ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
עמרם בן סולטנה
סוגיא בכט. "אלא אמר רבא".
חידושי הריטב"א שם.
חידושי ר' יונה שם.
חידושי רשב"א שם.
חידושי רמב"ן מב. ד"ה "אכלה האב שנה".
חידושי הרמב"ן לה: ד"ה "דאי לא".
תוס' כט. ד"ה "שתא קמייתא".
קצות החושן סי' ק"מ ס"ק ב'.
קצות החושן סי' קל"ה ס"ק ב'.
מהי הראיה בחזקת ג' שנים?
הגמרא בדף כט. מבררת מהו המקור לחזקת ג' שנים ומסיקה "אלא אמר רבא שתא קמייתא מיזדהר איניש בשטריה תרתי ותלת מיזדהר, טפי לא מזדהר."
כל הראשונים עמדו על השאלה, מדוע סיבה זו מספיקה ליצור חזקה, הרי העובדה שהאדם לא שומר על שטרו אינה מהווה ראיה שהשדה שלו.
הסבר הריטב"א והרמב"ן
הריטב"א מבאר ששורת הדין כיוון שיושב בקרקע ואוכל זו ראיה מיידית, כעין שהתפיסה מהווה ראיה במיטלטלין, אלא כיוון דקרקעות ועבדים בני שטר הם, אם אין לו שטר ריעא טענתיה. ומדמה זאת לאשה הטוענת עתה גירשתני ואין לה גט. מהשוואתו למיטלטלין משמע שהחזקה מועילה מדאורייתא, כמו שבמיטלטלין התפיסה מועילה מדאורייתא.
הרמב"ן בדף מב. אמר את אותם הדברים, אלא שבדף לה: כתב במפורש שזוהי תקנת חכמים, ואם כן צריך לבאר דבריו באופן אחר. הרמב"ן שם בדף מב. מביא שיש מפרשים שסברו שלקטן אין חזקת ג' שנים, מכיוון שלאו בר איזדהורי בשטריה הוא, ולכן גם אין טעם למחות בו, ומכיוון שאין סיבה למחות אין חזקה. הרמב"ן דוחה דבריהם, שהחזקה אינה מבוססת רק על ההיזהרות בשטר, מטרת המחאה אינה רק כדי שישמור השני על שטרו אלא באופן טבעי אדם צריך למחות, ואם אינו מוחה מוכח שהשדה אינה שלו, אלא שבתוך ג' שנים יש ריעותא של אחוי שטרך.
על מנת לישב את דברי הרמב"ן זה עם זה, צריך לומר שאמנם זו תקנת חכמים, אך עדיין צריך טעם לתקנה, מדוע מוציאים קרקע מהמרא קמא, והתשובה לכך היא ששתיקת המרא קמא היא רגלים לדבר שהקרקע שייכת למחזיק. אמנם אין זו ראיה מספיק חזקה כדי להוציא ממון מעיקר הדין אלא רק סיבה מספקת לתקן תקנה.
הדמיון לתפיסה במיטלטלין
צריך להוסיף עוד נקודה בריטב"א, ולכאורה גם ברמב"ן, הריטב"א דימה חזקה זו לתפיסה במיטלטלין. ברור שאין זה דמיון מוחלט, שהרי קרקע בחזקת בעליה עומדת, ומעצם האחיזה אין ראיה אלא רק מהשתיקה, ואילו במיטלטלין עצם האחיזה היא ראיה. אלא הדמיון הוא רק בתוצאה, שבשני המקרים בסופו של דבר מוכח שהם שייכים למחזיק.
הקצות בסי' ק"מ הבין בדברי הרמב"ן, שהחזקה מועילה מהתורה.
האחרונים שאלו על הרמב"ן והריטב"א, מדוע אם המערער טוען שמחה, אנו מטילים עליו את הצורך להוכיח שמחה ולא המחזיק צריך להוכיח שלא מיחו בו, הרי העובדה שלא מיחו בו היא הראיה שהקרקע שייכת לו, ועליו מוטל להביא את הראיה, אם רוצה להוציא הקרקע מיד המרא קמא.
וצריך להסביר בריטב"א וברמב"ן שהיושב בקרקע מוגדר "מוחזק" כמו במיטלטלין, הישיבה אינה מהווה רק ראיה אלא גם מוחזקות, אלא שבקרקע רק אם השני שתק הוא נחשב מוחזק. כיוון שכך, כל עוד לא שמענו שהייתה מחאה, מבחינתנו הוא המוחזק, עד שיביאו ראיה שהייתה מחאה.
הקצות בסי' קל"ה הביא את הגמרא שבעבד קטן לאלתר הווי חזקה, בשונה מעבד גדול שרק לאחר ג' שנים הווי חזקה, ומקשה משם על הרמב"ן הסובר שהרעותא של אחוי שטרך גוברת על הראיה של שתיקת המרא קמא, מדוע בעבד קטן אין ריעותא של אחווי שטרך תוך ג'. ועונה שיש ראיות חזקות שגוברות על הרעותא של אחווי שטרך, כפי שרואים בדף לה: שאי דלא ליה צנא לפירי נאמן לאלתר, אעפ"י שיש ריעותא.
על פי הסברנו בריטב"א אין צורך ליישב כדברי הקצות. רק בקרקעות שהמוחזקות תלויה בשתיקה יש ריעותא של אחוי שטרך, אולם תפיסת עבד נחשבת כמוחזקות במיטלטלין לגמרי, ואדם שמוחזק לגמרי אינו זקוק לשמור השטר וממילא אין לו רעותא בכך שלא שמר על השטר.
שיטת ר' יונה - תקנת חז"ל גורמת לראיה מדאורייתא
לר' יונה יש שיטה שונה בסוגיא. הוא מבאר שמכיוון שיותר מג' שנים לא מיזדהר איניש בשטריה, הטילו על המרא קמא למחות עד אז, ובגלל שתקנו זאת, אם לא מחה מוכח שמכר הקרקע.
