ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
פנינה בת מרים
משנה דף קל"א ע"א האומר זה בני ושם בגמרא: למאי הלכתא.
תוספות שם ד"ה ליורשו.
שולחן ערוך חושן משפט סימן רע"ז סעיף י"ב, ושם בגר"א סעיף קטן ו'.
קצות החושן שם סעיף קטן ב'.
רמב"ם הלכות יבום פרק ג' הלכה ד'.
סוגית הגמרא דף קכ"ז ושם רשב"ם ובתוספות ד"ה כך נאמן.
רמב"ם הלכות נחלות פרק ב' הלכה י"ד, ושם במגיד משנה ומשנה למלך.
רמב"ם הלכות נחלות פרק ד' הלכה ב'.
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ט"ו הלכה ט"ו.
מחלוקת הראשונים בדין יכיר על מי שלא ידוע שהוא בנו
שנינו 1 "האומר זה בני נאמן" ושואלת הגמרא "למאי הלכתא?" איזו נפקא מינה יש לאמירה זו? והתשובה היא "ליורשו, ולפטור את אשתו מן היבום". על כך שואלת הגמרא - "ליורשו פשיטא!" ומבאר הרשב"ם שפשוט שהוא נאמן לומר זה בני לעניין ירושה, שהרי יש לו מיגו שבידו לתת לו מתנה. וממשיך הרשב"ם שאין לומר שהמשנה מחדשת שנאמן אפילו על נכסים הבאים לאחר מכאן, שעליהם אין לו מיגו - שכן ביחס אליהם באמת אין סיבה שיהיה נאמן. ולמרות שהתורה מחדשת את דין "יכיר" ואדם נאמן לומר "זה בני בכור", ונאמנות זו מועילה גם לגבי נכסים הבאים לאחר מכאן כמפורש בגמרא 2 , נאמנות זו היא דוקא לגבי מי שידוע שהוא בנו ורק לא ידוע אם הוא בכור, אבל לא ביחס לאדם שכלל לא ידוע אם הוא בנו. וכן כתבו גם התוספות במקום.
הרמב"ם ובעקבותיו השולחן ערוך למדו אחרת, וזו לשונם 3 :
"שלשה נאמנים על הבכור, חיה אמו ואביו. חיה מיד, שאם אמרה זה יצא ראשון נאמנת. אמו כל שבעת ימי הלידה נאמנת לאמר זה הוא הבכור, אביו לעולם. אפילו אמר האב על מי שלא הוחזק בנו כלל בני הוא ובכורי הוא נאמן , וכן אם אמר על המוחזק לנו שהוא בכורו אינו בכור, נאמן". מפורש בדבריהם שנאמן גם על מי שלא ידוע שהוא בנו.
מפורש בדברי הרמב"ם והשולחן ערוך שדין 'יכיר' לא בא רק לקבוע מיהו הבכור, אלא גם לקבוע מיהו בנו. הגר"א מבאר שמקורו של הרמב"ם הוא דיוק הלשון בדברי רבי יהודה "זה בני ובכורי הוא" 4 , שמשמע מכך שהאדם אומר שתי אמירות ועל שתיהן הוא נאמן - שהוא הבן ושהוא הבכור.
קושיות הקצות והרא"ש על הרמב"ם
הקצות הקשה על שיטת הרמב"ם מהברייתא המובאת במסכת כתובות 5 :
תניא: הרי שבא ואמר בני זה וכהן הוא נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה, דברי רבי. אמר לו ר' חייא: אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה תאמינו להשיאו אשה, ואם אי אתה מאמינו להשיאו אשה לא תאמינו לאכול בתרומה! א"ל: אני מאמינו להאכילו בתרומה שבידו להאכילו בתרומה, ואיני מאמינו להשיאו אשה שאין בידו להשיאו אשה.
רבי אומר שמי שאומר "זה בני וכהן הוא" נאמן רק להאכילו תרומה, משום שבידו להאכילו תרומה, אבל אין הוא נאמן להשיאו אשה, שאין בידו להשיאו אשה. והנה לפי הרמב"ם לא מובן לשם מה יש צורך להגיע למיגו דבידו, גם בלעדיו הוא צריך להיות נאמן מטעם דין 'יכיר'! במה האמירה 'זה בני וכהן הוא' שונה מהאמירה 'זה בני ובכור הוא' או 'בני זה ממזר הוא'? לעומת זאת לפי הרשב"ם ובעלי התוספות הגמרא מובנת, שכן דין 'יכיר' אינו מעניק נאמנות ביחס לאדם שכלל לא ידוע שהוא בנו. כך שואל הקצות על שיטת הרמב"ם, ונשאר בצריך עיון.
שאלה דומה מתעוררת על דברי הרמב"ם בהלכות יבום 6 :
