בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • הלכות ראש השנה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ציפורה בת דוד

מצות השמחה בר"ה

האם יש מצוות שמחה בראש השנה?

undefined

הרב דוד דב לבנון

ערב ראש השנה תש"ס
33 דק' קריאה
מקור הספק אם יש מצות שמחה בר"ה
ראש השנה נקרא חג, שנאמר: " תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו " (תהילים פ"א), ובגמ' (ר"ה ח':) דרשו "איזו חג שהחודש מתכסה בו, הוי אומר זה ר"ה", חג במהותו הוא זמן של שמחה, כמו שנאמר: "ושמחת בחגך והיית אך שמח", וכן חז"ל כינו את ימי ר"ה יו"ט "יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת" (ר"ה כ"ט), (הרבי מברדיטשוב אמר בדרך מליצה, מדוע מצאנו שר"ה נקרא יו"ט במשנה דווקא כאשר הוא חל בשבת? והשיב, מפני שהשבת ממתיקה את הדינים, ואף המליץ לפני הקב"ה ואמר שאין לו רשות לכתוב בשבת בספרים הנפתחים בר"ה למיתה אלא לחיים, משום אסור כתיבה בשבת, אלא שלכתוב לחיים מותר מפני פקוח נפש! ובאמת מצאתי סמך לזה באחת מדעות הגאונים, המובאים ברא"ש - להלן, שבר"ה החל להיות בשבת דווקא אומרים בתפילה "מועדים לשמחה"!).

מצד שני, הרי ר"ה הוא יום הדין, והימים נקראים "הימים הנוראים", שיראה ופחד נופלים בו "מי יחיה ומי ימות", ובגלל זה אין אומרים בו הלל:
"אמר רבי אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע! מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה וביוה"כ? אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה!?" (ר"ה לב).

ובמיוחד צריך עיון, לפי הרמב"ן בהשגותיו על הרמב"ם (בספהמ"צ שורש ראשון), שחולק על הרמב"ם דס"ל שהלל דרבנן, וע"ז חולק הרמב"ן ומכריח מכמה גמ' שהלל דאורייתא, ומסכם ואומר, וז"ל:
"והנראה מדבריהם שהוא מן התורה, כמו שפרשתי ויהיה הלכה למשה מסיני, או שהוא בכלל השמחה שנצטווינו בה, כמו שכתוב: וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותכם ועל זבחי שלמכם, כי עיקר השירה בפה וכלי לבסומי קלא הוא, ונצטוינו בשמחת השיר על הקרבן, ושלא בשעת הקרבן בכלל השמחה, אלא שמיעטו ראשי חדשים בגבולין מפני שאינו מקודש לחג, אינו טעון שירה. ושם במסכת ערכין אמרו, מנין לעיקר שירה מן התורה, מהכא: תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב, אי זו היא עבודה שהיא בשמחה ובטוב לבב, הוי אומר זו שירה, אם כן אפשר שנדרוש בימים טובים שכתוב בהם שמחה, ונתרבו כל מיני שמחות שתהיה השמחה (יש גורסים "השירה") מכללם".

נמצא, ששירת ההלל במועדים היא חלק ממצות השמחה בהם, ואם כן במקום שאין אמירת הלל הרי זה בגלל שאין בו מצות השמחה. לדוגמה, הרמב"ן כתב שבראש חדש אין אמירת הלל, ומפשטות דבריו " שמיעטו ראשי חדשים בגבולין מפני שאינו מקודש לחג, אינו טעון שירה", נראה שנתמעט ממצות שמחה (כך פירש הרב פערלא על הרס"ג מצות עשה נ"ט), כיון שאינו מקודש לאסור מלאכה לא הוקש לרגלים ללמוד מהם מצוות שמחת חג, ולפי אותו העיקרון, ר"ה שנתמעט מאמירת הלל, משמע לכאורה משום שאין בו מצוות שמחת חג.

מכל הנ"ל עולה השאלה, האם צוותה התורה על מצוות - "ושמחת בחגך" גם על ר"ה?

מחלוקת הגאונים בעניין תענית בר"ה
לכאורה עניין שמחת חג בר"ה שנוי במחלוקת הגאונים, שדנו בשאלה האם מותר ואף מצווה להתענות בר"ה.

בהגהות מרדכי (ר"ה סימן תש"ח) מובא:
"הר"ר אברהם יצחק בן הר"ם היה מתענה בר"ה מק"ו דתענית חלום שהתירו להתענות בשבת אע"פ שספק אם ע"י מלאך או ע"י שד, כ"ש בר"ה שברור לו שנידון שמותר, ומ"ו הר"ר אברהם היה מחייב להתענות, כדי שלא יהא שולחנך מלא ושל רבך ריקם, שהרי בכל המועדות כתיב פרים וביוה"כ פר, והשיב עליו הר"ר אליעזר מביה"ס, א"כ בשמיני עצרת נמי יתענה, שהרי מתמעטים והולכים וכו'".

משמע מדבריו, שמותר לכתחילה להתענות בר"ה, ואם כן אין בו מצות שמחה. לכאורה היה מקום לדחות ולומר, שגם לדבריו יש מצות שמחה בר"ה, אלא שיש היתר להתענות בו כמו תענית חלום, אולם קשה לומר כן, שונה תענית חלום שבאה באקראי, והתענית בו היא בדיעבד, ולכן צריך למיתב תענית לתעניתו, מתענית קבועה שנוהגת בכל ר"ה מחמת יום הדין, שזה הוא עצומו של יום, ונמצא מתענה בר"ה לעולם, וכיצד אפשר לומר שיש מצות השמחה בר"ה, אם התענית בו היא לכתחילה? לכן נראה לכאורה ללמוד מדבריו, שמתיר להתענות בר"ה מפני שלא נצטוונו בו בשמחה, ולכן אין התענית סותרת את מהותו של יום. וכך נראה לדייק מהר"ר אברהם (שם), שמחייב תענית בר"ה, ונותן סימן לדבר, שכן קורבנותיו מועטים. משמע שראוי ביום זה להתענות מצד מהותו של יום ולכתחילה.

וכך כתב הב"י סי' תקצ"ז בשם כלבו י"א שצריך להתענות בר"ה, והאגור הוסיף שאם התחיל להתענות ומשנה את רגילותו ואינו מתענה, אינו משלים את שנתו.

לעומת זאת, יש גאונים שאוסרים תענית בר"ה. מפורש מכולם הוא רב נחשון גאון, (מובא במרדכי ר"ה תש"א), וז"ל:
"נשאל לרבנו נחשון גאון, מהו להתענות בר"ה? והשיב: בר"ה אסור להתענות בין מדברי תורה, בין מדברי קבלה, בין מברייתא, בין מתלמודא. מד"ת מניין? לפי שהוא כלול עם שאר המועדות, וכתיב ביה מקרא קודש... ועוד דר"ה איקרי חג ככל המועדים, דכתיב בכסה ליום חגנו, ואמרינן איזה חג שהחדש מתכסה בו, הוי אומר זה ר"ה, ועוד במקום אחר קרי ליה חג, וכתיב ושמחת בחגיך, ואמר ר' יוחנן הוקשו כל המועדות זה לזה הא למדת ששווה לשאר יו"ט ... ".

מדבריו למדנו בפירוש שיש מצות שמחה בר"ה, ואסור להתענות בו, מפני ששווה לשאר המועדות לשמחה, ואם כן יש בו מצות ושמחת מדאורייתא. זו גם דעתו של רב נטרונאי גאון (הובא ברא"ש סוף ר"ה):
"אמר מר רב נטרונאי גאון: ביו"ט ראשון של ר"ה אי אפשר לישב בו בתענית, משום דמדאורייתא הוא, אבל ביו"ט שני ובשבת לית בהו קושיא, משום דעשרה יומי אינון משונין מכל ימות השנה, לפיכך נוהגין רבותינו לישב בהן בתענית בין בחול בין בשבת, ע"כ. ודבריו תמוהין שאסר להתענות ביו"ט ראשון של ר"ה והתיר להתענות בשבת?",

נראה שלדעת רב נטרונאי יש מצות שמחה בר"ה וזה כוונתו"משום דמדאורייתא הוא" . והנה למרות שלדעת הרא"ש אסור להתענות בר"ה, נראה לדייק מדבריו שזה לא מדאורייתא. מקושית הרא"ש שלעניין שמחה - שבת חמיר ואסור להתענות יותר מר"ה, וצריך לומר בגלל שאין מצות שמחה בר"ה, ולעומת זאת יש בשבת מצות "עונג שבת", ולכן שבת חמור מר"ה. וכך נראה מהמשך דברי הרא"ש, שאוסר תענית בר"ה לא מפני שזה מדאורייתא, אלא בגלל ש"כך אמרו פרנסי ישראל הראשונים (עזרא) בר"ה: "אכלו משמנים ושתו ממתקים ... כי קדוש היום", וכן הוכחתו מן הירושלמי, שמנהג ישראל לשתות ולשמוח בר"ה לפי שיודעים שהקב"ה עושה להם נס ומטה את דינם לכף זכות, וכל אלו טעמים דרבנן הם .

