ישראל לצום מעלות השחר, אבל שלושת השבועות מתחילים מליל י"ז. כ"כ החיד"א בשו"ת חיים שאל א, כד, עפ"י הרמב"ן. ואמנם באג"מ או"ח א, קסח, היקל בזה לעניין נישואין, וכן בח"ד קיב, ב, היקל לצורך גדול להסתפר בליל י"ז. אולם בציץ אליעזר י, כו, חלק עליו, שאפילו נישואין שהם מצווה אין לערוך מליל י"ז בתמוז, שכבר התחילו שלושת השבועות. וכך נראה.
^ 2.. בכה"ח תקנא, מ, הובאה מחלוקת האחרונים לגבי נגינה בשמחת מצווה. ובהלכות חגים כה, ו, מחמיר, ובתורת המועדים ה, ד, הביא כמה אחרונים להקל. ועי' בפס"ת תקנא, יג, שלאחר ר"ח אין להקל. לגבי ספירת העומר ג, ט, כתבתי שכאשר קשה לקיים את בר המצווה ביום ההגעה למצוות, אפשר לקיים את בר המצווה ביום סמוך ויחזקו את שמחת המצווה על ידי סיום של בר המצווה, ובדיעבד על ידי סיום של מישהו אחר, ועל ידי כך יהיה מותר גם לנגן. ובשלושת השבועות שהצער יותר קשה, רק בשעת הדחק אפשר להקל בזה.
^ 3.. בין האוסרים לשמוע כלי נגינה מרדיו הם: אג"מ יו"ד ב, קלז, ובאו"ח א, קסו, נטה לחומרא לאסור שמיעת כלי זמר בזמן הזה. וביחו"ד ו, לד, אף שהתיר לשמוע כלי זמר בזמן הזה, אסר לשמוע כלי זמר מרדיו וכדומה בספירת העומר ושלושת השבועות (אמנם בע"פ התיר ל'ערוץ שבע' כדי שלא לבטל את הפינות התורניות). ובציץ אליעזר טו, לג, ופס"ת תקנא, יג, אסרו בימים אלו אף שמיעת שיר מהרדיו בלא כלי זמר. אולם סברות המקילים חזקות. ובמיוחד שמנהג איסור שמיעת כלי זמר ומחולות בימים אלו נזכר לראשונה באחרונים, ואין על כך תקנה קדומה. כיוצא בזה העלה בשו"ת חלקת יעקב א, סב, ששמיעת מוזיקה ממכשיר אלקטרוני אינה בכלל הגזירה (או מנהג האבלות), כיוון שלא היו באותם זמנים. ע"כ. אלא הדין תלוי בשמחה שבדבר. וכן אפשר ללמוד ממה שהתירו האחרונים ללמוד נגינה בימים אלו, מפני שאין בזה שמחה, הרי שהכל תלוי בשמחה. ומהר"ם שיק יו"ד שסח, התייחס לחילוק שבין ניגון של שמחה או עצב, שניגון של עצב אינו אסור בימי אבל. וכן משמע מלשון הרמב"ם בהל' תעניות ה, יד, כשעוסק באיסור ניגון אחר החורבן: "וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר כולן. וכל מיני זמר... אסור לשמוח בהן ואסור לשומען מפני החורבן". לפי זה נראה שעיקר האיסור לשמוע כלי זמר הוא בשירי שמחה השייכים לריקודים ומחולות, אבל שירים רגילים, וק"ו עצובים, אינם אסורים. ויש שלא עמדו על החילוק בין שירים שמחים לעצובים, ומקפידים שלא לשמוע ולהשמיע כלי זמר בשלושת השבועות וספירת העומר, ומנגד, משמיעים שירים שמחים מפי זמרים בלא ליווי כלי נגינה. וטעות בידם, שיותר צריך להחמיר שלא להשמיע שירים שמחים אפילו בלא ליווי כלי נגינה, ואילו בשירים עצובים אפילו עם ליווי כלי נגינה אפשר לסמוך על המקילים. וכן נהג 'ערוץ שבע' להשמיע בשלושת השבועות שירים רגילים שאין בהם שמחה, ובתשעת הימים השמיע שירים עצובים שמזכירים למאזינים את האבל על חורבן בית המקדש. ע"ע בתחומין יג, מאמר הרב שמואל דוד. ועי' לעיל ג, י.
