בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ראה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

"קול צופייך" – גיליון 326

"ראה אנוכי נותן לפניכם"

הפרשה פותחת בלשון יחיד – "ראה" ומסיימת בלשון רבים – "לפניכם" מדוע? התורה מזהירה את ישראל לבל יאכלו כל דבר שאינו ראוי וכשר לחלוטין לאכילה; תפילה סגולה לשיכחה.

undefined

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

אב תשס"ה
9 דק' קריאה
ראה אנכי נותן לפניכם
פרשת השבוע פותחת בפסוק "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (דברים יא, כו). שואלים המפרשים מדוע פתחה התורה בלשון יחיד - "ראה" - והמשיכה בלשון רבים - "לפניכם"? ויש ליישב על פי דברי הגמרא בקידושין (דף מ' ע"א), וז"ל:
"ת"ר לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה, שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה בשביל חטא יחידי שחטא אובד ממנו טובות הרבה. ר' אלעזר בר"ש אומר לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו עשה מצוה אחת אשריו וכו'. ר"ש בן יוחי אומר אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה איבד את הראשונות שנאמר צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו ואפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירים לו שוב רשעו שנאמר ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו וניהוי כמחצה עונות ומחצה זכיות אמר ריש לקיש בתוהא על הראשונות" (וכך פוסק להלכה הרמב"ם בפ"ג מהלכות תשובה ה"ד, עיי"ש).

ודבר זה נלמד מפרשתנו, יש ואדם עושה מצווה אחת או עבירה אחת ביחיד, אבל הוא מסוגל באותו המעשה להכריע את כל העולם כולו לטוב או למוטב, ולכן התורה פתחה בלשון יחיד "ראה", והמשיכה בלשון רבים "לפניכם", כי אותו יחיד מסוגל להכריע את גורל כל העולם.

לא תוכל לאכול - יכול אבל אינו רשאי
התורה מזהירה את ישראל לבל יאכלו כל דבר שאינו ראוי וכשר לחלוטין לאכילה, וז"ל (דברים יב, יז):
"לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ".

ופרש"י:
"רבי יהושע בן קרחה אומר יכול אתה, אבל אינך רשאי. כיוצא בו ואת היבוסי יושבי ירושלים לא יכלו בני יהודה להורישם - יכולים היו, אלא שאינן רשאין לפי שכרת להם אברהם ברית כשלקח מהם מערת המכפלה".

ויש לשאול, מהו שאומר רש"י "יכול אתה", הרי אם התורה אומרת "לא תוכל" אין שום אפשרות לבצע נגד רצון התורה? אלא נראה לבאר על פי מה שאמר לבן ליעקב (בראשית לא, כט):
"יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵא-לֹקֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע".

ותמה, כיצד יתכן לומר שיש באפשרותו לעשות עם יעקב רע, והרי הוא עצמו אומר שהקב"ה הזהירו שאפילו לא ידבר עמו מטוב עד רע? אלא מכאן שאין התורה קובעת מגבלה שאי אפשר להפר את ציווייה, כי אז בטל כח הבחירה מהאדם, והקב"ה ברוב רחמיו רוצה לזכות את ישראל ולאפשר להם לבחור בדרך הטוב - ואם אדם בא להטמא פותחים לו, וזהו שאמר רבי יהושע בן קרחה "לא תוכל לאכול בשעריך" - יכול אתה, אבל אינך רשאי.

עוד נראה לבאר במה שהתורה אומרת "לא תוכל", יש מצבים בהם יש איסור מפורש על מעשים מסוימים אך ניתן להפר אותם על ידי אמצעים שונים, לדוגמא, ברוסיה היו גזירות שונות והגבילו את היהודים מלהכנס לערים בלי אישור תקף, וגם אותו אישור היה מוגבל למספר שעות בלבד. וכשהיה יהודי נקלע לעיר באישור, היה עוצר אותו שוטר ואומר לו כיצד אתה הולך בעיר? ומשהראה לו היהודי את האישור, היה השוטר אומר לו כתוב באישור שמותר לך "לשבת" בעיר כך וכך שעות, ולא "ללכת" בעיר. או אז היה היהודי מתווכח עם השוטר ואומר לו שהכוונה ב"לשבת" זה לשהות ולהתעכב. והשוטר היה מחזיר לו את האישור בצירוף פתק בו כתוב "שוחד!!", ולאחר קבלת השלמונים היה עוזב אותו לנפשו. הרי שבעלמא כל היכא שיש מגבלה או איסור, ניתן להפר אותה על ידי מתן שוחד וכדומה. אבל נגד התורה אין שום התחכמויות, ואם התורה אסרה, אין שום אפשרות להפר את האיסור.

קל מנוצה כבד מעופרת ומתוק מדבש
אומר בעל הבא"ח, כשרצו לבנות את העיר וילנא באו הכומרים והחכמים ואמרו למלך וילנא, אם ברצונך שהעיר תתקיים, קח בן יחיד לאימו ותשחטהו ונקבור אותו באבן היסוד של העיר, וכך היא תתקיים לעד. קיבל המלך את הצעתם, ושלח שליחים למצוא בן יחיד לאימו, והנה מצאו (בזדון) השליחים אשה יהודיה אלמנה ולה בן יחיד ותפסו אותה והביאוה לפני המלך. אמר לה המלך: זכות גדולה נפלה בחלקך, ופירט בפניה את דברי הכומרים, והבטיח לה שיעשה לבנה מצבה חדשה ויפה, ויפרסם את שמו בכל הממלכה. אמרה לו האלמנה: הכומרים והחכמים שלך אינם מבינים מאומה, תקרא להם ואבחן אותם בכמה שאלות. באו הכומרים והחכמים לפני המלך והאלמנה שאלה אותם: אמרו נא לי, מה קל מנוצה ? ומה כבד מעופרת? ומה מתוק מדבש? ענו לה הכומרים: קל מנוצה - זה אפר, ומתוק מדבש - דבש מלכות יותר מתוק מדבש רגיל, וכבד מעופרת - אולי ברזל או פלדה.