והנה בשו"ע סי' תקצ"ז ס"א הובאו שתי הדעות הנ"ל להלכה, וז"ל: "אוכלים ושותים ושמחים ואין מתענין בר"ה ולא בשבת שובה וכו'", והנה אף לדעה שאסור להתענות בר"ה, עדין אין ראיה שיש בו מצוות שמחה, כמו שמצאנו בר"ח שאסור להתענות בו, אע"פ שלכאורה אין בו מצוות שמחה, אבל מלשון השו"ע " אוכלים ושותים ושמחים ", משמע שיש בו מצוות שמחה.

ובסעי' ב' שם כתב, שמי שהתענה כבר לא ישנה ממנהגו, ואף סכנה יש בדבר " שכל מי שרגיל להתענות בר"ה ומשנה מרגילותו ואינו מתענה אינו משלים שנתו". וברמ"א שם: שלא צריך למיתב תענית לתעניתו "דהא יש אומרים דמצווה להתענות בר"ה, לפי זה נראה שאין מצות השמחה נוהגת בר"ה.

אנו מוצאים שהפוסקים התחשבו בשתי הדעות הנ"ל, ופסקו לקולא במקומות הבאים:
א. אם לא אמר "יעלה ויבא" בברכת המזון בסעודת ר"ה. לפי האומרים שיש להתענות בר"ה, בודאי אינו חוזר. וכיון שיש מחלוקת הפוסקים בדבר, כתב המג"א שאינו חוזר, דספק ברכות להקל, וכן כתב שו"ע הרב.

ב. אם התענה תענית חלום בר"ה, לא צריך למיתב תענית לתעניתו, בגלל שי"א שמותר להתענות בר"ה.

מועדים לשמחה
המחלוקת הנ"ל באה לידי ביטוי גם בנוסחות התפילה ובמנהגיה בר"ה:
א. כגון: אם אומרים בר"ה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון.
ברא"ש סוף ר"ה מובאים שלוש דעות בדבר: דעה ראשונה: שיש לומר "מועדים לשמחה". וז":
"תשובת מר בר שלום כתיב: בר"ה היו אומרים בשתי ישיבות בין בתפילה בין בקידושא מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום הזכרון הזה, שהרי כתיב: אלה מועדי ה', בריש ענינא, ובסוף ענינא: וידבר משה את מועדי ה', וקאי אכל ענינא: פסח ועצרת וראש השנה ויום הכפורים וסוכות ושמיני עצרת וכולהו איתקוש להדדי לקרותם מועדי ה' מקראי קדש, וכתיב: זכרון תרועה מקרא קודש".

וממשיך להוכיח מהמשנה שנאמר על ר"ה "מפני תקון המועדות". ונקרא בכתוב "בכסה ליום חגנו", וכן בתורה "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשכם", ואמרו בגמ' שר"ח כאן הוא ר"ה. (עוד מוכיח מספר עזרא שאמר שלחו מנות לאין נכון לו- ופשוטו למי שתכנן להתענות. ומן הירושלמי שלמד מר"ה דין, כמו שבר"ה מתריעין בו בתפילה, ואין מתענין בו, כך גם בשבת ויו"ט אסור להתענות בעת צרה. ועוד מוכיח מגמ' ערכין י': שר"ה נקרא מועד אע"פ שאין אומרים בו הלל. ומגמ' סוטה גבי פרשת המלך שה"א לקרוא בו פרשת המלך דאיקרי מועד). מכל זה הוכיח שיש מצות שמחת יו"ט בר"ה, ולכן יש לומר בתפילה "מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון".

דעה שניה: שרק בר"ה שחל להיות בשבת אומרים מועדים לשמחה
"וגם רבנו שמואל בר רבי חפני כתב מנהג בשתי ישיבות שאם חל ר"ה בשבת אומרים "מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום הזכרון הזה זכרון תרועה מקרא קודש",

ולכאורה אינו מובן, אם ר"ה אינו זמן שמחה, כיצד השבת הופכת את ר"ה לזמן שמחה? ונראה שהסיבה לכך היא, שבעצם ר"ה הוא יום שמחה, אלא שהשמחה מוסתרת בו בגלל שהוא יום הדין, אבל בשבת שאין אומרים תחנונים, מתגלת השמחה שביום זה. יש לציין שבר"ה מותר לבקש בקשות פרטיות וכלליות, ומובא ב"מטה אפרים" שאין צורך לומר "ר"ה הוא מלזעוק", ובלקוטי מהרי"ח כתב שבשבת כן יאמר "שבת היא מלזעוק", שאין אומרים תחנונים בשבת, כמו שאין אומרים "אבינו מלכנו", וי"ג מידות הרחמים", (ספר פסקי תשובות סי' תקפ"ב, הערה 21). ונראה להביא סמך לכך מדעה זו שהזכרנו, שבשבת אומרים "מועדים לשמחה", משמע שבשבת מתעוררת השמחה, ואין מזכירין תחנונים.

דעה שלישית :שאין לומר כלל מועדים לשמחה "ורב האי גאון כתב אין מנהג לומר חגים וזמנים לששון וכן המנהג פשוט בזמן הזה בכל המקומות".
והנה אנו פוסקים כדעה שלישית שאין אומרים בתפילה מועדים לשמחה וכו', ולכאורה לפי זה אין לברך בר"ה בברכת חג שמח.

ב. וכן האם אומרים ב"לכה דודי" - "ברינה בשמחה ובצהלה" ? במטה אפרים ובפסקי הסדור שבסוף שו"ע הרב - כתבו שאין אומרים "בשמחה", ובמנהגי בעלזא כתבו שאומרים. (פסקי תשובות סי' תקפ"ב, הערה 20).

ג. בעניין האם מותר לשאת נשים בר"ה, ראיתי שכתב הרש"ש (כתובות מז.) להוכיח שמותר לשאת נשים בר"ה. מזה שנאמר בגמ' שם, שאב יכול להשיא את בתו בשבתות וימים טובים, והקשה התוס' שם הרי אסור לשאת נשים במועד משום "ושמחת בחגך - ולא באשתך" ותירץ את תרוצו שם. וכתב הרש"ש שאפשר לתרץ שיכול להשיא אותה בר"ה שמותר בנישואין כיון שאין בו מצות שמחה! וכתב שכן כתב בטורי אבן חגיגה.

אמנם בספר "המנהיג" הלכות אירוסין ונשואין סי' ק"ב כתב בפירוש לאסור נשואין בר"ה, וז"ל:
"אסור לעשות חופה ולכנוס ביום ראשון של פסח, וכן בכל המועדות ובחוליהם, ואע"פ שאין כתיב בו שמחה, הלא הוקשו כל המועדות זה לזה, שנאמר בחג המצות ובחג השבועות וגו', וכתיב ושמחת בחגך ולא באשתך, ולא מיבעיא שלש רגלים, אלא אף ר"ה ויוה"כ כרגלים וכו'",

הרי לנו שר"ה יש בו מצות שמחה ואסור לשאת בו אשה. ובאמת גם מהתוספות שבגמ' כתובות משמע כן, שלא התירו בשום יו"ט לשאת אישה, ולא תירצו שבר"ה זה מותר!

כבוד ועונג ביו"ט
מובא במג"א (סימן תקצ"ז סק"א) בשם הגהות מיימוניות, שאמנם אוכלים ושותים בר"ה, אבל נהגו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בר"ה מהי הפשרה הזאת? אם מצות שמחה נוהגת בר"ה, הרי אמרו בגמ' "אין שמחה אלא ביין", והרמב"ם הוסיף "בבשר וביין". ואם אין מצות שמחה בר"ה, אם כן אין אסור להתענות?

א.אפשר לומר שר"ה נקרא מועד לעניין אסור תענית אבל אין בו מצות שמחה. כמו שמצאנו שר"ח נקרא מועד שנאמר "קרא עלי מועד" (איכה ), ואסור בתענית מדאורייתא, ומאידך גיסא אין בו אפילו חיוב אכילת פת, ולכן אמרו בגמ' שאינו חוזר ב"יעלה ויבוא" שבברכת המזון, "דאי בעי אכיל, אי בעי לא אכיל", ולא מצאנו חיוב בר"ח לאכול בשר ולשתות יין.

ב.ונראה עוד לומר, דהנה הרמב"ם בהל' יו"ט פ"ו הל' ט"ז כתב:
"כשם שמצווה לכבד את השבת ולענגה, כך כל ימים טובים, שנאמר: ולקדוש ה' מכובד וכל ימים טובים נאמר בהם מקרא קודש".

וממילא אף שאין מצות שמחת חג נוהגת בר"ה ולכן אין חיוב לאכול בשר ולשתות יין, אבל מצות עונג נוהגת בו, ולכן אסור להתענות בו.

וכעין זה כתב רע"א בתשובה א' ובהשמטות שיש לחלק בין מצות שמחה למצות עונג. שאין שמחה אלא ביין, ועונג- מקיימים בקביעות סעודה בפת. ולכן מצאנו שבחול המועד אין חייבים לאכול פת, אלא לשתות יין לשמחת יו"ט, ולעומת זאת בשבת יש חיוב לאכול פת בו חיוב שמחה.

