ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
- ספריה
- בבא מציעא - פרק ראשון
- "שנים אוחזין" במציאה
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יוסף בן גרסיה
"תני רבי חייא: מנה לי בידך והלה אומר: אין לך בידי כלום. והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים זוז - נותן לו חמשים זוז, וישבע על השאר... ותנא תונא: שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וכו'."
וזו לשון רש"י שם:
" אנן סהדי דמה דתפס האי - היינו פלגא.
דידיה הוא - שהרי מוחזק הוא בפנינו, והרי הוא תובע את כולה, וחברו כופר את כולה, שאומר: כולה שלי ואף מה שאתה תפוס בידך , ואנו מעידין אותו שיש לו בה מקצת, ומחייבים את חברו שבועה על השאר - דהיינו חצי שעיכב לעצמו."
דידיה הוא - שהרי מוחזק הוא בפנינו, והרי הוא תובע את כולה, וחברו כופר את כולה, שאומר: כולה שלי ואף מה שאתה תפוס בידך , ואנו מעידין אותו שיש לו בה מקצת, ומחייבים את חברו שבועה על השאר - דהיינו חצי שעיכב לעצמו."
פשטות לשון רש"י - "ואף מה שאתה תפוס בידך " - מראה שלרבי חייא ("קמייתא") משנתנו מועמדת - כאשר כל אחד מבעלי הדין אוחז בידו ממש חצי מהטלית, ולא נותר חלק מן הטלית שאינו תחת ידו ממש; ומעתה יש "אנן סהדי" לכל אחד מהם - שחלק הטלית שתחת ידו שהוא שלו.
שתי אפשרויות לחיוב השבועה כשאוחזים בחציה ממש.
הסוגיה בדף ג' הניחה שפשטות המשנה מועמדת, כשאוחזים בחציה ממש (או בשלשה חלקים וברביע) 1 - וקיימות כמה אפשרויות לומר, שהשבועה שבמשנתנו היא שבועת התורה.
אפשרות א' : שיטת ר' חייא בר יוסף ורבה שבסוגיה בב"ק דף ק"ז ע"א.
מפשטות הסוגיה שם עולה שלשיטתם קיימת שבועת התורה בכופר הכל בפקדון. ולפיכך אף כאן; כל אחד משביע את השני על החלק שהשני מחזיק תחת ידו ומסרב להביא לו.
אפשרות ב' : שבועה מדין רבי חייא קמייתא.
כשהסוגיה אמרה בשיטת רבי חייא - "שלא תאמר: הודאת פיו הוא דרמיא רחמנא שבועה עליה, כדרבה", כוונתה הייתה לומר שרבי חייא בא לחלוק על השיטה שיש שבועת כופר הכל בפיקדון; ולשיטתו השבועה שבמשנה היא אמנם מן התורה, אך מדין - העדאת עדים במקצת.
שיטת רבנו חנאל
גם רבנו חננאל רמז בפרושו בבבא-בתרא - לאופן שרבי חייא (קמייתא) העמיד בו את משנתנו. וזו לשון הסוגיה בבבא בתרא (דפים ל"ד ע"ב - ל"ה ע"ב):
"ההוא ארבא דהוו מינצו עלה בי תרי, האי אמר דידי היא והאי אמר דידי היא ... זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי - אמר רב נחמן: כל דאלים גבר. ומאי שנא משני שטרות היוצאין ביום אחד, דרב אמר: יחלוקו, ושמואל אמר: שודא דדייני? התם ליכא למיקם עלה דמילתא, הכא איכא למיקם עלה דמילתא. ומאי שנא מהא דתנן: המחליף פרה בחמור וילדה, וכן המוכר שפחתו וילדה, זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה - יחלוקו? התם - להאי אית ליה דררא דממונא, ולההוא אית ליה דררא דממונא, הכא - אי דמר לא דמר, ואי דמר לא דמר."
הרשב"ם הביא שם את שיטת רבנו חננאל, וזו לשון הרשב"ם:
" האי אמר דידי הוא כו' - ולא זה ולא זה מוחזקין בה מדלא רמי עלה ממתניתין דשנים אוחזין בטלית שזה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת ולא אמרינן כל דאלים גבר כן פירש רבנו חננאל".
לכאורה, דברי רבנו חננאל קשים. בסוגיה בב"מ דף ז' ע"א רב פפא העמיד את משנתנו כשאוחזין בקצות הטלית; ואילו רבנו חננאל סבור שבמשנה הזו כל אחד נוטל עד היכן שידו מגעת !!
אולם רבנו חננאל מרמז בדבריו שם, שהוא הכריע כסוגית הפתיחה של מסכת בבא-מציעא. לפי סוגיה זו משנת "שנים אוחזין" מועמדת, כשכל אחד אוחז בטלית בחציה ממש, ולא נותר חלק שאינו מוחזק בידי אחד מהם. וכעין כך כתב רבנו חננאל בפרושו במסכת שבועות דף מ"ח ע"א, וזו לשונו: "... כענין שנים אוחזין בטלית שכל אחד מהן נשבע על מה שבידו - ומחזיק ."