גם לפי המחמירים, השומע תוכנית מלל ובין קטעי המלל ישנם קטעי נגינה, אינו חייב לכבות את הרדיו, והמדקדקים מכבים את הרדיו בעת קטעי הנגינה (הל' חגים כה, ט).
נראה, שגם לפי המחמירים, ביום שישי אחר חצות ובמוצאי שבת, אפשר לנהוג כדעת המקילים, מפני שקדושת השבת ושמחתה חופפת על זמנים אלו, שאין אומרים תחנון בערב שבת, ולובשים בגדי שבת במוצאי שבת.
^ 4.. כתב ביסוד ושורש העבודה, שראוי להימנע מלהתענג בבין המצרים. ור' חיים פלאג'י (בס' משא חיים) כתב, שעשו תקנה במקומו שלא יטיילו בפרדסים ועל שפת הים והנהר בימי בין המצרים (הובא בשדי חמד מערכת בין המצרים א, י). אמנם שאר האחרונים לא כתבו זאת, ורק בספרי דורנו הזכירו חומרה זו (עם כלביא עמ' 170; נטעי גבריאל כג, ג, בשם י"א; מקראי קודש הררי ה, א). ונראה שזה מנהג חסידות, ועל כן לא הובא ברוב ספרי האחרונים. והעיקר להלכה, שרק בתשעת הימים צריך למעט בדברים מהנים ומענגים שמביאים לשמחה. וכפי שמצינו לעניין אכילת בשר ויין ומשא ומתן של שמחה, שאיסורם מתחיל מר"ח אב. וכן אין לאסור טיולים מצד הסכנה, שהרי עצם הזהירות מסכנה היא מצווה מהתורה, והזהירות בימים אלו היא רק למשנה זהירות, אבל אין בה קביעת כללי זהירות אחרים.
וכן הדין לעניין רחצה בים ובנהר, שיש בהם דמיון לטיול הן מצד ההנאה והן מצד הסכנה. ואמנם יש מי שהחמיר בזה (מקור חיים לחו"י תקנא, ד). אבל רבים התירו, וכן מצינו בתרומת הדשן ק"נ, שהיו נוהגים לרחוץ בנהרות בתשעת הימים ולא מיחו בידם. ובשולחן גבוה סו"ס תקנא כתב, שהמנהג בסלוניקי לשחות בים אפילו בערב תשעה באב. וכ"כ ביחו"ד א, לח, שמותר לשחות בבריכה ובים אפילו בשבוע שחל בו תשעה באב. ואף שמצד ההוראה למעט בשמחה נראה להחמיר בתשעת הימים ברחצה של תענוג, מ"מ אפשר ללמוד בק"ו לגבי שלושת השבועות שמותר לרחוץ בבריכה ובים ולטייל.
ואמנם טיול שיש בו משתתפים רבים וכן מחנה קיץ, לכתחילה עדיף שלא לקיים בשלושת השבועות, כי יש בו שמחה יתירה, והוא קצת דומה לריקודים ומחולות. אבל בדיעבד כשקשה מאוד לקיימו בתאריך אחר, מותר לקיימו עד ר"ח, ואינו דומה לריקודים ומחולות שעניינם העיקרי שמחה, ואילו הטיול מגמתו להכיר מקום חדש וליהנות מהצוותא. והיה ראוי לשנות את תוכנית הלימודים השנתית, ולקיים בשלושת השבועות לימודים, וממילא פחות יטיילו וירחצו באותם הימים. אולם כיום שזה זמן הקייטנות או החופשה השנתית, אין להחמיר יותר מהדין, ואין לאסור טיולים ושחייה עד ר"ח אב.