והנה בעניין חיוב אכילת פת ביו"ט יש מחלוקת הראשונים בתוס' במשנה (סוכה כז.) חלקו החכמים כמה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה ר"א אומר ארבע עשרה סעודות, אחת ביום ואחת בלילה, וחכמים אומרים אין לדבר קצבה, חוץ מלילי יו"ט ראשון בלבד, והסבירו בגמ' שלמדו זאת בגזירה שווה ממצה מה מצה לילה ראשון חובה, שנאמר: "בערב תאכלו מצות" אף סוכה לילה ראשון חובה, משמע שמצד יו"ט עצמו אין חובה לאכול פת. ועמדו על כך התוס' שם, והקשו מגמ' ברכות, שאם לא הזכיר יעלה ויבא בברהמ"ז חוזר ומברך מפני שחייב לאכול ומברך מפני שחייב לאכול פת בחג, ותירצו דאין הכי נמי, החובה הזאת היא רק בליל ראשון של חג, ובשאר סעודות אם שכח לומר יעלה ויבא אינו חוזר.

לעומת זאת בגמ' (ברכות מט:) כתבו התוס', שיש חיוב לאכול פת ביו"ט ביום ובלילה, ומה שלמדו חיוב אכילת פת בלילה הראשון של סוכות בגזרה שווה מפסח, היינו שאם ירדו גשמים בסוכות ואכל מחוץ לסוכה, נמצא שקיים מצות סעודת פת ביו"ט, עדין מחויב לאכול בסוכה בשנית כדי לקיים מצות אכילה בסוכה.

וצריך לעמוד על נקודת המחלוקת בין בעלי התוספות, אם יש חיוב לאכול פת ביו"ט. ואפשר שזה תלוי בשאלה אם יש מצות "עונג" ביו"ט. שלפי הרע"א דלעיל זה הסיבה לחיוב אכילת פת. ומצאנו מחלוקת הראשונים בדבר. לדעת הרמב"ם דלעיל מצות עונג נוהגת ביו"ט, ולדעת המאירי ביצה, אינה נוהגת ביו"ט, ולכן הסיק שיו"ט אינו קובע למעשר כשבת. וכך כתבו האחרונים הצל"ח והפני יהושע. ולפי זה התוס' בסוכה, שסובר שאין מצווה לאכול פת במועד סובר שאין מצות עונג יו"ט, והתוס' בברכות שסובר שיש מצות אכילת פת ביו"ט סובר שיש מצות עונג יו"ט.

ולסיכום: לפי כל הנ"ל יש ג' שיטות בר"ה:
א.יש מצות שמחה בר"ה, ומצווה לאכול בשר ולשתות יין.
ב.אין מצות שמחה בר"ה, אבל מצות עונג יו"ט, ולכן צריך לאכול פת.
ג. אין מצות שמחה בר"ה, שאף אין מצות עונג ביו"ט, ולכן מותר להתענות בו.

הוכחות השאגת אריה שמצות שמחה נוהגת בר"ה
השאגת אריה בסימן ק"א הוכיח שאסור להתענות בר"ה, מגמ' מפורשת (ר"ה י"ח):
"בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא מן שטריא, שגזרה מלכות יון שמד שלא להזכיר שם שמים על פיהם, וכשגברה מלכות חשמונאי ונצחום התקינו שיהו מזכירין שם שמים אפילו בשטרות. וכך היו כותבים: בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון. וכששמעו חכמים בדבר אמרו: למחר זה פורע את חובו ונמצא שטר מוטל באשפה, וביטלום. ואותו היום עשאוהו יום טוב... הכא במאי עסקינן - בזמן שבית המקדש קיים... תפוק ליה דהוה ליה יום שלאחר ראש חדש! (ר"ה) - ראש חדש דאורייתא, ודאורייתא לא בעי חיזוק".

משמע שבר"ה פשיטא שאסור לצום, ולכן אין צורך לחזק זאת בתקנה נוספת.

אמנם מזה עדין אי אפשר להוכיח שיש מצווה לשמוח בר"ה, ואפשר לומר שדינו כר"ח שאסור מדאורייתא בתענית, אבל בפשטות אין בו מצות שמחה.

ובסימן ק"ב מוכיח בהוכחות נחרצות שמצות שמחה נוהגת בר"ה, והאור שמח (פ"ו יו"ט הי"ז) כתב עליו " הארי החי בסימן ק"ב שאוג ישאג על נוי הדרת החג יום תרועה ", ואכתוב אותם בקצור:

א. לפי רבא הטעם לערוב תבשילין "כדי שיברר מנה יפה לשבת ומנה יפה ליו"ט", ואם אין מצווה להרבות באכילה ביו"ט משום שמחת יו"ט, אף אם אסור להתענות בו ככל ר"ח דעלמא, לא היו מתקנים בו ערובי תבשילין, כמו שלא תקנו זאת בכל ר"ח שחל בערב שבת.

ב. בגמ' פסחים סו: חלקו ר"א ור"י אם מותר להסיר יבלת מקרבן פסח בשבת, ר"א מתיר מק"ו "ומה אם שחיטה שהיא מלאכה דוחה את השבת, שבות אינו דין שידחה את השבת ור"י אוסר ופורך הק"ו דיו"ט יוכיח שהתירו בו מלאכה (שחיטה) ואסור בו משום שבות. והגמ' אומרת שר"א לטעמיה שאכילה ביו"ט רשות ואין ראייה מזה שאסרו בו שבות, ור"י לטעמיה שאכילה ביו"ט מצווה, ואעפ"כ אסרו בו שבות. משמע שיש מצווה לאכול ביו"ט משום שמחת יו"ט ואם בר"ה אין מצווה זו נוהגת אם כן יש דוגמא שהותרה שחיטה של רשות וחוזר הק"ו של ר"א שנתיר אסור שבות הקל.

ג. היתר אוכל נפש נאמר רק בחג המצות, ומשם למדנו לכל המועדים בבנין אב הדרשה נלמדה מכח ההשוואה בין החגים שבכולם יש מצות שמחה, ואם אין מצוות שמחה בר"ה, מנין לנו ללמוד שמותר בר"ה להכין אוכל נפש. אמנם השאג"א דוחה ראיה זו, בגלל שיש מקור נוסף להתיר אוכל נפש בחג, מהפסוק "מלאכת עבודה" וזה בא למעט עבודה של הכנת אוכל נפש.

ד. כל הקולות שמקילין ביו"ט הם משום שמחת יו"ט, וכל אלו נוהגות גם בר"ה, משמע שיש בו שמחת יו"ט.

והפוסקים הביאו ראיות נוספות לכך שיש חיוב בשמחה בר"ה:
א. בשו"ת מהרי"ל (סי' קכ"ח) שכתב וז"ל:
"ואתה כתבת דשבת הוי טפי שמחה מימים נוראים לא כי, הא קמן, דהוו כרגלים ופסקו אבלות ז' ול' משא"כ בשבת, וכל קולי דשמחת יו"ט של ר"ה כמו שאר יו"ט ומקרא קודש הוא, אלא שאין בו הלל וכן שש ושבע של פסח נמי מטעם מעשי ידי טובעין בים".

הרי לנו בפירוש דעתו של המהרי"ל שיש מצות שמחה בר"ה. והוכחתו מזה שר"ה דוחה אבילות, ובגמ' מועד קטן יד: מבואר שהסיבה לכך מפני "שמחה דרבים (החג) דוחה אבלות דיחיד", ונראה לענ"ד שזו הוכחה שאין עליה תשובה!

ב. בספר "מקראי קדש" מביא ראיה מגמ' (שבת קמח:), מובא שם:
"הלואת יו"ט, רב יוסף אמר לא ניתנה ליתבע וכו', רבה אמר ניתנה ליתבע, דאי אמרת לא ניתנה ליתבע לא יהיב ליה ואתי לאימנועי משמחת יו"ט",

והגמ' מקשה שם ממשנה בעניין ר"ה, משמע שגם בר"ה תקנו שלא ימנע משמחת יו"ט .

ג. וכן יש להביא ראיה מגמ' חולין בארבע פרקים בשנה צריך המוכר פרה לשחיטה אמה מכרתי, שלא יעבור על אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, ואחד מהימים האלו הוא ערב ר"ה, משמע שהיו מרבים באכילה בר"ה. ואין זה אלא בגלל שיש מצווה של שמחת יו"ט בר"ה.

לאחר כל הראיות הנ"ל, נראה בברור וללא פקפוק שאסור להתענות בר"ה, וכן נראה שיש מצות שמחה בר"ה. ואף אם נדחק ונאמר שאין מצווה לשמוח בר"ה, אבל זה ודאי שאסור להתענות בו, וקשה על הגאונים שסוברים שמצווה לצום בר"ה, כיצד הם יישבו את ההוכחות הנ"ל שאוסרים התענית. וכן קשה כיצד יישבו את הפסוק בספר עזרא המחייב "אכלו משמנים וגו'" ?

ההגדרה של מצות שמחה ביו"ט , לעומת "עונג" בשבת
נראה לתרץ שיטת הגאונים הנ"ל, על פי מה שנגדיר להלן במצות השמחה ביו"ט. הזכרנו לעיל שביו"ט יש מצות שמחה , ובשבת אין מצות שמחה אלא "עונג" מה ההבדל ביניהם? האם שמחה היא רק תוספת ל"עונג", כפי שניתן להבין לכאורה מההלכה (שו"ע סי תקכ"ט סעי' א') "בגדי יו"ט יהיו יותר יפים משל שבת ", או שהם שני עניינים שונים זה מזה?