ההעמדות השונות של משנת "שנים אוחזין"
בירושלמי כאן ובפ"ב דכתובות מבואר שהבאת הסיוע לדברי רבי חייא מן המשנה, לא היתה חלק מדברי רבי חייא; אלא דברי אמוראים שניסו לסייע לשיטתו. לפיכך יתכן, שרבי חייא יעמיד את המשנה כאוקימתא של רב פפא, שאוחזין בקצות הטלית. ואזי המשנה תהיה סיוע לשיטתו ב"הילך"; וכדלקמן.
שניים הבאים לבית דין ואוחזין בקצות הטלית - בלי לנסות לאחוז כמה שיותר ממנה; - הרי שאנן סהדי - שבכוונת כל אחד, שבי"ד ימסור חלק ממנה לחברו. ואע"פ שהוא אומר שכולה שלו, הרי שהוא כאומר 'הילך' לחברו; שהרי אם לא היה מעונין בכך, היה צריך לנסות לאחוז כמה שיותר ממנה.
ונמצא שאע"פ שאינו טוען בפה מלא - "הילך"; הרי ש"אנן סהדי" שהוא טוען "הילך".
וזו לשון הסוגיה בדף ד' ע"א:
"אלא דקאמר ותנא תונא, מי דמי? התם - למלוה אית ליה סהדי, ללוה לית ליה סהדי דלא מסיק ליה ולא מידי, דאי הוו ליה סהדי ללוה דלא מסיק ליה ולא מידי - לא בעי רבי חייא לאשתבועי. הכא, כי היכי דאנן סהדי בהאי - אנן סהדי בהאי, ואפילו הכי משתבעי! - אלא, כי איתמר ותנא תונא - אאידך דרבי חייא איתמר. דאמר רבי חייא: מנה לי בידך, והלה אומר: אין לך בידי אלא חמישים זוז, והילך - חייב. מאי טעמא - הילך נמי כמודה מקצת הטענה דמי, ותנא תונא: שנים אוחזין בטלית. והא הכא, כיון דתפיס - הילך הוא, וקתני ישבע."
התוספות הקשו שם על מהלך הסוגיה. אולם יתכן שכוונת הסוגיה לחזור בה גם מאופן העמדת המשנה. כלומר, כאשר הסוגיה רצתה לסייע לדין "רבי חייא קמייתא" מהמשנה - העמידו את המשנה כשכל אחד תופס עד חציה ממש. אולם כאשר רצו לסייע מהמשנה ל"אידך דרבי חייא" - העמידו אותה כששני בעלי הדין תופסים בקצותיה. ומכיוון שכל אחד תופס באופן מוזר זה, הרי שהוא כאומר לחבירו - "הילך".
ואמנם, בחלק מן הגרסאות יש תוספת - [אנן סהדי דמאי דתפיס]; ובחלקן אינה מופיעה. ונלענ"ד, שהגרסאות הקצרות נוקטות, שלאידך דרבי חייא - המשנה מועמדת כשאוחזין בקצותיה; ולכן אין "מאי דתפיס" וממילא אין גם - "אנן סהדי דמאי תפיס".
סדר הסוגיות ברי"ף
הרי"ף הביא תחילה (בדף ב' ע"א מדפי הרי"ף) את הסוגיה בדף ז'; שמבואר שם שמשנתנו מועמדת כשאוחזין בקצות הטלית, ורק אח"כ הרי"ף הביא סוגיות אחרות שבפרקנו, ואע"פ שהן קודמות לה.
ובדף ד' ע"א מדפי הרי"ף - הרי"ף הביא את דין רבי חייא קמייתא בתור דין עצמאי - שאין אפילו נסיון לקושרו למשנה. ואח"כ הרי"ף הביא את דין רבי חייא השני בתור דין שיש לו סיוע מן המשנה; וזו לשון הרי"ף שם:
"תני רבי חיא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ועדים מעידים אותו שיש לו נ' זוז נותן נ' זוז וישבע על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו, וכן הלכתא. ואמר רבי חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא נ' זוז והילך חייב מאי טעמא הילך כמודה במקצת טענה דמי ותנא תונא שנים אוחזין בטלית והא הכא דכיון דתפיס הילך הוא וקתני ישבע. רב ששת אמר הילך פטור מ"ט כיוון דאמר ליה הילך הני חמשין דקא מודי ליה בגויהו כמאן דנקיט להו בידיה מלוה ובאידך חמשין הא לא קא מודה ליה הילכך ליכא הודאה מקצת הטענה. ולרב ששת קשיא מתניתין אמר לך רב ששת מתניתין תקנת חכמים היא כר' יוחנן."
הרי"ף רצה לרמז שלמסקנה, אין קשר בין דין רבי חייא קמייתא לבין המשנה, מפני שהמשנה מועמדת ששני בעלי הדין חולקים זה על זה - אך אוחזים בקצותיה. ולשיטת הרי"ף במצב זה - אין אנן סהדי שלכל אחד יש מחצית. ולפיכך הרי"ף הקדים בהבאת האוקימתא הזו של רב פפא.
^ 1 ועיין בשטה מקובצת.
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