לעניין שחייה יומית בבריכה שאינה נחשבת כבילוי אלא כחלק מאורח חיים בריא, ראו בהמשך הלכה כא, שלמנהג ספרדים טוב להחמיר בשבוע שחל בו תשעה באב, ולמנהג אשכנזים מר"ח אב. (ועי' ברב פעלים ח"ד כט, שכתב שמי שהתחיל ללמוד שחייה לפני בין המצרים, אף שראוי להחמיר בתשעת הימים, אין למחות ביד המיקל להמשיך ללמוד בתשעת הימים ובשבוע שחל בו. ובשם החזו"א כתבו שלצורך בריאות מותר לרחוץ בתשעת הימים, ונכון להמליץ להמשיך לקיים את לימוד השחייה בתשעת הימים ולהפסיק בשבוע שחל בו).
^ 5.. מבואר בב"י ומ"ב תקנא, יד, שאף נישואי מצווה אין עורכים בימים אלו דלא מיסמנא בהם מילתא. והגר"א תקנא, סט, חידש שגם מצד אבלות החורבן אין לישא בהם אשה, כמבואר בב"ב ס, ב, שמשרבו הגזירות אחר החורבן היה ראוי שלא להינשא, אלא שאין יכולים לעשות כן, אבל אפשר להסיק שלפחות בשלושת השבועות ראוי להימנע מכך. למעשה יש חילוקי מנהגים באשר למנהג ספרדים : כנה"ג (טורקיה) החמיר אפילו שלא לארס בכל שלושת השבועות, וכן מנהג מרוקו. ובבן איש חי דברים ד' אסר נישואין, ועל אירוסין כתב שראוי להחמיר כדברי כנה"ג. והביאם בכה"ח תקנא, מד. וכ"כ הרב אליהו בהל' חגים כה, ג. מנהג יוצאי תימן שלא לישא אשה מי"ז בתמוז. ובשו"ע תקנא, ב, אסר נישואין בתשעת הימים בלבד, וביבי"א ו, מג, חיזק דבריו והוסיף שבמניעת מצווה אין ראוי להחמיר, ובמיוחד בדורנו.
אירוסין מהתורה, היינו קידושין ללא חופה, היה מותר לערוך בתשעת הימים ואפילו בתשעה באב, כדי שלא יקדמנו אחר, ובתנאי שלא יערוך סעודה בתשעת הימים. כיום נוהגים לקיים את האירוסין והנישואין שמהתורה ביחד, אולם לכל הפחות אפשר ללמוד מהיתר האירוסין, שמותר להורי בני הזוג להיפגש בתשעת הימים, כדי להסכים על תנאי הנישואין, ומותר להגיש שם כיבוד קל. וכ"כ במ"ב תקנא, טז. ומסיבת התקשרות הנקראת כיום 'אירוסין' מותר לעשות בתנאי שהיא ביתית וצנועה, ובלי מוזיקה. ואם רוצים להשמיע מוזיקת רקע ממכשיר אלקטרוני, נכון לחזק את השמחה על ידי סיום, אבל אין להקל כמו בימי ספירת העומר שהם פחות ימי צער (ראו לעיל ג, 7).
^ 6.. יש מקילים וסוברים שאין איסור תספורת חל על אשה, כדעת השו"ע לעניין אבלות אחר שבעה (יו"ד שצ, ה). וכ"כ בפנים מאירות ב, לז.