נראה להוכיח שמצות "השמחה" ו"העונג" הם באמת שני חיובים שונים. כך משמע ברמב"ם שכתב אותם בהלכות נפרדות. בפ"ו בהלכות יו"ט הט"ז כתב:

"כשם שמצווה לכבד שבת ולענגה כך כל ימים טובים וכו'", היינו מצות עונג יו"ט, ובהלכה י"ז כתב:
"שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר דברים ט"ז ושמחת בחגך וגו', אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו",

היינו מצות שמחת חג. משמע ששני חיובים הם.

ונראה לומר, שהחילוק ביניהם הוא, שהשמחה היא בעיקר ברוח, בהתפעמות הנפש, והעונג הוא בספוק הגופני הבא ממנוחת הגוף ועינוגו.

הוכחה לדבר: מובא בגמ' פסחים קט:
"תניא, רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים - אין שמחה אלא בבשר, שנאמר דברים כז וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך. ועכשיו שאין בית המקדש קיים - אין שמחה אלא ביין, שנאמר תהלים קד ויין ישמח לבב אנוש".

משמע שהשמחה היא רוחנית, ולכן בזמן שבית המקדש קיים, המצווה לשמוח לפני ה' בראיית פנים במקדש, וב"קרבת אלקים לי טוב". ובזה"ז שביהמ"ק חרב, "אין שמחה אלא ביין, שנאמר: ויין ישמח לבב אנוש", משמע דווקא יין ולא שאר מאכל, מפני שהיין משמח ומרומם את הנפש, משא"כ המאכל מענג את הגוף, אבל אינו משמח. (וכבר תמהו על הרמב"ם שכתב שבזה"ז "אין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין" מהגמ' הנ"ל). הוכחה הלכתית שיין משמח ולא בשר, מזה דעל בשר שמן וטוב אין מברכין ברכת "שהחיינו", ועל שינוי יין מברך "הטוב והמטיב" שהוא מקביל לברכת "שהחיינו".

בקשר למצות אכילה ביו"ט יש לדייק בלשון הרמב"ם שכתב:
"שבעת ימי פסח, ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים, כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב וכו'" (הל' יו"ט פ"ו הל' י"ז)

בהמשך בהלכה י"ט "אע"פ שאכילה ושתיה במועדות בכלל מצות עשה, לא יהיה אוכל ושותה כל היום כולו וכו'". אם נדייק בדבריו נראה שאסר בהספד ותענית, ולא כתב באופן חיובי שיש מצווה לאכול, משמע שהעיקר הוא שלא לצום כדי שלא לבטל בכך את השמחה. וכיון שהשמחה היא עניין שברוח, לכן מצאנו שיש לשמח כל אחד בראוי לו:
"ר' יהודה אומר: אנשים בראוי להם- ביין, ונשים במאי, תני רב יוסף: בבבל - בבגדי צבעונין, בארץ ישראל- בבגדי פשתן מגוהצין", "א"ר יהודה וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין, אלא מחלקין להן קליות ואגוזים וכו'" (שם)

וכל זה מפני ששמחה היא תופעה רוחנית, לכן כל אחד מצווה לשמוח בדבר הראוי לו, ואי אפשר לקבוע דבר אחד המשמח לכולם.

ויש להוסיף על כך, שאף האכילה ביו"ט צריכה להיות באופן שתעורר שמחה, ואפשר שזה הדגש ברמב"ם שאומר:
"וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כרסו, ועליו נאמר: זבחיהם כלחם אוזניים להם, כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם, ושמחה כזו קלון היא להם, שנאמר: וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם".

נראה שמקור דברי הרמב"ם הנ"ל הוא בפסוק בעזרא המתייחס לר"ה ובו נאמר: "אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו וגו'", הרי לנו שצריך לשלוח מנות למי שאין לו לאכול כדי לשמחו, וטעם הדבר, משום שהמצווה ביו"ט לשמוח, ואין באכילה כדי לשמח אלא ענוג גופו, וע"י שמשתף בסעודתו את כל הנלוים אליו, ושולח מנות לאין נכון לו, הופך את הסעודה לדבר המשמח כראוי ביו"ט.

יתרה מזו, בעניין המחלוקת בין ר"א ור"י בעניין קיום מצוות יו"ט, ר"א אומר: או כולו לה' או כולו לכם, ור' יהושע אומר: חלקהו חציו לה' וחציו לכם. הקשה השאגת אריה וכי לר"א אין מצות שמחת יו"ט, ואיך יקיים זאת מי שמקיים בחג כולו לה'? ומשיב: שבזה גופא שלומד מקיים שמחת יו"ט, מפני ש"פקודי ה' ישרים משמחי לב", ועבור ת"ח אין שמחה גדולה מזו, ושקולה יותר ממאכל ומשתה.
הרי לנו שהשמחה היא דבר רוחני, שניתן לקיים אותה אף בלא אכילה ושתיה, אלא בעסק התורה.

והנה ביחס למצות עונג כתב הרמב"ם:
"איזהו עונג? זהו שאמרו חכמים, שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר, ומשקה מבושם לשבת, הכל לפי ממונו של אדם, וכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים לשבת הרי זה משובח וכו'" (הל' שבת פרק ל' הל' ז')

הדברים מתייחסים למאכלים ערבים שמענגים את הגוף, ועוד אמרו חכמים "שינה בשבת תענוג"- וברור שאין השינה משמחת אלא גורמת למנוחת הגוף. ולעיל הבאנו בשם רע"א (בתשובה) שממצות עונג שבת לקבוע בה סעודה על הפת, ואפשר להביא לכך ראיה מהמקור לקדוש במקום סעודה, למדוהו מהפסוק "וקראת לשבת עונג- במקום קריאה - (קידוש) שם יהיה עונג (סעודה)" (רשב"ם ערבי פסחים), משמע שסעודת פת היא מדין עונג שבת, שהפת משביעה ויש בה עונג, אבל יין ישמח לבב אנוש. הוכחה נוספת, ממה שאמר ר"ע כאשר שאלוהו כיצד הוא מתיר לעצמו לבכות בשבת, והכתיב "וקראת לשבת עונג"? השיב "זה עונג שלי"! והנה ידוע הדבר שפעמים האדם נרגע כאשר הוא משתפך בבכי, אבל בוודאי שמחה אין לו בכך!

נמצא שעונג הוא עניין מנוחת הגוף ועינוגו. והשמחה היא שמחת הרוח, ולפ"ז אפשר לומר שאף הגאונים שאומרים שמצווה להתענות בר"ה סוברים שיש מצווה לשמוח בו, אלא שאפשר לקיים אותה שמחה בעבודת ה' בתפילה ואף בתענית. ומה שאמרו בגמ' שאסור להתענות בר"ה, היינו תענית של אבילות וצער, אבל תענית של תשובה אינה סותרת את מצות השמחה ומשתלבת עמה.

דוגמא לדבר, מעניין הבכיה בתפילות ר"ה ויוה"כ, מובא ב"באר היטב" סי' תקפ"ד סק"ג "האר"י ז"ל נהג לבכות בר"ה ויוה"כ ואמר, כי מי שאינו בוכה בימים אלו אין נשמתו טובה ושלימה". ולעומת זאת ב מעשה רב" להגר"א (אות ר"ז) כתב: "ואין לבכות בר"ה וכדברי הכתוב (נחמיה ח' ט') " אל תתאבלו ואל תבכו וגו'", וראיתי מובא מכתבי תלמידי ר' חיים מוואלוז'ין (פסקי תשובות סי' תקפ"ד), שאין זה סותר את דברי האר"י ז"ל, שהוא התכוון לבכייה מרוב דביקותו בקב"ה, אבל הגר"א התכוון לבכי של עצבות, והתייחס לחזנים שמעוררים לבכי בפייט בר"ה ייכתבון, בכי של עצבות!

כמו שמצאנו שר"א סובר שאפשר לקיים את החג "כולו לה'", וביאר השאגת אריה שגם באופן זה מקיים מקים שמחת יו"ט ע"י למוד תורה המשמח לב, כך גם בעבודת ר"ה בתפילה ובתשובה ואף בתענית אפשר לקיים שמחת יו"ט, וכפי שאנו אומרים בתפילה "צדיקים יראו וישמחו וישרים יעלוזו, וחסידים ברינה יגילו", וכמו שאמרו חז"ל: "שמחתי מתוך יראתי".

ואף ר"י יודה שבר"ה אפשר לקיים מצות היום ב"כולו לה'", כמו שר"א מודה לר"י בעצרת דכו"ע לא פליגי דבעינן "לכם" מ"ט? יו"ט שנתנה בו תורה לישראל, כך אפשר שר"י מודה לר"א שבר"ה כ"וע לא פליגי דבעינן "לה'".