מי שזינה עם אשה בין פנויה בין אשת איש ונתעברה ואמר זה העובר ממני הוא, ואפילו היא מודה לו, אף על פי שהוא בנו לענין ירושה הרי זה ספק לענין יבום , כשם שזינת עמו כך זינת עם אחר, ומאין יוודע הדבר שזה בנו ודאי והרי אין לו חזקה, אלא לעולם ספק הוא, ולהחמיר דנין בו, וחולצת ולא מתיבמת.
הרמב"ם כותב שמי שזינה עם אשה ואומר שבנה הוא ממנו, לעניין ירושה אנו מתייחסים אל העובר כבנו אבל לעניין יבום הרי זה ספק, ומסביר הרמב"ם שהחשש הוא שכשם שזינתה איתו כך יתכן שזינתה עם אחרים, ולכן אי אפשר לחייב אותה ביבום. הלחם משנה מביא את שאלת הרא"ש על כך - מהו טעם החילוק בין ירושה ליבום? ביחס לירושה הריהו נאמן ובפשטות הטעם הוא דין 'יכיר', והרמב"ם לשיטתו שאדם נאמן לומר 'זה בני' גם על מי שאינו מוחזק כבנו, אך אם כן מדוע לגבי יבום אינו נאמן? אמנם הרמב"ם ענה על כך, שחוששים "כשם שזינתה איתו כך זינת עם אחר", אולם מעתה לא מובן מדוע סברא זו אינה יוצרת ספק גם לגבי הירושה?
נאמנות 'יכיר' נגד עדים
נתבונן במחלוקת ראשונים נוספת. הגמרא 7 מביאה את מחלוקת רבי יהודה וחכמים ביחס לדין יכיר:
שלחו ליה בני אקרא דאגמא לשמואל, ילמדנו רבינו: היו מוחזקין בזה שהוא בכור, ואמר אביו על אחר בכור הוא, מהו? שלח להו: כותבין הרשאה זה לזה. מה נפשך? אי כרבנן סבירא ליה, לישלח להו כרבנן! אי כרבי יהודה סבירא ליה, לישלח להו כרבי יהודה! מספקא ליה אי כרבי יהודה אי כרבנן. מאי היא? דתניא: יכיר - יכירנו לאחרים, מכאן אמר רבי יהודה: נאמן אדם לומר זה בני בכור, וכשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור, כך נאמן אדם לומר זה בן גרושה וזה בן חלוצה; וחכמים אומרים: אינו נאמן.
לדעת רבי יהודה, האב נאמן לומר על אחד מבניו שהוא בכור גם אם "היו מוחזקין בזה שהוא בכור", ונמצא שאמירתו סותרת חזקה. מבאר הרשב"ם 8 שלא מדובר כאן שיש עדים על אחד שנולד לפני אחיו, שאז ודאי אין האב נאמן, אלא מדובר שהיו מוחזקים "בקול בעלמא" על אחד שהוא בכור, והאבא אומר שלא הוא הבכור אלא אחר, והשאלה היא האם האב נאמן במקום חזקה שמכחשת דבריו. לפי ר' יהודה הוא נאמן נגד הקול, לפי חכמים אינו נאמן, ושמואל מסופק בדבר.
הרמב"ם פוסק את דברי הגמרא בהלכה שהבאנו "אפילו אמר האב על מי שלא הוחזק כבנו כלל זה הוא בני ובכורי הוא נאמן, וכן אם אמר על המוחזק לנו שהוא בכורו שאינו בכור נאמן". ומבאר הרב המגיד שהרמב"ם פסק כדעת ר' יהודה שנאמנות האב היא גם נגד חזקה, ומוסיף את פירוש הרמב"ן והרשב"א שהיו מוחזקים "בין בעדים שנולד ראשון בין בקול בעלמא", ראשונים אלו חולקים על הרשב"ם וסוברים שהאב נאמן אפילו כשיש עדים. המשנה למלך מביא מחלוקת אחרונים בהבנת שיטת הרמב"ן והרשב"א: המשנה למלך עצמו סובר שגם הם לא אמרו אלא באופן שאין הכחשה מפורשת בין האב לעדים, שכן יתכן שמי שהעדים אומרים שהוא הבכור - אינו בנו; אבל אם מכחישם בפירוש אינו נאמן. ולדעת המהר"י בן לב וה'משפטי שמואל', הרמב"ן והרשב"א אמרו דבריהם אפילו שהאב אומר שכולם בניו, ויש סתירה מפורשת בינו לבין העדים. ושיטה זו דורשת ביאור, הרי בכל מקום "על פי שנים עדים יקום דבר", ואיך יתכן שנאמנות האב תגבור עליהם? גם במקומות אחרים בהם נותנת התורה נאמנויות לאדם יחיד, כגון עד אחד שנאמן באיסורים, או אבא שאומר קידשתי את בתי, הן תמיד מסתלקות כשיש עדים נגדם. במה מיוחד דין 'יכיר' שהוא עדיף על עדים?
דין יכיר לעניין יבום