^ 7.. לגבי גילוח בשלושת השבועות. למנהג יוצאי אשכנז, עי' במ"א תקנא, יד, שכתב בשם הגהות אשרי, שאין להסתפר אפילו לפני שבת הואיל ואין רגילים להסתפר כל שבוע, משמע מזה שהרגילים להתגלח רשאים להתגלח לכבוד שבת. וכ"כ הפמ"ג א"א י"ד, שלפני ר"ח אב מותר להסתפר לכבוד שבת. ואמנם במטה יהודה ד' החמיר, אבל בגילוח, שאם לא יתגלח יראה בניוול בשבת, נראה יותר כפמ"ג. וכתב בבאו"ה תקנא, ג, שמשמע מהירושלמי שמותר לכבוד שבת אפילו בתשעת הימים, וכ"כ הגרע"א. עוד סברה להיתר, שלרגילים להתגלח יש בדרך כלל צער רב כשאינם מתגלחים כמה ימים, ואולי זה דומה לתספורת השפם שמפריע לאכילה, וכהיתר לסוך בתשעה באב למי שיש חטטין בראשו (שו"ע תקנד, טו), וכפי ששמעתי שמותר לגזור שערות שגורמות לפצעים או כאבי ראש. ובספר 'נפש הרב' לרב שכטר עמ' קצא, כתב בשם הרב סלובייצ'יק, שמנהג שלושת השבועות כדין אבלות שנה, שנוהגים להתגלח; ומנהג תשעת הימים כמנהג אבלות שלושים, שאסור להתגלח; ובתשעה באב נוהגים כמו באבלות שבעה. לפי זה היקל להתגלח בכל יום עד ר"ח אב, כדי להסיר הניוול. ועי' בצהר ח"ג עמ' 39 קושיות על שיטתו, אך אפשר לדחותן. ועי' בשו"ת נר עזרא ח"ב עמ' קנה-קנח, שמסיק להקל להתגלח לקראת שבת, וכתב שכן דעת הרב מן ההר והרב ליכטנשטיין.
אמנם רבים מחמירים שלא להתגלח כלל, וכ"כ בכה"ח תקנא, סו. ובתצג, יט, כתב עפ"י אחרונים, שבמקום הפסד פרנסה מותר להתגלח. וכן נוהגים רוב המדקדקים במצוות. גם באג"מ או"ח ד, קב, התיר להתגלח רק במקום שיש הפסד ממון.
ונלענ"ד שמעיקר הדין נכון גם למנהג יוצאי אשכנז להתגלח בכל ערב שבת עד ר"ח אב, אבל בימות החול כשאין קושי טוב להחמיר, והמיקל יש לו על מי לסמוך. וכן לצורך פרנסה אפשר להקל. ומר"ח אב ראוי להחמיר גם בימות החול וגם בערב שבת. ואף שלכאורה אפשר לטעון שצריך להתגלח לכבוד השבת, וכן משמע מהירושלמי ורע"א שהובאו בבאו"ה תקנא, ג. מ"מ כבר מצינו בראשונים (כל בו, והובא בב"י תקנא, ד) שנהגו שלא להתגלח לפני שבת חזון כדי להגיע לתשעה באב כאבלים, ומצינו שהמנהג הרווח באשכנז היה שלא ללבוש בגדי שבת בשבת חזון, כמבואר ברמ"א תקנא, ב. ואף שאין נוהגים כן, אפשר ללמוד מזה שמנהג אשכנז שלא לדקדק כל כך בכבוד שבת חזון. לכן בתשעת הימים נכון יותר שלא להתגלח לפני שבת. ונלענ"ד שראוי להמליץ גם ליוצאי ספרד שלא להתגלח בתשעת הימים. ראשית, כך הדין לאלה שהחמירו בתספורת בכל שלושת השבועות (מנהג מרוקו וג'רבא והנוהגים עפ"י האר"י, ולמנהג תוניס ואלג'יר אין מסתפרים מר"ח). עוד מצינו שכך נהגו בספרד, כמובא בכלבו (לר' אהרן מלוניל שבפרובנס) שצריך להגיע לט' באב בניוול. וכיום סימן האבלות הנפוץ הוא אי הגילוח, ומאידך בגילוח יש ביטוי מוחשי שאין כאן אבלות, ולכן נכון להראות סימן אבלות בתשעת הימים ותשעה באב. ועוד, שראוי כשאפשר למעט המחלוקת. וכמה ממחברי דורנו כתבו שטוב שספרדים שלומדים בישיבות אשכנזיות יחמירו כאשכנזים (יחו"ד ד, לו). ואמנם טעם זה אינו שייך לישיבות שלנו ששייכות לבני כל העדות, אולם קיים אצלנו יסוד יותר חזק, שכאשר יש לכך בסיס, עדיף שלא להרבות בחילוקי מנהגים. ולכן לעניין גילוח לקראת שבת שלפני ר"ח עדיף לנטות למנהג רוב יוצאי ספרד שמתגלחים בשלושת השבועות, ובגילוח שבתשעת הימים עדיף לנטות למנהג יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד שאינם מתגלחים. אמנם הרוצה לסמוך על הסברה שבבאו"ה ועל מנהג חלק מהספרדים שמקילים להתגלח לקראת שבת חזון - אין למחות בידו. ובשבוע שחל בו תשעה באב לכל המנהגים אסור להתגלח.