וכך משמע ברבינו ירוחם הובא במג"א סי' תקכ"ז סק"ב, שהתענית היא מדין "כולו לה'", שכתב:
"ועוד אומר, מי שמתענה בר"ה צריך ללמוד כל היום, כיון שאינו מקיים "חציו לכם", צריך לקיים "כולו לה'", דבזה מודה ר"י לר"א עכ"ל דיני מהרי"ו סי' נ"ה".

הדברים הובאו גם בדרכי משה סי' תקכ"ט, והקשה הד"מ שם, וז"ל:
"ועוד דכתבתי לעיל סי' רפ"ח, דהא דמותר להתענות (תענית חלום), היינו משום דהוה ליה עונג, ואם כן זהו תענוגו, ואם כן מקרי לכם, דמה לי עונג זה, או עונג אכילה ושתיה".

ולע"ד לא הבנתי קושיתו, ודברי רבינו ירוחם מחוורים, לפי הגדרתנו דלעיל, עונג הוא גופני, ושמחה היא רוחנית, וא"כ התענית אינה יכולה להיות עונג, אלא שאם מתענה כדי לחזור בתשובה, הרי הוא מתעלה רוחנית וזה גורם לו שמחה, ונחשב לשמחה שהיא " כולו לה' ", ואינה דומה לשמחה של אכילה שהיא " כולו לכם ", וכיון שהמתענה מקיים את ה"כולו לה'", לכן אומר רבינו ירוחם שצריך להשלים את ה"כולו לה'" בלמוד תורה. לעומת זאת, תענית חלום אין בה עונג, ואף שמחה אין בה, אלא שאינו יכול להתענג על אכילה, והרי הוא אנוס בדבר, וצריך למיתב תענית לתעניתו.

ויש לציין שאף לפי הדעות שאסור להתענות בר"ה, כפי שנפסק להלכה, בכל זאת גם לדידן שונה ר"ה משאר מועדות, שבהם יש להקפיד לאכול לפני חצות היום, ובר"ה נפסק (שו"ע אורח חיים סימן תקפד סעיף א) ברמ"א " ומאריכים בפיוטים ותפלות עד חצות (מהרי"ל)". ונראה שזה גם כן נובע מההנחה שבר"ה כולו לה', (באור הדבר בפרק הבא).

יתרה מזאת, לפי המהרי"ל שהובא לעיל, גם יוה"כ למרות שיש בו תענית מהתורה, יש בו מצות שמחה, שכן דוחה אבלות, ועוקר גזרת שבעה ושלושים, למרות שהוא יום צום, מפני שגם בו מקיימים מצות שמחה כהלכות היום, ואף נאמר על יום זה "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיוה"כ" (סוף תענית), וכל זה יכול להשתלב עם שמחת יו"ט.

וכן כתב הרא"ש הנזכר לעיל (סוף ר"ה), שר"ה ואף יוה"כ, הוקשו לכל המועדים, שיש בהם חיוב שמחה. ובמרדכי הוסיף לבאר, שאע"פ שאי אפשר לאכול ביוה"כ, כבדהו בכסות נקיה, וזה חלק ממצות השמחה ביוה"כ.

והנה היראים בס' רכ"ז התיחס בפירוש למצות השמחה בר"ה, וז"ל:
"שמחה בחג המצות וראש השנה לא כתיב, מנלן? מהיקש דר"י בשבועות (י'.): אלה תעשו לה' במועדיכם, אמר ר' יוחנן: הוקשו כל המועדות זה לזה. ויום הכפורים אע"פ שהוא בכלל המועדים, אינו בכלל שמחה, דהא כתיב ביה: ועניתם את נפשותיכם".

הרי לנו שבר"ה יש מצות שמחה. אמנם מה שכתב שביוה"כ אין שמחה קשה מהדין שיום הכפורים דוחה אבילות ז' ול', משמע שיש בו שמחה? ועל כן נראה לומר שבאמת יש מצות שמחה ביוה"כ, כפי שכתב היראים "שהוא בכלל המועדות", אלא שהשמחה בו היא באיתכסיא, שהרי מתענים בו, וכמו שאמרו בגמ' מועד קטן ט. ש"אין שמחה בלא אכילה ושתיה", בכל אופן אבילות סותרת את מצות היום, ולכן נידחת מפניה.

לפי כל זה נראה לישב את שיטת הפוסקים שמתירים להתענות בר"ה, שהוא גם כן דרך לקיים שמחת יו"ט. ובודאי שהפוסקים שאמרו שאפשר להתענות בר"ה, לא אמרו זאת כחיוב גמור, אלא למי שמרגיש צורך בכך לעבודת התשובה, ובכך יקיים שמחת יו"ט, אבל למי שאינו בר הכי, ומרגיש מעונה ביו"ט אסור לו להתענות, אף אם הוא מתאבל על חטאיו, שאסור להתאבל ביו"ט. וכמו שר"א מאפשר אכילה ושתיה ביו"ט בקיום ה"לכם", למי שאינו יכול לקיים את ה"כולו לה'", כך גם בר"ה, מי שמצטער ומתאבל מן התענית, ואסור לו להתענות, ומוטב שישמח בו באכילה ושתיה. ולכן אין זה סותר את מה שאמר עזרא "אכלו משמנים", שזה נאמר להם אחרי שבכו כבר וחזרו בתשובה והיה חשש שהם מצטערים, כמו שנאמר שם"אל תתאבלו ואל תבכו...ואל תעצבו" , שבאופן זה אסור להתענות, "כי חדות ה' היא מעוזכם", המלבי"ם מפרש את הלשון חדוה במשמעות רוחנית יותר משמחה, ומרמז לשמחת התשובה. וכל מה שלמדנו מן המקורות שאסור להתענות בר"ה, הכוונה לתענית של צער ואבילות, ולא לתענית של התעלות רוחנית, שיסודה בשמחה.

ויש ללמוד זאת מהויכוח בין המג"א והא"ר. הדברים הובאו בשער הציון תקצ"ז סק"ג וז"ל:
"עיין במג"א שכתב דבר"ה חמיר יותר ממי שמתענה בשבת ויו"ט מחמת חלום, דשם התענית עונג הוא לו ומקיים בזה הלכם, משא"כ בתענית ר"ה שאינו בשביל תענוג, ע"כ צריך לקיים הקרא דלה', אמנם הא"ר דחה אותו והביא בשם הכל בו, דמי שמתענה מחמת תשובה גם כן יש לו תענוג וממילא מקיים הקרא דלכם",

והנה מה שכתב שבתענית מקיים את ה"לכם" יש לפקפק, ולפי מה שכתבנו לעיל מקיים בזה את ה"לה'", אמנם יש ללמוד מהויכוח שביניהם, שאם התענית אינה נעשת מתוך שמחה, הרי היא צער ויותר גרועה מתענית חלום, וממילא אסורה בר"ה, אבל אם יש בא שמחת המצווה של התשובה, אפשר לקיים בה שמחת יו"ט.

הויכוח בין ר' אליעזר ותלמידיו
ונראה ע"פ זה להסביר את הגמ' (ביצה טו):
"תנו רבנן: מעשה ברבי אליעזר שהיה יושב ודורש כל היום כולו בהלכות יום טוב. יצתה כת ראשונה, אמר: הללו בעלי פטסין. כת שניה, אמר: הללו בעלי חביות. כת שלישית, אמר: הללו בעלי כדין. כת רביעית, אמר: הללו בעלי לגינין. כת חמישית, אמר: הללו בעלי כוסות. התחילו כת ששית לצאת, אמר: הללו בעלי מארה. נתן עיניו בתלמידים, התחילו פניהם משתנין. אמר להם: בני, לא לכם אני אומר אלא להללו שיצאו, שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. בשעת פטירתן אמר להם: נחמיה ח לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם". פרש"י שם "התחילו פניהם משתנין - כסבורין שכועס על כת ששית מפני שאחרו לצאת, וכל שכן עלינו".

ולכאורה קשה מדוע לו לכעוס עליהם שאחרו לצאת מהשעור, הלא הדבר תלוי בו, שיפסיק את השיעור ואז יצאו כולם? ועוד קשה וכי אי אפשר להבחין בין פנים של כעס לפנים של שמחה? ועוד קשה דלאחר שסיים את השיעור שלח אותם לאכול " אכלו משמנים ", והתוס' הרגיש בכך ואמר "משום דסיים הדרשה, דהא בשאר ימים נמי היו אוכלים אחר הדרשה". וצ"ל מה תירץ בכך, הרי הוא סובר שכולו לה'? ועוד קשה מדוע שלח אותם לאכול מעדנים?

ונראה שהמשמעות של "אכלו משמנים שתו ממתקים" לר"א שונה משל ר"י. וצריך להסביר את ה"אכלו משמנים" של ר"א גם כן מצד ה"כולו לה'", והנפ"מ המעשית ביניהם תהיה מתי אוכל, ולשם מה הוא אוכל. לדעתו של ר"י אוכל בבקר כדי לקיים את החציו לכם, כדי שלא יהיה מעונה עד חצות היום. עיין בטור ס' תקכ"ט:
"אלא כך היא המדה כל העם משכימין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומתפללין וקורין בתורה בעניין היום וחוזרין לבתיהם ואוכלין והולכין לבתי מדרשות ושונין עד חצי היום ומתפללין תפלת המנחה וחוזרין לבתיה' לשתות שאר היום עד הלילה".