תקנת חז"ל גורמת לראיה מדאורייתא.
על פי דבריו נוכל להבין תוס' בב"מ קי.. הם שואלים שם מדוע המרא קמא לא נאמן תמיד נגד המוחזק ג' שנים במיגו שיכל לומר שנתן לו השדה במשכנתא (=משכון), ועונים שזה מיגו במקום אנן סהדי, אם לא היה מוכר לו אנן סהדי שלא היה שותק לו.
לאחר תקנת חז"ל שצריך למחות, זה כבר נהפך לראיה מדאורייתא, ואדם שאינו מוחה מוכח שהקרקע כבר אינה שלו.
לרמב"ן - גם לאחר התקנה אין ראיה מדאורייתא
ברמב"ן בדף לה: רואים שלא סבר כך, אלא לשיטתו גם לאחר התקנה, אין כאן ראיה מדאורייתא. גם בדף מב. בשונה מהריטב"א קרא לכך "רגלים לדבר" ולא "ראיה" וגם לא דימה זאת לתופס מיטלטלין. ועוד, הרמב"ן שם הוסיף ואמר שלכאורה לפי דבריו קטן יוכל לומר איבדתי שטרי, אלא ודאי שאין זה נכון שאם כן נמצא מרוויח מכך שלא יכול לשמור.
אם היה סובר הרמב"ן כריטב"א שיש כאן ראיה מהתורה שהשדה של המחזיק, לא יובנו דברי הרמב"ן, מה בכך שירוויח הרי מוכח שהשדה שלו, אלא כפי שאמרנו לפי הרמב"ן זה רק רגליים לדבר ותקנה דרבנן, ולא ראיה מהתורה. אמנם גם לשיטתו יש דמיון מסוים למיטלטלין, כפי שאמרנו למעלה, אך הדמיון קטן יותר, שכן הוא רק ברמת ה'דרבנן' ולא מדאורייתא כשיטת הריטב"א.
בדף לה: א"ר אבא אי דלא ליה צנא דפירי לאלתר הוי חזקה, א"ר זביד ואם טען ואמר לפירות הורדתיו נאמן בתוך ג' שנים, אבל לאחר ג' שנים לא. ורב אשי מקשה, אם-כן, אם אכן הורידו לפירות מאי הוה ליה למיעבד. התוס' מבארים שרב אשי רק בא לשאול איזו תקנה ניתן לעשות, אך ודאי לא בא לחלוק ולומר שנאמן, כי אם כן דבריו לא יתיישבו עם דברי רבא שעד ג' שנים מיזדהר איניש בשטריה וטפי לא, שהרי לעולם צריך לשומרו שמא יטעון המרא קמא לפירות הורדתיך. הקצות מוכיח מדברי התוס' שסבר שחזקת ג' שנים היא תקנת חז"ל, אחרת הסדר היה הפוך, דין החזקה היה תלוי ונובע מטבע בני האדם לשמור ג' שנים, ולא החזקה קובעת את ההתנהגות, אולם אם זו תקנה, שאלת התוס' היא למה תקנו תקנה היכולה להביא לידי הפסד.
יש להוכיח זאת גם מתוס' בדף מ., שם שואלים תוס' כיצד כותבים שטר על מחאה, הרי אין כותבים שטר אלא מדעת המתחייב, ועונים שתקנת חכמים היא כדי לבטל את החזקה בעדות כלשהו, שבדבר מועט מבטלים החזקה. משמע שחזקה זו לא ראיה חזקה, אלא רק תקנה ולכן אפשר בדבר מועט לבטלה.
ראיה נוספת יש להביא מדברי תוס' ד"ה "שתא" בדף כט. על דברי רבא שטעם החזקה הוא שעד ג' שנים שומרים על השטר. שואל התוס' למה אומרים שהמקור הוא מסברא ולא אומרים גם בשיטת חכמים שלמדו זאת משור המועד, כפי שאומרים בדעת ר' ישמעאל.
קושייתו אינה מובנת לכאורה, הרי סברא זו סיבה חזקה מאד, אלא ודאי הבין שזו רק תקנת חז"ל המבוססת על סברא זו, ולכן שאל מדוע יש צורך לחדש תקנה, ואי אפשר ללמוד משור המועד, שמדאורייתא יש חזקה.
הסבר הרשב"א
ברשב"א מובא הסבר חדש בסוגיא. הוא מפרש שאנו חושדים במערער שהוא בכוונה בא למחות רק עכשיו לאחר ג' שנים, ולא קודם, משום שידע שעד ג' שנים מזדהר איניש בשטריה. מכך שלא בא קודם הוא מיחזי כמערים. ומוסיף הרשב"א שאנשים רגילים לשמור עד ג' שנים בגלל שבדרך כלל מי שמוחה עושה זאת עד ג' שנים.
מלשונו "מיחזי כמערים" נראה שאין זו ראיה חזקה שבכוחה להוציא ממון מהמוחזק, לכן נראה להסבירו כריטב"א, שסברא זו מצטרפת לחזק את מוחזקותו, וממילא המערער נחשב המוציא.
על פי המשך דברי הרשב"א נוכל לענות על שאלת הקצות על תוס' באופן נוסף.
הקצות שאל מדוע התוס' מבין שהשמירה על השטר תלויה ביכולת המרא קמא לערער, הרי זה הפוך, טבע האנשים בשמירה על שטר גרם להלכה עד מתי יכול המרא קמא לערער. מכך דייק הקצות שהחזקה היא תקנת חז"ל.
לפי דברי הרשב"א רואים שטבע האנשים בשמירה על השטר תלוי ברגילות האנשים לערער, ואם כן שאלת התוס' היא, אם המרא קמא היה יכול לערער לעולם, זה היה גורם לכך שאנשים ישמרו שטרותיהם לעולם.
לחץ כאן לשיעור בשיטת הרמב"ם בעניין חזקת שלוש שנים
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.