למעשה, שמעתי הדרכה נכונה מהרב רבינוביץ, ראש ישיבת מעלה אדומים, שכל אדם ינהג כאביו, שלא יהיה האב מגולח והבן לא או להיפך, ותיווצר מכך פגיעה בכבוד האב. ע"כ. עוד ראוי להוסיף, שכאשר האב נהג להחמיר, יש לחוש שאם הבן יתגלח ייראה כמי שמיקל מטעמי נוחות ולא משום כבוד השבת, ותהיה בכך פגיעה בכבוד שמים. ועוד שאין להתעלם מהעובדה שמי שאינו מתגלח שלושה שבועות, מראה בעצמו ששמירת המנהגים חשובה לו מאוד, ויש בכך צד של קידוש השם. וראו לעיל ג, ז, 9.
^ 8.. בפשטות עד אחר ט' באב ישתמט מהגוי, ואח"כ יכול להתעמת עימו ככל השנה, וכ"כ קרבן נתנאל בשם הזוהר. אמנם במ"א כתב בשם רבינו ירוחם, שבכל חודש אב רצוי להשתמט מהגוי. ועי' מ"ב תקנא, ב, שעה"צ ב.
^ 9.. לגבי קוניאק העשוי מיין ועוד חומרים, יש מקילים ויש אוסרים. ועי' שע"ת תקנא, יט, פס"ת תקנא, לט-מב, והלח"ב ד, מט-מח.
לדעת פוסקים רבים, מותר לאכול בתשעת הימים בשר שנשאר משבת חזון או מלפני ראש חודש, מפני שאם לא יאכלוהו יתקלקל. וכ"כ בתורת המועדים ה, מו. ויש אחרונים שהחמירו בזה, כמובא בפס"ת תקנא, לד. ונראה שכיום, שאפשר להקפיא את הבשר הנותר ואין בזה חשש בל תשחית, אין היתר לאכול בשר שנותר מסעודות שבת.
לגבי מלווה מלכה , בכה"ח תקנא, קמד, הביא דעות אחרונים שהתירו לאכול בסעודה רביעית שיירי שבת, ובלבד שלא יקנה לשבת יותר מהרגלו. ובפס"ת שם כתב, שיש מתירים למי שרגיל בכל מוצ"ש לאכול בשר למלווה מלכה - לאוכלו גם במוצ"ש חזון, ויש מחמירים גם בזה.
^ 10.. בשו"ע תקנא, י, התיר לגדול לשתות את יין ההבדלה, והרמ"א ומ"ב ע' כתבו, לתת את היין לקטן. ובדרכי משה ט' כתב בשם מהרי"ל, שיכול גדול לשתות לכתחילה את יין ההבדלה, כל שכן מסעודת מצווה. ועוד ראשונים ואחרונים מאשכנז נהגו כך. ועדיף להבדיל על מיץ ענבים, כי אף שנכלל באיסור יין, אינו משמח. וכן מובא מהרב אליהו במקראי קודש (הררי) א, יד. ובהלח"ב שם כתב, שאפשר שבמיץ ענבים יכול גדול לשתותו לכתחילה.