בהמשך הסוגיא שפתחנו בה דנה הגמרא בטעם שהאב נאמן לומר 'זה בני' ולפטור בכך את אשתו מן היבום, ואומרת "אמר רב יהודה אמר שמואל מפני מה אמרו זה בני נאמן? הואיל ובידו לגרשה". ומכאן הקשו האחרונים קושיא נוספת על שיטת הרמב"ם והשו"ע, הרי לפיהם אדם נאמן מדין 'יכיר' לומר על אדם שאנחנו לא יודעים שהוא בנו שהוא בנו, ואם כן לא מובן לשם מה נזקקה הגמרא למיגו שבידו לגרשה, גם בלעדי המיגו נאמן מדין 'יכיר' לומר על אדם שהוא בנו ובכך לפטור את אשתו מיבום?
האור שמח תירץ את השאלה האחרונה על פי הגמרא שהבאנו למעלה, האומרת ששמואל עצמו מסופק אם הלכה כרבי יהודה או כרבנן, והרי הטעם של מיגו שבידו לגרשה הובא בגמרא בשם שמואל עצמו, והוא לשיטתו מוכרח להסביר את המשנה מטעם מיגו שבידו לגרשה.
השב שמעתא 9 הלך בדרך אחרת, והוא מחדש חידוש בדין 'יכיר', שנאמנות זו היא רק ביחס לבן אך לא להשלכות שיוצאות ממנה לגבי אנשים אחרים, ולכן אי אפשר לפטור את אשתו מהיבום. לפי דבריו מיושבים גם דברי הרמב"ם בהלכות יבום, שמי שזינה עם אשה ונתעברה ואמר שהעובר ממנו נאמן לגבי ירושה, אבל לגבי יבום יש ספק, והקשה הרא"ש מהי הסברא לחלק ביניהם? לפי דברי השב שמעתא השאלה מתורצת, שדוקא לגבי ירושת הבן יש דין יכיר אבל לא לגבי יבום האם.
ועדיין יש לשאול, כיצד באמת יכול האב לומר בוודאות 'זהו בני', כיצד באמת הוא יודע שזהו בנו והאשה לא זינתה עם מישהו אחר? מחדש השב שמעתא חידוש נוסף בדין יכיר, שבאמת אנחנו שואלים אותו איך הוא יודע, ועל כך הוא עונה שהאשה נאמנת עליו שלא זינתה עם אחר. אמנם בית הדין עצמו אינו מאמין לה, שאין אפוטרופוס לעריות, אבל כיון שהאב עצמו נאמן מדין יכיר - הוא גם יכול לומר שהוא מאמין לה.
ר' עקיבא איגר בתשובה הביא גם הוא את הסברא שכותב הקצות ליישב את הרמב"ם, אבל הוא דוחה אותה מכוח דברי התוספות. הברייתא שהבאנו לעיל מסיימת "וכשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בן גרושה וזה בן חלוצה". ויש להבין מהו באמת המקור לכך שהאב נאמן להכיר את בניו גם לעניין יוחסין? הרשב"ם במקום פירש "וסברא הוא, מדכתיב יכיר מה לי בכור מה לי דבר אחר". לפי הרשב"ם, כיון שהתורה לימדה שהאב נאמן לענין בכורה, אנו למדים מכך שהוא נאמן גם לעניין יוחסין, כי אין סברא לחלק ביניהם. אולם התוספות מקשים על דברי "תימה, מפני שנאמן לבכר יהיה נאמן גם לפסול ולומר שהוא בן גרושה או בן חלוצה?" ולכן התוספות מביאים שתי שיטות אחרות: הראשונה היא "ויש לומר כיון שנאמן לבכר בכל עניין האמינו הכתוב ואפילו על אחד מבניו הקטנים נאמן לומר שהוא בכור ואם כן עושה בניו הגדולים ממזרים שמאיש אחר הם, והכי נמי נאמן לומר שהוא בן גרושה". התוספות כותבים שהנאמנות לומר מיהו הבכור כוללת בתוכה גם נאמנות לעניין יוחסין, שהרי כאשר הוא אומר על הבן הקטן יותר שהוא הבכור - משמעות הדבר שהגדולים יותר אינם בניו, כלומר הם ממזרים. והנה לפי הנחת השב שמעתא סברת התוספות לא נכונה, גם אם האב נאמן על הבכור - אין לו נאמנות על הפועל היוצא מכך לגבי אחרים! אלא ודאי שלא שייך להפריד בין הנאמנות על הבן לבין הנאמנות על אחרים, אם פלוני הוא הבכור אז לא יתכן שהשאר הם בנים שלו, מכח דברי התוספות הללו דוחה ר' עקיבא איגר את סברת הש"ש. אמנם, בדברי ר' עקיבא איגר יש מקום לדון, שיתכן שיש מקום לחלק בין דיון לגבי האשה לבין דיון שהוא לגבי הבנים עצמם.