היינו, שסדר היום יהיה שלאחר התפילה יקדש ויאכל וישמח באכילה ושתיה, ואח"כ אחה"צ יתפללו מנחה וילמדו תורה. וישמח בדברי קדושה שהם לה'. משא"כ לר"א למי שראוי לו לשמוח בתורה, הסדר הוא להיפך, שילמד בכל כוחו בחצי היום הראשון כדי שישמח בתורה, שזה הדבר היחיד שישמח אותו, ולא יתחשב בזה שהוא מתענה עד חצות היום, ולאחר מכן כאשר סיים והגיע לשמחה יבטא זאת בסעודה. ואז גם הסעודה תחשב "לה'" כיון שהיא כמו סעודת סיום שכולה לכבוד התורה, ואינה משמחת מצד עצמה.

ולפ"ז אפשר להסביר את מבטו של ר"א בתלמידיו, כמבקש לבחון אותם אם הם נשארו בשעור מפני שהם שמחים בשמחת התורה, שאז ראוי להם לקיים את השמחה ב"כולו לה'", או שמא הם מתעכבים בשעור מפני כבודו, ומצטערים מן התענית, ולהם אסור להתעכב בשעור, וצריכים לשמוח ב"כולו לכם". התלמידים נבהלו ממבטו וחשבו שמא אינם ראויים ליטול את השם ולשמוח רק בשמחה בתורה, ונמצא שהם מבטלים שמחת יו"ט, עד שהסביר להם כוונתו, שאם הם שמחים בלמוד התורה, כן ראוי להם לעשות, ואינו מקפיד עליהם. אבל לאחר שסיים את השיעור שלח אותם לאכול ולשתות בשמחה על שזכו ללמוד תורה ובזה גם כן קיימו את ה"לה'" .

והנה הפסוק שאמר להם ר"א היה הפסוק שאמר עזרא על ר"ה, מכאן שר"ה הוא הדוגמא של קיום היו"ט כשיטת ר"א כולו לה'. וכמו שר"א נתן עיניו בתלמידים לראות אם הם שמחים בתלמוד תורה, ואינם מצטערים שמתעכבים מלאכול, שרק אז מותר להם להמשיך ללמוד, כך גם בר"ה אם מתענים לשם התשובה, ושמחים בכך, מותר להם להתענות, אבל אם מתענים כדי לצער עצמם, או מתאבלים על חטאיהם, אסור להתענות כך משום בטול שמחת יו"ט. וכל המחלוקת בין הגאונים היא האם מותר להתענות כל היום כולו, שכן אם הוא משלים את היום בתענית, בודאי הוא מעונה. או שעבודת התשובה מחייבת תענית שלימה, ואף זה יכול להכלל בעבודת היום שאינה סותרת את השמחה. אבל כו"ע לא פליגי שאסור להתענות לשם צער ואבילות.

חג שאין אומרים בו הלל
שאלנו לעיל מזה שאין אומרים הלל בר"ה האם אין זו הוכחה שאין בו מצות שמחה ? ונראה שאין ללמוד מזה שאין בו מצות שמחה, אדרבא, מזה שהמלאכים בקשו לומר שירה, משמע שהוא יום הראוי לשירה, ומה שאין אומרים בו שירה, מפני שבר"ה אין אנו מבטאים את השמחה בשירה, שספרי חיים וספרי מתים פתוחים בו, ואין זה מתאים לומר הלל, אך אין זה אומר שאין בו מצות שמחה.

ודוגמא לדבר, בשאר ימים טובים של פסח שהם בודאי ימי שמחה, כמבואר ברמב"ם, בכל זאת אין גומרים בהם את ההלל, ובגמ' ערכין י': ביארו מפני שאינו חלוק בקרבנותיו, או מטעם המובא במדרש הרנינו (והביאוהו הפוסקים) שבשביעי של פסח טבעו המצרים בים סוף, ומעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה!?, ולכאורה לפי הרמב"ן ששירה בפה - באמירת הלל הוא קיום מצות שמחת החג, והוא מדאורייתא, איך ניתן להפקיע חיוב אמירת הלל מטעמים שנאמרו לעיל, והלא בודאי שמחת חג נוהגת בשביעי של פסח? אלא רואים מכאן שאף אם יש מצווה לשמוח שמחת חג, האופן שיבטא את השמחה צריכה להתאים לפי הזמן, ואם אין זה מתאים לומר שירה בפה, תתבטא השמחה באופן אחר! וכן בר"ה אין אומרים הלל, ואפשר לקיים את השמחה בבכי של תשובה, כמו שאומר השל"ה הק' שיש להתודות בשמחה. (וזה כוונת ר"ח מוולאז'ין בדברי הגר"א שלבכות מתוך דביקות בקב"ה מותר- שזה עצמו שמחה).

וכך משמע מהרמב"ם (פ"ג הל' חנוכה הל' ו') שמונה את הימים שאומרים בהם הלל, ומסביר מדוע אין אומרים הלל בר"ה וביוה"כ, וז"ל "אבל ראש השנה ויום הכפורים אין בהם הלל לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד ולא ימי שמחה יתרה". דייק לכתוב "לא ימי שמחה יתרה", משמע אבל שמחה יש בהן. ועוד דייק הרה"ג ב. ז'ולטי זצ"ל (משנת יעב"ץ) כנ"ל מהרמב"ם הל' יו"ט פרק ו' הל' י"ז)"שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב וכו'" . הרי מלבד ימי הפסח וחג הסוכות נשאר מהרגלים רק יום אחד של חג השבועות, ומדוע הרמב"ם משתמש בלשון רבים "עם שאר ימים טובים"? אלא מכאן שהרמב"ם כולל גם את ימי ר"ה ויוה"כ בכלל הימים הטובים, שנוהגת בהם מצות השמחה בחג.

שמחת המלאכים בר"ה
אמנם אין אנו אומרים הלל בר"ה, אבל מלאכי השרת אומרים שירה ביום זה. כמובא בגמ': ובתוס' ערכין י': ד"ה "אמרו" שאכן המלאכים אומרים שירה בר"ה "ולכן אומר ר"י דבר"ה וביוה"כ אין לדלג והחיות ישוררו וכרובים יפארו". ממאמר זה אנו רואים עד כמה יום הדין ראוי להיות יום שמחה אלא שאין בשר ודם יכול לשיר בו. ולכאורה קשה מדוע המלאכים אינם חוששים לשיר ביום הדין, הלא אנו אומרים בפיוט "ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון ויאמרו הנה יום הדין לפקוד על צבא מרום בדין ", משמע שהדין נוגע גם למלאכים והם יראים מפניו? מאידך גיסא, קשה מה שייך דין למלאכים שאין להם בחירה חופשית?

אלא נראה שהתפעלות המלאכים היא ממעשה התחתונים, שבמעשיהם נותנים כח ועוז למלאכי מעלה, או חלילה מתישים כח של פמליא של מעלה. וממילא כל זמן שהתחתונים אינם עושים דין לעצמם, אז "מלאכי מעלה מר יבכיון", וחיל ורעדה יאחזון, אבל כאשר למטה עושים דין, באותה שעה מבקשים מלאכי השרת לומר שירה.

ויש רמז נפלא במשנה (שם) על השמחה הראויה בר"ה וז"ל: "העובר לפני התיבה ביו"ט של ר"ה השני מתקיע, ובשעת ההלל - הראשון מקרא את ההלל" ומפרשת הגמ' "השני" - הוא המתפלל מוסף, שתוקעים במוסף ולא בשחרית מפני גזרת מלכות (רמז לדינים השורים בשעות ראשונות של היום), והלל אומרים בשחרית ועל זה אומרת הגמ' שבר"ה עצמו אין אומרים הלל, וקשה א"כ מדוע נכתב הדבר כאן במסכת ר"ה? אלא המשנה רמזה לנו שהיה ראוי לומר הלל, ולכך זה "שעת הלל ", ודווקא בעובדה זו שאין אנו אומרים את ההלל, אנו מעוררים את המלאכים לומר הלל. נמצא שר"ה הוא יום שמחה, אלא שגלויה של השמחה מכוסה וזהו "בכסה ליום חגנו" שהחג מכוסה בו.

שיטת התוס' מו"ק - בעניין מצות שמחת חג בזמן הזה
יש לציין שכל דברינו דלעיל הם לפי השיטה שמצות השמחה בחג נוהגת אף בזמן הזה שאין קרבן, כדברי הרמב"ם (הל' יו"ט פ"ו הל' י"ז):
"אע"פ שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים, כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה, יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד כראוי לו וכו'",

משמע שאפשר לקיים את השמחה גם בדברים אחרים. וכך כתבו הריטב"א והר"ן סוכה מב: שלא אמרו:
"אין שמחה אלא בשלמים, אינו אלא למצווה מן המובחר, כל היכא דאפשר, אבל לא לעכב". וכן כתב המנהיג הלכות חג סי' נ"ד "והיית אך שמח לרבות כל מיני שמחות לשמחה".