גיל חינוך לברכות הוא בערך גיל שש. גיל חינוך לאבלות על בית המקדש, ביאר בא"א בוטשאטש, שהוא כשמבינים את משמעות החורבן ושאין אוכלים בשר מפני שנתבטלו הקרבנות. ולמעשה, לדעת רבים הוא מגיל תשע או עשר, ויש אומרים מגיל שלוש עשרה
לדעת מ"א וח"א, מותר לכתחילה להאכיל קטנים שלא הגיעו לחינוך בשר ויין. ובמ"ב תקנא, ע, כתב עפ"י א"ר ודג"מ ודה"ח, שרק בהבדלה או כשהם חלשים, מותר להם.
^ 11.. בעניין כמות המוזמנים, עי' רמ"א תקנא, טז; מ"ב וכה"ח שם, תורת המועדים ה, מט. ויש נוהגים שלא לאכול בשר ולשתות יין אפילו בסעודת מצווה, אלא אוכלים דגים ושאר משקים, כדי שיוכלו להזמין את כל מי שרוצים בלא הגבלה ובלא להיכנס לספקות (עי' כה"ח תקנא, קסה). בברהמ"ז של סעודות מצווה ודאי מברכים על היין.
יש נוהגים (חסידי חב"ד) לסיים מסכתות דווקא בתשעת הימים, ומזמינים לסעודת הסיום כמה שיותר אנשים, וסוברים שיש בזה תיקון, להרבות בשמחת התורה ואהבת רעים. אולם לא נתקבלו דבריהם להלכה. בפועל, סיום זמן קיץ בישיבות הוא בתשעה באב, לכן יוצא שסיום המסכת של זמן קיץ נופל בתשעת הימים, ואין זה כדי להפר האבלות, ולכן מותר לערוך סעודה מכובדת כראוי לסיום מסכת שעסקו בה זמן שלם.
^ 12.. תריסים וארונות של מותרות נחשבים בניין של שמחה, וכ"כ אג"מ או"ח ג, פב, לגבי ארון. וכן נראה לאסור הדבקת טפטים לנוי כמובא בצל החכמה ד, נד (ושלא כמובא באג"מ שם). וכן יש לאסור התקנת ווילונות שנעשו לנוי. אבל כשעיקר המטרה לצניעות נראה להתיר בתריסים ווילונות. הדוגמא בתענית יד, ב, לבניין שמחה הוא בית חתנות לבנו, וכיום אין זה מעשי, ולכן לא הזכרתיו למעלה.
^ 13.. יש לעיין אם מותר לסייד ולצבוע בתים שעומדים למכירה, או לבנות ווילות מפוארות למכירה. ונראה להקל כשיש הפסד, כי רק בניית דברי מותרות לצורך יהודי מסוים אסורה, שיש בה שמחה, אבל להכין בתים כדי למוכרם, זוהי עבודה לצורך פרנסה. וכך כתבתי למעלה.
^ 14.. מבואר בב"י שיש שני סוגי איסור: בתוס' מגילה ה, ב, מבואר שאין סוחרים בדברי מותרות משמחים. ובתוס' יבמות מג, א, יש דעה שיש למעט בכל משא ומתן. ומשמע משו"ע שצריך להיזהר כשתי הדעות, ואין הן סותרות זו את זו. בסימן תקנא, ב, מדובר בעיקר במשא ומתן של שמחה, ומסימן תקנד, כב, משמע שיש למעט בכל משא ומתן. אלא שכתב במ"ב תקנא, יא, שנהגו להקל במשא ומתן רגיל מפני דוחק הפרנסה. ולכן כתבתי את עיקר האיסור בדברים משמחים, והוספתי לכתחילה למעט בכל משא ומתן. אמנם גם בקניית דברים משמחים, מותר כאשר יש חשש הפסד, כדוגמת בניית כותל של שמחה במקום שיש חשש נזק (מ"ב תקנא, יג). ולכן כתבתי שסוחרים, אף בדברים משמחים, רשאים להמשיך לעבוד, מפני שאם לא יעבדו עלולים להפסיד. וכ"כ כמה אחרונים עי' בשעה"צ יג. [ואין הם מסייעים לדבר עבירה, שאולי הקונים מהם קונים לצורך מצווה ואינם יכולים לדחות את קנייתם. ואף לאלה שקונים באיסור, כיוון שהם יכולים לקנות אצל מוכרים אחרים, י"א שאין איסור לפני עיוור במצוות דרבנן.]