שיטת רבינו אליהו
התוספות מביאים הסבר נוסף לביאור מקור הנאמנות של האב לומר על בנו שהוא בן גרושה "ורבינו אליהו מפרש דיכיר נמי קאי אבן השנואה כלומר בן השנואה יכיר דנאמן לומר שהוא בן שנואה דהיינו שנואה בנישואיה". לשיטת רבינו אליהו נאמנות זו היא מפורשת בתורה (בשונה מהפירושים הקודמים לפיהם היא נלמדת בעקיפין מהנאמנות לומר זה בני בכור), ונמצא שיש שתי נאמנויות נפרדות אותן מחדש הכתוב.
שיטת רבינו אליהו פותחת פתח לבאר את כל ההלכות שהתקשינו בהן. שאלנו כיצד נבין את שיטת המהריב"ל ועוד אחרונים, שסוברים שלפי הרמב"ן נאמנות 'יכיר' התחדשה גם כשהיא סותרת באופן חזיתי עדים? הסבירו האחרונים 10 על פי רבינו אליהו, שהתורה מלמדת למעשה שתי הלכות נפרדות. על הפסוק "לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור" כותב הנצי"ב על התורה ש'על פני' פירושו בחיים. ושואל הנצי"ב, והרי במסכת קידושין 11 מבואר שהאב נאמן לומר 'זה בני ממזר' אפילו על עובר, שלא נולד בחיי האב? מבאר הנצי"ב שיש כאן שתי נאמנויות נפרדות: נאמנות לקבוע מיהו היורש, ונאמנות בדיני יוחסין. הנאמנות מדין ירושה היא רק על מי שכבר יצא, ולא על עובר; ומה שאומרת הגמרא שהאב נאמן אפילו על עובר זה רק לגבי יוחסין, שביחס לכך לא נאמר "על פני". וכתבו האחרונים שאנו יכולים ללכת צעד נוסף ולומר ששתי הנאמנויות שונות מהותית מיסודן. הנאמנות לעניין הירושה מבוססת על סברא, שכיון שהאבא הוא הבעלים על ממונו התורה נתנה לו נאמנות בדבר. על כן מועילה נאמנות זו גם בהתנגשות חזיתית נגד עדים, כי האב הוא הבעלים על הממון. לעומת זאת בנאמנות לעניין יוחסין לא שייכת הסברא שהוא הבעלים על הדבר, אלא זוהי נאמנות אחרת, כשם שהאב נאמן לומר קידשתי את בתי, וכאן כבר ישנן הגבלות, וניתן לומר שגם הרמב"ן והרשב"א יודו שהאב לא יהיה נאמן נגד עדים. כמו כן, כל מה שאמרו הרמב"ם והשולחן ערוך שדין יכיר מעניק לאב נאמנות לומר על אדם מהשוק שהוא בנו היא רק לגבי דין הירושה, אבל לא לפוסלו - שהרי ודאי אדם לא יהיה נאמן לומר על אדם מהשוק שהוא בנו, ואז לומר עליו שהוא ממזר.
ישוב שיטת הרמב"ם
מעתה מתורצות גם כל השאלות שנשאלו על שיטת הרמב"ם.
על דברי הרמב"ם בהלכות יבום הקשה הרא"ש מהי הסברא לחלק בין דין הירושה לדין יבום. מעתה הדברים מיושבים: מי שזינה עם אשה ואומר שבנה הוא ממנו נאמן לגבי ירושה, ולמרות שיש חשש שהיא זינתה עם אחר - כיון שהאב הוא הבעלים על הממון הוא נאמן, שהרי נאמנות זו מועילה אפילו נגד עדים, וקל וחומר שתועיל לסלק את החשש שהאשה זינתה עם אחר; אבל ביחס לדין יבום, אין להתעלם מהחשש שהאשה זינתה עם אחר, ולכן זהו ספק.
כך גם מיושבת הגמרא שאומרת שנאמנות האב היא מטעם מיגו דבידו ולא מדין 'יכיר', וכן מיושבת שאלת הקצות מדוע אדם שאומר "זה בני וכהן הוא" נאמן לעניין אכילת תרומה רק מטעם מיגו שבידו להאכילו תרומה ולא מדין 'יכיר', שכאמור דוקא לגבי ירושה האב נאמן על מי שאינו בנו לומר שהוא בנו, ולא לעניינים אחרים כמו יבום ואכילת תרומה.
הסבר זה בשיטת הרמב"ם מדוייק בדבריו בהלכות איסורי ביאה 12 "אבל האב שהוחזק שזה בנו ואמר בני זה ממזר הוא נאמן". מפורש כאן בדברי הרמב"ם שלעניין יוחסין הוא מודה לשיטת הרשב"ם והתוספות שהנאמנות היא רק על מי שהוחזק שזה בנו.
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