מידות הראי"ה רוממות האמונה מעבר לגבולות השכל
אמונה ל"ב - ל"ד
השיעור עוסק בתפקידם של גדולי ישראל לזכק ולרומם את האמונה הטבעית משפלותה ומסורגיה, כך שתאיר בכל רבדי המציאות והחיים. מודגש כי שורש האמונה הוא עצם הקשר הפנימי והאינסופי של הנשמה עם בורא עולם, הנעלה ורחב בהרבה מגבולותיו המצומצמים של השכל האנושי.

מידות הראי"ה סוד תיקון המידות בנפש האדם
אל המידות א'
עבודת המידות היא הגשר המחבר בין נשמת האדם הטהורה לבין חיי החומר והמעשה בעולם הזה. השינוי האמיתי מתאפשר כאשר מקדימים את התבוננות השכל והדעת לעבודה הרגשית, ובכך יוצרים הרגלים נכונים ומרוממים.

משיח בן יוסף התפילות על משיח בן יוסף
המשורר אסף מזהה בתהילים את חיילי ישראל שיוצאים למלחמה בתור חייליו של 'משיח בן יוסף' וגם של 'משיח בן דויד', לפי הבנה זו התפילה על 'משיח בן יוסף' היא בקשה להגעה להכרה שהוא בעצם 'כסא דויד עבדך'.

תורה ומדע מבט מאחד מול מציאות מפרדת
השיעור עוסק בהתמודדות עם תפיסות פוסט-מודרניות המפרשות את המציאות כמאבק כוחות בין מדכא למדוכא. מנגד, מוצגת תפיסת הראי"ה קוק הדוגלת בהסתכלות מאחדת, הרואה בכוחות השונים בעולם ובעם ישראל חלקים המשלימים ומאזנים זה את זה.