כאשר קניית הרהיטים והבגדים לחתונה מעכבת את החתונה, נמצא שקנייתם היא לצורך מצוות חתונה, ולכן מותר לקנותם בתשעת הימים, ובתנאי שמדובר בחתן שעדיין לא קיים מצוות פריה ורביה (רמ"א תקנא, ב; מ"ב יד). וכיום עיכוב הקניות לא מעכב את החתונה, מפני שקובעים אולם ושולחים הזמנות כחודשיים מראש, וניתן לקנות את הכל לפני או אחרי תשעת הימים, ובכל מקרה הקניות לא יבטלו את החתונה. ורק במקרים נדירים, כאשר המשפחה במתח רב מקניית הבגדים, אפשר להתיר להם כפי שמתירים לצורך גדול. לגבי קניית ספרי קודש ששמחים בהם מאוד, שכתבתי למעשה שצריך לברך עליהם 'שהחיינו' (פנה"ל ברכות יז, ט), בשלושת השבועות אפשר לקנותם, ולהימנע מסידורם בארון, ובשבת יתחיל ללמוד בהם ואז יברך עליהם 'שהחיינו' (לעיל הלכה ח), ויסדרם בארון במוצאי שבת.
^ 15.מנהג אשכנז ללבוש בגדים מכובסים לשבת חזון, כדברי הגר"א המובאים במ"ב תקנא, ו. אמנם מצעים אין להחליף, כי אין בכך צורך.
העצה להשליך בגדים מכובסים על הרצפה הובאה במנחת יצחק י, מד, בשם כרם שלמה. לבנים וגרביים - בדורות הקודמים המנהג היה לאסור, כפי שמשמע ממ"ב תקנא, ו, וכה"ח צא, בשם הבן איש חי. אלא שכיום אנו מפונקים יותר וסובלים מאוד מהריח שבלבנים ובגרביים, ולכן העיקר להתיר כיום להשתמש בלבנים וגרביים מכובסים. וכן מובא בפס"ת תקנא, יז. ובבא"ח דברים ו', התיר לכבס מטפחות מפני שנמאסים מהם. וכן הדין לגבי לבנים של גדולים, שבשעת הצורך, מותר לכבסם בתשעת הימים, כדין בגדי קטנים שמבואר בהלכה הבאה.
צחצוח נעליים לרוב הפוסקים אינו נחשב ככיבוס, ומותר בשבוע שחל בו תשעה באב, כ"כ ביבי"א או"ח ג, לא. ובאג"מ או"ח ג, פ, התיר בלא הברקה. באג"מ או"ח ג, עט, אסר כיבוס יבש כשאר כיבוס.
יש לציין כי בג'רבא (ברית כהונה), וחלק מקהילות מרוקו, נהגו איסור כיבוס מר"ח.
^ 16.. ניקוי מקומי במים בלבד נראה שאינו בכלל האיסור לכבס, וכ"כ בגשה"ח כא, י-יא, לגבי אבלות שבעה, שמותר לרחוץ כתם במים. ואם אינו יכול לצאת בו בלא ניקוי במעט סבון, ישתמש בסבון, שאפשר לומר שאין גירוד כתם בעודו לבוש בבגדו ככיבוס שנאסר, ועוד שגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה.
^ 17.. כתב הרמ"א תקנא, יד, שאין נוהגים להימנע מלכבס בגדי קטנים, והמנהג להקל עד גיל חינוך - שש, ובשעת הצורך מקילים יותר. ובהלח"ב ד, טז, כתב בשם הרב אלישיב שנוהגים להחשיב ילדים בגיל שמונה כקטנים. ע"כ. ונראה שכאשר מדובר בילדים שמתלכלכים מאוד, גם יותר גדולים נחשבים כקטנים.