מידות הראי"ה רוממות האמונה מעבר לגבולות השכל
אמונה ל"ב - ל"ד
השיעור עוסק בתפקידם של גדולי ישראל לזכק ולרומם את האמונה הטבעית משפלותה ומסורגיה, כך שתאיר בכל רבדי המציאות והחיים. מודגש כי שורש האמונה הוא עצם הקשר הפנימי והאינסופי של הנשמה עם בורא עולם, הנעלה ורחב בהרבה מגבולותיו המצומצמים של השכל האנושי.

מידות הראי"ה סוד תיקון המידות בנפש האדם
אל המידות א'
עבודת המידות היא הגשר המחבר בין נשמת האדם הטהורה לבין חיי החומר והמעשה בעולם הזה. השינוי האמיתי מתאפשר כאשר מקדימים את התבוננות השכל והדעת לעבודה הרגשית, ובכך יוצרים הרגלים נכונים ומרוממים.

משיח בן יוסף התפילות על משיח בן יוסף
המשורר אסף מזהה בתהילים את חיילי ישראל שיוצאים למלחמה בתור חייליו של 'משיח בן יוסף' וגם של 'משיח בן דויד', לפי הבנה זו התפילה על 'משיח בן יוסף' היא בקשה להגעה להכרה שהוא בעצם 'כסא דויד עבדך'.