לך לך קדושת הארץ, ניסיונות ואחריות ציבורית
שיחת מוצ"ש פרשת לך - לך
השיעור עוסק במעלותיה וקדושתה הייחודית של ארץ ישראל דרך מסעותיו וניסיונותיו של אברהם אבינו, אשר חיזקו את הקשר הנצחי שבין עם ישראל לארצו. בהמשך לכך, מודגשת חשיבות ההנהגה, ערך לימוד התורה והצורך בהקפדה מוסרית ושלום בענייני הציבור והמדינה.

לך לך אברהם אבינו וסוד הבחירה הכללית
השיעור עוסק בדמותו של אברהם אבינו, המייצג את המעבר מצדקות פרטית לבחירה כללית בעם ישראל ומידת החסד העולמית. דרך מהלכיו ונדודיו מתבארים היסודות של קדושת ארץ ישראל, ברית המילה והחיבור הנצחי בין עם ישראל לה'.

שמונה פרקים לרמב"ם בריאות הנפש והגוף בראי הרמב"ם
שיעור 7
השיעור עוסק בהקבלת הרמב"ם בין בריאות וחולי הגוף לבין כוחות ותכונות הנפש, ומסביר כיצד סטייה מדרך השכל פוגעת בחוש הבריא של האדם. מתוך כך מודגשת חשיבותם של תיקון המידות, התורה והשמחה כרפואה נפשית מהותית המחזירה את האדם לתפקוד ולחיות אמת.

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.

יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.

אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.

לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.

לימוד ליל הושענה רבה התשפ"ז לא לחכות להיות מלאך: לקדש את המציאות שלך
שיחה מליל הושענא רבה תשפ״ז, מתוך השידור החי של אתר ישיבה מבית המדרש של ישיבת בני עקיבא הדרום ברחובות.
הרב עופר אונגר, ר״מ בישיבת שעלבים, פותח את הערב (במקום ראש הישיבה, הרב מיכאל ימר, שלא יכול היה להגיע). הוא שואל למה דווקא ביום שבו רבי אלעזר בן עזריה פתח את שערי בית המדרש לכל תלמיד — גם למי ש״אין תוכו כברו״ — הוכרע שספר קהלת, המלא בסתירות, הוא ספר קדוש. משם, בעקבות רבי צדוק הכהן, למעמד הסנה: משה רוצה ״לסור״ לגמרי מכל המידות הרעות, והקדוש ברוך הוא עונה לו ״של נעליך״ — אי אפשר לשרוף הכל בבת אחת; המקום שאתה עומד עליו, כמו שהוא, הוא אדמת קודש. ובסוף, סיפור אישי: נער מתל אביב שהתחיל ללבוש ציצית, החבר׳ה שצחקו עליו, והמשפט שאמר לו הרב נריה ושינה לו את הדרך. הלימוד מוקדש לעילוי נשמת בוגרי הישיבה הקדושים, נופלי מלחמת חרבות ברזל: אוהד יערי ז״ל, ליאל שוהם ז״ל, רונאל בן משה ז״ל, אביתר בן יהודה ז״ל, ניתאי מייזלס ז״ל ועמית גואטה ז״ל.