לנתיבות ישראל יסודות האמונה ואהבת ישראל שלמה
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (א)
השיעור עוסק בחשיבות קבלת עול מלכות שמיים ולימוד התורה כבסיס לתיקון רוחני שמתחיל מתוכנו. מתוך כך מודגשת החובה לאהוב כל אדם מישראל ללא תנאי, מתוך הכרה בנשמתו הפנימית ובאחדות האומה.

מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.

וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.

שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.

שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עלייה רוחנית וסדר תיקון המידות
טהרת הנפש והמידות ח - י
השיעור עוסק בהדרכתו של הרב קוק לגבי המדרג הראוי בעבודת האדם, שבו לעיתים התעלות הדעת והשאיפה הרוחנית קודמות לתיקון המעשים והמידות בפועל. מודגש כי כאשר אדם נתקל במחסומים מעשיים או פסיכולוגיים, עליו להמשיך ולהתעלות בתחומים הרוחניים שבהם כוחו יפה, ומתוך כך יושפע ויתוקן גם עולמו המעשי והמוסרי.

מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.

יסודות הש"ס מבוא עיוני לסוגיות השבת אבידה
השיעור עוסק בהבחנה היסודית בין חיובי מצוות (כגון מצוות עשה של השבת אבידה) לבין הגדרות משפטיות-ממוניות של דינים, בעלות ושמירה בדיני ממונות. עקרונות אלו משמשים כמבוא עיוני לפרק "אלו מציאות", תוך הדגמת יישומם בסוגיות מפתח כגון חיוב שומר אבידה, מכירת אבידה, ייאוש ושכר שכיר.

אורות ישראל ותחייתו תחיית כוחות האומה בארץ ישראל
אורות ישראל ותחייתו פרק ל'
השיעור עוסק בדברי הראי"ה קוק על כך ששיבת עם ישראל לארצו אינה רק שינוי מגורים חיצוני, אלא מהפכה רוחנית המוציאה לפועל את מכלול כוחות האומה הגנוזים. מודגש כי רק בארץ ישראל ניתן לחבר בין עוצמה גשמית לקדושה רוחנית ולהביא לפריחה אמיתית של נשמת העם.

בחירות תשפ"ז משמעות הבחירות לאור שלבי הגאולה
השיעור עוסק במשמעות יום הבחירות והקמת המדינה כשלב מתקדם בתהליך הגאולה, שבו עם ישראל עובר מקיבוץ גלויות פיזי לבירור רוחני ומוסרי. הדובר מדגיש כי הנהגת המדינה והחוקים צריכים לצמוח מתוך הרוח והזהות הישראלית-תורנית, ולא רק מתוך ניסיון להשתלב בין האומות

עין אי"ה - הרב משה גנץ מדרגות היראה, הענווה והלימוד האמיתי
שבת א, קס"ח
השיעור עוסק במהותה של יראת שמיים כבסיס הכרחי המשמר את לימוד התורה ומעניק לו עומק ומשמעות, גם כאשר בראשיתה היא מצומצמת ומעורבת בדמיון. בהמשך לכך מבאר הרב את חשיבות מידת הענווה ככלי המאפשר לאדם לפנות מקום לה' ולחוות שמחה ורוממות רוח בעולמו.