תורה ומדע מבט מאחד מול מציאות מפרדת
השיעור עוסק בהתמודדות עם תפיסות פוסט-מודרניות המפרשות את המציאות כמאבק כוחות בין מדכא למדוכא. מנגד, מוצגת תפיסת הראי"ה קוק הדוגלת בהסתכלות מאחדת, הרואה בכוחות השונים בעולם ובעם ישראל חלקים המשלימים ומאזנים זה את זה.

לך לך קדושת הארץ, ניסיונות ואחריות ציבורית
שיחת מוצ"ש פרשת לך - לך
השיעור עוסק במעלותיה וקדושתה הייחודית של ארץ ישראל דרך מסעותיו וניסיונותיו של אברהם אבינו, אשר חיזקו את הקשר הנצחי שבין עם ישראל לארצו. בהמשך לכך, מודגשת חשיבות ההנהגה, ערך לימוד התורה והצורך בהקפדה מוסרית ושלום בענייני הציבור והמדינה.

לך לך אברהם אבינו וסוד הבחירה הכללית
השיעור עוסק בדמותו של אברהם אבינו, המייצג את המעבר מצדקות פרטית לבחירה כללית בעם ישראל ומידת החסד העולמית. דרך מהלכיו ונדודיו מתבארים היסודות של קדושת ארץ ישראל, ברית המילה והחיבור הנצחי בין עם ישראל לה'.

שמונה פרקים לרמב"ם בריאות הנפש והגוף בראי הרמב"ם
שיעור 7
השיעור עוסק בהקבלת הרמב"ם בין בריאות וחולי הגוף לבין כוחות ותכונות הנפש, ומסביר כיצד סטייה מדרך השכל פוגעת בחוש הבריא של האדם. מתוך כך מודגשת חשיבותם של תיקון המידות, התורה והשמחה כרפואה נפשית מהותית המחזירה את האדם לתפקוד ולחיות אמת.

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.

יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.

אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.

לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.

לימוד ליל הושענה רבה התשפ"ז לא לחכות להיות מלאך: לקדש את המציאות שלך
שיחה מליל הושענא רבה תשפ״ז, מתוך השידור החי של אתר ישיבה מבית המדרש של ישיבת בני עקיבא הדרום ברחובות.
הרב עופר אונגר, ר״מ בישיבת שעלבים, פותח את הערב (במקום ראש הישיבה, הרב מיכאל ימר, שלא יכול היה להגיע). הוא שואל למה דווקא ביום שבו רבי אלעזר בן עזריה פתח את שערי בית המדרש לכל תלמיד — גם למי ש״אין תוכו כברו״ — הוכרע שספר קהלת, המלא בסתירות, הוא ספר קדוש. משם, בעקבות רבי צדוק הכהן, למעמד הסנה: משה רוצה ״לסור״ לגמרי מכל המידות הרעות, והקדוש ברוך הוא עונה לו ״של נעליך״ — אי אפשר לשרוף הכל בבת אחת; המקום שאתה עומד עליו, כמו שהוא, הוא אדמת קודש. ובסוף, סיפור אישי: נער מתל אביב שהתחיל ללבוש ציצית, החבר׳ה שצחקו עליו, והמשפט שאמר לו הרב נריה ושינה לו את הדרך. הלימוד מוקדש לעילוי נשמת בוגרי הישיבה הקדושים, נופלי מלחמת חרבות ברזל: אוהד יערי ז״ל, ליאל שוהם ז״ל, רונאל בן משה ז״ל, אביתר בן יהודה ז״ל, ניתאי מייזלס ז״ל ועמית גואטה ז״ל.