לימוד ליל הושענה רבה התשפ"ז מלאכים ביום כיפור, בני אדם בסוכות — האתגר של דורנו
שיחה מליל הושענא רבה תשפ״ז, מתוך השידור החי של אתר ישיבה מבית המדרש של ישיבת בני עקיבא הדרום ברחובות.
הרב ד״ר יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, שואל שאלה שכל מי שעבר את החגים מכיר: אחרי אלול, ראש השנה ויום כיפור, האם סוכות — עם האוכל והטיולים — הוא נפילה? ותשובתו: דווקא סוכות הוא עליית המדרגה. כמו שהיה הרב דרוקמן אומר בסוף יום כיפור: ״יום שלם הייתם מלאכים. הגיע הזמן להיות בני אדם.״ בהמשך, סיפור מחדר ההמתנה לפני ניתוח: משפחה שלמה אומרת תהילים, ואז נכנסים שני רופאים גלויי ראש. ״זה מה שהקדוש ברוך הוא רוצה? שהדתיים יגידו רק תהילים?״ — הרופא שיגיד תהילים וילך לנתח, והמהנדס שיגיד תהילים וימציא את כיפת הברזל. זה האתגר הגדול שלקחנו על עצמנו: חיבור של קודש וחול, גם ביום שאחרי החגים. הלימוד מוקדש לעילוי נשמת בוגרי הישיבה הקדושים, נופלי מלחמת חרבות ברזל: אוהד יערי ז״ל, ליאל שוהם ז״ל, רונאל בן משה ז״ל, אביתר בן יהודה ז״ל, ניתאי מייזלס ז״ל ועמית גואטה ז״ל.

לימוד ליל הושענה רבה התשפ"ז סוכות הוא חג של חיבוק — חינוך בין אהבה לגבולות
שיחה מליל הושענא רבה תשפ״ז, מתוך השידור החי של אתר ישיבה מבית המדרש של ישיבת בני עקיבא הדרום ברחובות.
ראש ישיבת בני עקיבא הדרום, הרב דוד טברסקי, פותח בדיני חינוך של חג הסוכות: שמאי הזקן שסיכך מעל מיטת נכדו התינוק, הילד שחייב בלולב ״משיודע לנענע״, והריטב״א שקובע שגיל החינוך אינו אחיד — הוא תלוי במצווה ובילד. משם, בעקבות המשנה ברורה והרב קוק: החינוך מתחיל באווירה של הבית ובחינוך העצמי של ההורים. ואחר כך, החגים כדרכים של קשר: פסח הוא דיבור, שבועות נשיקה, הימים הנוראים מבט — וסוכות הוא חיבוק, שאינו בודק מי אתה ומה עשית. בסוף, הציפור של ר׳ זושא שצריכה שתי כנפיים, וחבטת הערבה בהושענא רבה: גבול, ומיד אחריו חסד. הלימוד מוקדש לעילוי נשמת בוגרי הישיבה הקדושים, נופלי מלחמת חרבות ברזל: אוהד יערי ז״ל, ליאל שוהם ז״ל, רונאל בן משה ז״ל, אביתר בן יהודה ז״ל, ניתאי מייזלס ז״ל ועמית גואטה ז״ל.

לימוד ליל הושענה רבה התשפ"ז למה המשיח נקרא ״בר נפלי״? סוכת דוד הנופלת
שיחה מליל הושענא רבה תשפ״ז, מתוך השידור החי של אתר ישיבה מבית המדרש של ישיבת בני עקיבא הדרום ברחובות.
הרב ערן טמיר, ראש ישיבת אורות אשקלון, יוצא מגמרא תמוהה: למה המשיח נקרא ״בר נפלי״ — בן הנופל — ולמה מלכות בית דוד נקראת ״סוכת דוד הנופלת״? בעקבות המהר״ל, ״העדר קודם להוויה״: כל קומה חדשה נבנית רק אחרי שהמציאות הקודמת מפנה לה מקום. עם דוגמאות מהחיים — מהרווק שהופך לנשוי ועד מלכות שאול ודוד. ולמה דווקא סוכה ולא בית? בית שנפל ונבנה מחדש הוא בית חדש; סוכה נועדה מראשיתה להתפרק ולהיבנות שוב, ולכן גם בשעת נפילתה היא נשארת סוכה. המסר החינוכי: לא להיבהל מנפילות — לא בחיים הפרטיים ולא בחיי האומה, מאז שמחת תורה של לפני שלוש שנים. הלימוד מוקדש לעילוי נשמת בוגרי הישיבה הקדושים, נופלי מלחמת חרבות ברזל: אוהד יערי ז״ל, ליאל שוהם ז״ל, רונאל בן משה ז״ל, אביתר בן יהודה ז״ל, ניתאי מייזלס ז״ל ועמית גואטה ז״ל.