וממילא יש מקום לדיון של מאמרנו אם יש מצות שמחה בר"ה, אבל לפי שיטת התוספות במועד קטן שאין קיום מצות השמחה בחג אלא בקרבן, ולפ"ז בזה"ז המצווה היא מדרבנן, וז"ל: "ומיהו נראה לי דשמחת הרגל נמי דרבנן ושמחת- היינו בשלמי שמחה כדאיתא בחגיגה", א"כ בר"ה שאין מצווה להביא שלמי שמחה כמו ברגלים, ונמצא שאין השמחה מדאוריתא.

מצות השמחה בראש חודש
והנה היראים שם כתב שבר"ח יש מצות שמחה מהתורה. וז"ל:
"ולמדנו גם מזה שבר"ח אסור להתענות, וחייב אדם לשמוח בו, כדאמרינן התם: דר"ח אב מיקרי מועד, דכתיב: קרא עלי מועד, וגו', והיינו דאמרינן בתענית י"ז: לעניין הספד ולהתענות דר"ח דאורייתא, ודאורייתא לא בעי חיזוק. והא דאמרינן בברכות מ"ט: ר"ח אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל, באכילת פת קאמר, שבלא אכילת פת יכול לשמוח באכילת בשר ושתיית יין, ע"כ".

הרי לנו, שגם ר"ח הוא יום שמחה מהתורה כמו שאר המועדות. וכך מבואר בגמ' שבועות י: שר"ח בכלל היקישא, דהוקשו שאר המועדות זה לזה, ואם כן נלמד שגם בר"ח נאמר "ושמחת בחגך".

ולכאורה אפשר להוכיח מכמה ראשונים, שאין מצות שמחה בר"ח:
א. הרא"ש ברכות (פרק שביעי סי' כ"ג) כתב על הגמ' שם " טעה ולא הזכיר של ר"ח (בברכת המזון), אומר: ברוך שנתן ר"ח לעמו ישראל לזכרון, ולא ידענא אי אמר בה שמחה, אי לא אמר בה שמחה", וכתב על זה הרא"ש " דלא שייך שמחה בר"ח", משמע שאין מצות שמחה בר"ח.

ב. וכן כתב רש"י (תענית ט"ו:), על הגמ' שאם התחילו להתענות מקודם לכן, ופגע באחד הימים ר"ח, שאין מפסיקין מלהתענות בו. ופירש רש"י " דאע"ג דאיקרי מועד, לא כתיב ביה יום משתה ושמחה".

ג. וכן משמע ברמב"ם (פ"ג נדרים ה"ט), " וכן הנודר שיצום יום ראשון או יום שלישי כל ימיו ופגע בו יום זה, והרי הוא יו"ט, או ערב יוה"כ, הרי זה חייב לצום, ואין צריך לומר ר"ח". משמע שר"ח דינו פחות משאר מועדות.

ד. וכן משמע מהרמב"ן הנזכר לעיל מספר המצוות, שר"ח נתמעט משאר מועדות שאין אומרים בו הלל, משמע שאין בו מצות שמחת יו"ט.

ובאמת שתי השיטות, כל אחת בפני עצמה יש בה קושי: על שיטת היראים קשה:
א. אם יש מצות שמחה בר"ח, מדוע מותר לשאת בו נשים, ואינו כמועדות שדרשו חז"ל " ושמחת בחגך - ולא באשתך"?

ב. עוד לכאורה קשה, איך אפשר לומר, שר"ח יש בו מצות שמחה יותר מיום הכיפורים? והלא ר"ח אינו דוחה אבילות, ויוה"כ דוחה אבילות?

ג. וכן קשה מדוע לא אומרים בר"ח הלל ככל המועדות?
על שיטת הרא"ש ורש"י קשה: הרי ר"ח הוקש לשאר מועדות, ומדוע אין בו מצות שמחה כמותן?

ונראה לחבר בין השיטות, ולפרש דלא פליגי זה על זה. אלא שיש דרגות של מצות שמחה. ומה שאמר היראים שאין מצות שמחה ביוה"כ, התכוון לשמחה באופן יחסי לשאר המועדות, אבל בודאי שיש ביוה"כ חיוב שמחה, וכן בר"ח יש חיוב שמחה. שיש דרגות לשמחה, השמחה הגדולה היא ברגלים ובר"ה שמותר באכילה, פחות מזה ביוה"כ שאסור באכילה, "שאין שמחה בלא אכילה ושתיה" (מועד קטן ט.),

ולכן כתב שביוה"כ אין בו מצות שמחה, היינו שאינו בדרגת שמחה ככל המועדות, ואעפ"כ יש בו שמחה, ונקרא בתורה מקראי קדש, ואין התענית שבו מחמת האבילות אלא מחמת התשובה. ופחות מזה השמחה בר"ח, שאינו מקראי קדש, ואינו אסור במלאכה, והשמחה בו מתבטאת באסור הספד ותענית, אבל אין בו מצווה חיובית של שמחה, ואף אם יש מצווה חיובית לאכול בשר ולשתות יין, כדברי היראים, אבל אינו כמועד שאסור בעשיית מלאכה, ולא נקרא מקראי קדש.

והנה ביחס להלל, נאמר בגמ' (ערכין י.) שאין אומרים הלל הר"ח, כיון שלא איקדוש בעשיית מלאכה, ולא קראה לו התורה מקראי קדש, להתאסף ולהלל לה'. וביחס לאבילות, אין ר"ח דוחה אבילות, וביאור הדבר, מפני שמצוות השמחה בר"ח אינה סותרת את מצוות האבילות, ואפשר לקיים שניהם, ולכן ר"ח אינו מבטל אבילות. ובתוספת באור, להלכה נקטינן שאבילות שבצנעא נוהגת ביו"ט, ולכאורה הרי זה סותר את שמחת יו"ט? אלא אנו רואים שכיון שאפשר לקיים שניהם, את ההלכות של יו"ט, ואת ההלכות של אבילות שבצנעא, יש לנהוג אבילות שבצנעא, ואין אומרים שמבחינה רגשית אי אפשר להתאבל ולשמוח, שזה מצווה וזה מצווה, וגילו ברעדה, וכיון שאבילות שבצנעא אינה מפריעה למעשים של שמחה בפרהסיא, לכן חייבים לנהוג אבילות שבצנעא ביו"ט. ומאידך גיסא בר"ח, שאין בו הלכות של שמחה בפרהסיא, שאינו נקרא מקראי קדש, אלא חיוב להמנע מהספד ותענית, ואף אם יש חיוב לאכול בשר ולשתות יין, זה שלא איקדיש לאסור מלאכה, ואינו נקרא מקראי קדש, מראה ששמחתו אינה פרהסיא, שגם אבל מותר באכילת בשר ושתית יין. ולכן אפשר לקיים בר"ח שניהם, גם הלכות אבילות בפרהסיא, וגם לאכול בשר ולשתות יין לשמחת ר"ח, (שאבל מותר באכילת בשר ובשתית יין), לכן אין האבילות נידחת מחמת שמחת ר"ח.

ומה שכתב הרא"ש שלא שייך שמחה בר"ח, היינו ביחס למועדות, אבל הוא עצמו יש בו שמחה, ולכן אסור בהספד ותענית. וכך אפשר לומר גם לפי הרמב"ן, שר"ח נתמעט מאמירת הלל, אבל יש בו מצות שמחה. (בעניין ישוב שיטת הגאונים שמצווה להתענות בר"ה, עיין עוד בדברי האחרונים הבאים: א. אור שמח פ"ו מהלכות יו"ט. ב. מועדים וזמנים ר"ה סי' י"ג. ג. שו"ת משנת יעבץ).

מקורות מהנ"ך שאכלו ושתו בר"ה - ומשמעותן לפי השיטות שהזכרנו
המקור המפורש ביותר שאכלו ושתו בר"ה הוא מספר עזרא, לאחר שעזרא קרא לפני העם בספר התורה ביום הראשון של ר"ה, נאמר שהעם ענה אמן "במועל ידיהם", וכנראה בכו על חטאיהם, ואז אמרו להם נחמיה ועזרא
"היום קדש הוא לה' אלקיכם אל תתאבלו ואל תבכו כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה. ויאמר להם אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם" (נחמיה ח' ט-י).

ואכן העם עשה כמבוקש "לאכול ולשתות ולשלוח מנות ולעשות שמחה גדולה כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם" (שם יב).

מכאן הביאו הגאונים והרא"ש ראיה שאסור להתענות בר"ה. וכבר התיחסנו לכך במאמרנו לעיל, שעזרא אמר להם לאכול רק אחרי שבכו וחזרו בתשובה, וראה שהם מתעצבים על לבם, ויש חשש שאינם מאמינים בכח תשובתם, אבל תענית של התעלות הנפש של התשובה, היא עצמה שמחה ומותרת. ע"ד מה שאמרו חז"ל "שמחתי מתוך יראתי", שיש להאמין בקדושת היום לכפר וזהו "חדות ה' היא מעוזכם", וכפי שאמרו בירושלמי "ובטוחים שיעשה להם נס".