לימוד ליל הושענה רבה התשפ"ז מלאכים ביום כיפור, בני אדם בסוכות — האתגר של דורנו
שיחה מליל הושענא רבה תשפ״ז, מתוך השידור החי של אתר ישיבה מבית המדרש של ישיבת בני עקיבא הדרום ברחובות.
הרב ד״ר יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, שואל שאלה שכל מי שעבר את החגים מכיר: אחרי אלול, ראש השנה ויום כיפור, האם סוכות — עם האוכל והטיולים — הוא נפילה? ותשובתו: דווקא סוכות הוא עליית המדרגה. כמו שהיה הרב דרוקמן אומר בסוף יום כיפור: ״יום שלם הייתם מלאכים. הגיע הזמן להיות בני אדם.״ בהמשך, סיפור מחדר ההמתנה לפני ניתוח: משפחה שלמה אומרת תהילים, ואז נכנסים שני רופאים גלויי ראש. ״זה מה שהקדוש ברוך הוא רוצה? שהדתיים יגידו רק תהילים?״ — הרופא שיגיד תהילים וילך לנתח, והמהנדס שיגיד תהילים וימציא את כיפת הברזל. זה האתגר הגדול שלקחנו על עצמנו: חיבור של קודש וחול, גם ביום שאחרי החגים. הלימוד מוקדש לעילוי נשמת בוגרי הישיבה הקדושים, נופלי מלחמת חרבות ברזל: אוהד יערי ז״ל, ליאל שוהם ז״ל, רונאל בן משה ז״ל, אביתר בן יהודה ז״ל, ניתאי מייזלס ז״ל ועמית גואטה ז״ל.

לימוד ליל הושענה רבה התשפ"ז סוכות הוא חג של חיבוק — חינוך בין אהבה לגבולות
שיחה מליל הושענא רבה תשפ״ז, מתוך השידור החי של אתר ישיבה מבית המדרש של ישיבת בני עקיבא הדרום ברחובות.
ראש ישיבת בני עקיבא הדרום, הרב דוד טברסקי, פותח בדיני חינוך של חג הסוכות: שמאי הזקן שסיכך מעל מיטת נכדו התינוק, הילד שחייב בלולב ״משיודע לנענע״, והריטב״א שקובע שגיל החינוך אינו אחיד — הוא תלוי במצווה ובילד. משם, בעקבות המשנה ברורה והרב קוק: החינוך מתחיל באווירה של הבית ובחינוך העצמי של ההורים. ואחר כך, החגים כדרכים של קשר: פסח הוא דיבור, שבועות נשיקה, הימים הנוראים מבט — וסוכות הוא חיבוק, שאינו בודק מי אתה ומה עשית. בסוף, הציפור של ר׳ זושא שצריכה שתי כנפיים, וחבטת הערבה בהושענא רבה: גבול, ומיד אחריו חסד. הלימוד מוקדש לעילוי נשמת בוגרי הישיבה הקדושים, נופלי מלחמת חרבות ברזל: אוהד יערי ז״ל, ליאל שוהם ז״ל, רונאל בן משה ז״ל, אביתר בן יהודה ז״ל, ניתאי מייזלס ז״ל ועמית גואטה ז״ל.

לימוד ליל הושענה רבה התשפ"ז למה המשיח נקרא ״בר נפלי״? סוכת דוד הנופלת
שיחה מליל הושענא רבה תשפ״ז, מתוך השידור החי של אתר ישיבה מבית המדרש של ישיבת בני עקיבא הדרום ברחובות.
הרב ערן טמיר, ראש ישיבת אורות אשקלון, יוצא מגמרא תמוהה: למה המשיח נקרא ״בר נפלי״ — בן הנופל — ולמה מלכות בית דוד נקראת ״סוכת דוד הנופלת״? בעקבות המהר״ל, ״העדר קודם להוויה״: כל קומה חדשה נבנית רק אחרי שהמציאות הקודמת מפנה לה מקום. עם דוגמאות מהחיים — מהרווק שהופך לנשוי ועד מלכות שאול ודוד. ולמה דווקא סוכה ולא בית? בית שנפל ונבנה מחדש הוא בית חדש; סוכה נועדה מראשיתה להתפרק ולהיבנות שוב, ולכן גם בשעת נפילתה היא נשארת סוכה. המסר החינוכי: לא להיבהל מנפילות — לא בחיים הפרטיים ולא בחיי האומה, מאז שמחת תורה של לפני שלוש שנים. הלימוד מוקדש לעילוי נשמת בוגרי הישיבה הקדושים, נופלי מלחמת חרבות ברזל: אוהד יערי ז״ל, ליאל שוהם ז״ל, רונאל בן משה ז״ל, אביתר בן יהודה ז״ל, ניתאי מייזלס ז״ל ועמית גואטה ז״ל.