^ 18.. אסור ליהודי לכבס בשבוע שחל בו תשעה באב עבור גויים, וגם יוצאי אשכנז מחמירים בזה רק בשבוע שחל בו (מ"ב תקנא, מג). והאיסור מפני מראית עין, שיחשבו שמכבס ליהודי. ואם ניכר שהבגדים של גויים, מותר לכבסם. וכן מי שאין לו מה לאכול, יכול לכבס עבור גויים בימים אלו (מ"ב תקנא, מב). המתפרנס ממכבסה , גם למנהג יוצאי אשכנז רשאי להקל להפעילה עד שבת חזון, שליוצאי ספרד מותר לכבס אז, וכן יוצאי אשכנז נוהגים להקל למי שיש לו חלוק אחד או לכבוד שבת. ואם הם מכבסים עבור בתי חולים ובתי מלון, יכולים לכבס גם בשבוע שחל בו תשעה באב.
^ 19.. מבואר בשו"ע או"ח תריג, א, לגבי יום הכיפורים, שמי שידיו או גופו מלוכלכים, מותר לו לרוחצם, שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג. והוסיף במ"ב תריג, ב, שמלשונו משמע שאם הזיע הרבה ורוצה לרחוץ כדי להעביר הזיעה - מותר, כיוון שאינה רחיצה של תענוג. אמנם התיר זאת לאיסטניס בלבד. ואם כך התירו ביום הכיפורים שמצוותו מהתורה ואף איסור רחצה לכמה ראשונים אסור מהתורה, ק"ו לגבי תשעת הימים שאיסור הרחצה בהם קל ויסודו במנהג ראשונים.
כיום כמעט כולם איסטניסים לגבי ריח רע, מפני שלא רק שיש לנו ברזי מים לרחצה אלא אף צינורות ביוב שמפנים את הצואה ומי רגליים. אולם בעבר הצואה ומי הרגליים היו זורמים בתעלות שבין הבתים, או מוטמנים בקרבת הישובים, כך שהריחות הרעים היו מצויים. ומסתבר שכל הלכות ריח רע הן לפי מה שמקובל, ולכן כיום מחמירים יותר מבעבר (עי' בפנה"ל תפילה ג, י). וגם הרגלי הרחצה השתנו לגמרי, ואנו מתרחצים כיום הרבה יותר מבעבר, והרי אנו איסטניסים בזה, ומותר לנו להתרחץ לשם ניקיון. אלא שכדי שלא ליהנות יש להתרחץ במים פושרים. ואין להקפיד על רחצה בקרים בלבד, מפני שרוב האנשים התרגלו להתפנק בחמים, והרחצה בקרים תגרום להם צער רב. לכן יש לרחוץ בפושרים כאלה שלא יגרמו סבל ולא הנאה. עוד ראוי לציין שמסתבר שההבדל בין מנהג אשכנז לספרד נובע גם מחמת שינויי האקלים, שבארצות הדרום החמות יש צורך גדול יותר להתרחץ לעומת ארצות הצפון הקרות. ועוד שבקרב גויי אשכנז היתה דעה רווחת כי הרחצה מזיקה לבריאות, והיו מתרחצים רק אחת לכמה חודשים, ואף היהודים שחיו ביניהם הושפעו מהם מעט, ועל כן החמירו בזה בימי בין המצרים. אולם כיום בארץ ישראל הצער ממניעת הרחצה רב, ובאופן זה לא נהגו להחמיר. (ועי' בפס"ת תקנא, מח-מט, ובהלח"ב ד, נו-סא, שהאריך בביאור חומרת מנהג אשכנז וקיצר בדיני האיסטניס. ועי' בספר אבלות החורבן עמ' 155).
^ 20.. מנהג אשכנז לקרוא בשבת חזון (גם כשלא חלה בתשעה באב) פסוקים רבים בהפטרה ופסוק אחד בפרשת דברים, במנגינת איכה. ורבים מיוצאי צפון אפריקה נוהגים לקרוא את שלושת הפטרות הפורענות שבג' השבועות במנגינה דומה למנגינת איכה. ורוב יוצאי ספרד ועדות המזרח נמנעים מזה, כדי שלא לבטא אבלות בשבת.