האשה השונמית האכילה את אלישע בר"ה
הט"ז (הובא דבריו באר היטב שם) הוכיח והאשה השונמית שהאכילה את אלישע בר"ה. ושם נאמר : "ותחזק בו לאכול לחם" ועל ראיה זו אומר הט"ז שאין עליה תשובה. כנראה דייק כן מהזוהר הק' שדורש את הפרשה הזאת על ר"ה שנאמר: "ויהי היום ויבא שמה ויסר אל העליה וישכב שמה" ( מלכים ב', ד'), וכל מקום שנאמר: "ויהי היום" זה ביום הגדול של ר"ה. וגם שאלתו של הנביא: "היש לך לדבר אל המלך"- היינו מלכו של עולם, ותשובתה "בתוך עמי אנכי יושבת" שלא רצתה לצאת מהכלל ולהיזכר בפני עצמה.

ויש לדייק הלשון "ותחזק בו לאכול לחם", משמע שהייתה צריכה להפציר בו שיוכל, ואפשר שזה בגלל יום ר"ה, ועוד יש לדייק בחז"ל ששאלו מנין ידעה שהוא איש קדוש, ולכאורה כיון שרצתה לעשות חסד עם איש המקובל כקדוש, האין זה מספיק? ומה הצורך לדקדק בסימן מובהק שבו? אולי זה נחוץ באכילה של ר"ה,

והנה הגמ' ( ברכות י:) שם עונה על השאלה "כי איש קדוש עובר עלינו תמיד - מנא ידעה?" -"לא ראתה זבוב על שולחנו ולא קרי על סדינו" , וזה מרמז לכך שעבודתו עם ה' הייתה שלימה כאילו היה עובד בביהמ"ק ששם היו נסים אלו שלא היה זבוב בבית המטבחים, והכה"ג לא ראה קרי ביוה"כ, ובאופן שכזה יכול לאכול לחם בר"ה. ואף אותם גאונים שמתירים תענית ביום ר"ה אינם מחייבים תענית אלא למי שמרגיש צורך בכך לעבודת היום בתשובה.

חנה אכלה בר"ה
לפי מסורת חז"ל (ר"ה י: ) בר"ה נפקדה חנה. מובא בכתוב (שמואל א' א') "ויהי היום (לפי הזהר כל מקום שכתוב "ויהי היום ויזבח אלקנה ונתן לפנינה אשתו ולכל בניה ובנותיה מנות, ולחנה נתן מנה אחת אפים וגו'", ובאותה פעם נפקדה חנה. ואם כן ראיה שמצווה לאכול בר"ה.

ונראה לישב אותם שמתירים להתענות, מיניה וביה, מהסיפור של חנה, מסופר שם, שחנה בכתה ולא אכלה "ויאמר לה אלקנה אישה חנה למה תבכי ולמה ירע לבבך וגו' ותקם אנה אחרי אכלה בשילה ואחרי שתה" ואומרים המפרשים שהיא לא אכלה " אחרי אכלה" היינו אחרי שעבר זמן האוכל ואחרים אכלו ולא היא. כמו שחנה אומרת לעלי הנביא שחשבה לשכורה "ותען חנה ותאמר לא אדני, אשה קשת רוח אנכי, ויין ושכר לא שתיתי ואשפך את נפשי לפני ה'".

אמנם לאחר שעלי הבטיח לה זרע אנשים נאמר "ותלך האשה לדרכה ותאכל ופניה לא היו לה עוד ". שהאמינה לדברי הנביא ואכלה. למדנו מכאן אם אופן התענית הרצויה בר"ה, כמו שעשתה חנה, שבתחילה לא אכלה, ולא הפסיקה עד שנענתה ע"י הנביא שנתקבלה תפילתה.

דוד בקש בר"ה סעודה מנבל
נאמר בספר שמואל א' כ"ה שדוד בקש מנבל שיתן לו לאכול בשכר ששמרו עליו מפני האויבים " ולא נפקד מהם מאומה". נבל סירב לתת לו. דוד רצה לנקום בו על התנהגותו " וישב לי רעה תחת טובה" ואביגיל אשת נבל השיבה את חמתו ומנעה אותו מבוא "בדמים". לאחר מכן נאמר "ויהי כעשרת הימים ויגף ה' את נבל וימת". מובא בגמ' (ר"ה י"ח.) שעשרת הימים האלו היו הימים שבין ר"ה ויוה"כ. (ולכאורה הגמ' שם מלמדת אותנו "דרשו ה' בהמצאו" - אלו עשרת ימי תשובה, היינו שאלו ימי רחמים, והרי מנבל ראיה לסתור? אלא אדרבה, דווקא בגלל היותם ימי הרחמים, ונבל לא ניצל אותם לתשובה, אלא הקשיח את לבו, לכן נפגע ממנו ומת ביוה"כ).

בכל אופן למדנו מכאן שדוד בקש לאכול בר"ה, ונמנע ממנו. והדבר מתאים לדוד המלך שלמד מבית אביו להקפיד על סעודת ר"ח, כפי שאמר יונתן לשאול שזבח משפחה לו בר"ח, ועאכו"כ בר"ה. ואפשר שהעובדה שנמנע ממנו הדבר, בא ללמד על הבעיתיות שבאכילה בר"ה, שלכתחילה יש לעשות תשובה, ולבכות על החטא, ואח"כ לשמוח ולהאמין כי "חדות ה' היא מעוזכם". ואכן ה' העמיד את דוד בניסיון ואביגיל מנעה אותו "מבוא בדמים", משמע שעדין לא היה מוכן לאכילה של ר"ה, והבין את סיבת המניעה הזאת שמאת ה' הייתה זאת. ולעומתו נבל אכל ושתה "ולב נבל טוב עליו" ולא נתן על לבו תשובה סופו שמת בדבר ה'.

אכילתו של גדליהו בן אחיקם בר"ה
נאמר בספר ירמיהו מ"א (א-ב):
"ויהי בחדש השביעי בא ישמעאל בן נתניה בן אלישמע מזרע המלוכה ורבי המלך ועשרה אנשים אתו אל גדליהו בן אחיקם המצפתה ויאכלו שם לחם יחדו במצפה: ויקם ישמעאל בן נתניה ועשרת האנשים אשר היו אתו ויכו את גדליהו בן אחיקם בן שפן בחרב וימת אתו אשר הפקיד מלך בבל בארץ"

מסורת ביד חז"ל שהריגתו בר"ה, וקבעו התענית בג' בו מפני יו"ט של ר"ה. (ולפי זה דברי הנחומים ששמעו מפי ה' שנאמרו ככתוב " ויהי מקץ עשרת הימים " - נראה שזה היה ביוה"כ).

הנה אנו רואים, שאכילה בר"ה צריכה זהירות רבה, ושם כנראה היא לא היה כתקונה, ולכן היה בה מכשול, ומת גדליה בן אחיקם. חז"ל הסבירו את חטאו (נדה סא.):
"דכתיב ירמיהו מ"א והבור אשר השליך שם ישמעאל את כל פגרי אנשים אשר הכה ביד גדליה. וכי גדליה הרגן? והלא ישמעאל הרגן! אלא מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח ולא חש - מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן. אמר רבא: האי לישנא בישא, אע"פ דלקבולי לא מבעי - מיחש ליה מבעי".

העובדה שלא חשש שיקרה לו מאומה, מעידה על בטחון מופרז שלו, ולא ראוי לחשוב כן, כמו שאמרו בגמ' (ברכות ס.) " והא כתיב: אשרי אדם מפחד תמיד! - ההוא בדברי תורה כתיב ". שמא יגרום החטא, וממילא לא יעשה מעשים מסוכנים, ויאמר שלי לא יקרה דבר! כמו המסופר בגמ' (גיטין נה:), שבזמן החורבן ישראל בטחו בעצמם יותר מדאי, וזה נבע מכך שלא יראו מן החטא. ועל זה נאמר " מאי דכתיב: משלי כ"ח אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה? אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים ". ובר"ה צריך לקיים "אשרי אדם מפחד תמיד", לפחד בדברי תורה, ולחזור בתשובה, ואכילתו של גדליה הייתה אכילה של בטחון שאינו מתאים לר"ה, ולכן נהרג ביום זה. וגילו ברעדה

לסיכום, למדנו כאן שאפשר לקיים שמחת יו"ט של ר"ה גם מתוך יראת החטא ועבודת התשובה, בחינת וגילו ברעדה.

דוגמא אחת מופלאה יש להביא לכך ממצוות מעשר שני, שטעם המצווה מבואר בתורה (דברים פרק יד) " ואכלת לפני ה' אלקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים ":

ואמרו חז"ל, ומובא בתוס' בבא בתרא כא:
"כי מציון תצא תורה - לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה כדדרשי' בספרי למען תלמד ליראה וגו' גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה".

נמצא, שירושלים היא מקום המסוגל ליראת שמים. והנה אמרו חז"ל על ירושלים (שמות רבה (וילנא) פרשה נב ד"ה ה ד"א ויביאו):
"א"ר יוחנן כיפה של חשבונות הייתה חוץ לירושלים וכל מי שמבקש לחשב הולך לשם למה שלא יחשב בירושלים ויצר לפי שנקראת משוש כל הארץ"

ואם כן מקום שהוא משוש כל הארץ, וצריכים להיות בו בתכלית השמחה, בו גופא אפשר ללמוד ליראה את ה', שהיראה מתוך שמחה של מצווה היא באה.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il