אמרה להם האלמנה בלעג "זוהי חכמתכם" ?! בואו ואומר לכם, קל מעופרת - זו אמא שמרימה את בנה יחידהּ, אע"פ שמשקלו כבד, בשבילה הוא קל. מתוק מדבש - החלב שהתינוק יונק מאימו, בשבילו זה מתוק מדבש. וכבד מעופרת - הלב של הכומרים והחכמים שלך כבד מעופרת, שרוצים להרוג את בני יחידי. אמר לה המלך קחי את בנך ולכי.

הרי שגם גזרה של מלך בשר ודם יכולה להתבטל כשרואה המלך שגזרתו גורמת נזק גדול. כך כשבאו לכבוש את ירושלים, התייצבו היבוסי ונופפו בהבטחה שהבטיח להם אברהם אבינו שהארץ לא תיכבש מהם, ואמרו להם שכל זה דוקא למי שלא מזיק, אבל כיון שהם מזיקים התבטלה ההבטחה, שלא לכך התכוון אברהם אבינו.

ואכלת לפני ה'
עוד כתוב בפרשה (שם, כג):
"וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ כָּל הַיָּמִים".

התורה מצוה להעלות את המעשר שני לירושלים ולאוכלו שם בטהרה. ואומרים התוספות (במסכת ב"ב דף כ"א ע"א ד"ה "כי מציון") שכשהיה אדם עולה לירושלים היה מתמלא יראת ואהבת ה' טהורה, כי כשהיה מגיע לבית המקדש ורואה את עבודת הכהנים, את זריזותם, את דבקותם במצות הבורא - היה מתמלא ברצון עז לקיים את מצוות ה' כמותם ביתר שאת וביתר עוז. מכאן אנו לומדים שכל אדם ייקח לו רב או דמות רוחנית גדולה, וידבק בו כדי ללמוד ממנו מוסר ויראת שמים, כי כשרואה את יראתם של גדולי עולם, את התמדתם בתורה, את דבקותם בבוראם, הוא לומד מהם ומתמלא באהבת ויראת ה' טהורה כמותם. ודבר זה לומד ה"אור החיים" הקדוש ממה שכתוב "ראה", שבעצם הראייה על אדם קדוש, מסוגל להתעלות ולהגיע למדרגות גבוהות בעבודת ה'.

נתן תתן - קיום מצוות בגלל ציווי ה'
התורה כותבת במצות צדקה (שם, טו, י) "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ'.

הפשט הוא שצריך לתת ביד רחבה. ובדרך רמז אמרו שכשאדם נותן צדקה לא יתן בגלל שהוא מרחם על העני, כי הוא רואה שבניו רעבים ללחם ולבושים בגדים קרועים וכו', כי אם אדם נותן צדקה בגלל הסיבות הנ"ל אינו נותן צדקה לעני אלא לעצמו, כי לבו מר עליו והוא נותן מרפא לכאבו - אלא יתן צדקה כי כך ציוה ה' ציוה.

אותיות כפולות בתורה
שמעתי מאדם אחד שהיה נוכח בהכנסת ספר תורה בהשתתפות גאון עוזנו ותפארתנו מרן הבא"ח זיע"א, והיה שם יהודי בשם ר' חיים (שהיה עני) והוא היה בעל זיכרון עצום. פנה אליו הבן איש חי וביקש ממנו שיצטט לו את הפסוקים בהם יש אותיות כפולות רצופות בתורה, והוא יתן לו מג'יד אחד על כל פסוק. מייד אמר לו ר' חיים שהוא יאמר לו פסוקים על כל האותיות אבל אין לו פסוק עם האות עי"ן, והתחיל למנות לפי סדר: א' - "ומקללך אא ר". ב' - בשבתך בב יתך. ג' - ועשית מעקה לגג ך. ד' - או דד ו או בן דד ו יגאלנו. ה' - הה וא אמר. ו' - וו י העמודים וחשוקיהם כסף. ז' - וכתבתם על מזז ות (אחד חסר). ח' - חח ונזם. ט' - ולטט פות בין עיניך. י' - ישתו יי ן נסיכם. כ' - וככ ה תאכלו אותו. ל' - ועשית לל אות תכלת. מ' - ממ שוביתיכם תביאו לחם תנופה. נ' - ושננ תם לבניך. ס' - מרעמסס סוכותה. ואז אמר לו שאין כפילות בתורה באות עי"ן רק בנביא התרועע י הארץ. פ' - חופף עליו כל היום. צ' - את צץ הזהב. ק' - במחקק במשענותם. ר' - רר בשרו. ש' - כאשר שש ה' אלקיך. כשהגיע לאות תי"ו אמר לבא"ח הרי אתה מאמין לי שאני יודע, אז קודם תביא לי מג'יד. נתן לו הבא"ח מג'יד, ואז אמר לו ר' חיים את הפסוק "נתון תת ן לו ולא ירע לבבך בתתך לו", והוסיף הכפילות של נתון תתן זה לתת פעם נוספת, ונתן לו הבן איש חי עוד מג'יד על חכמתו. כך היתה שיחת חולין של תלמידי חכמים.

אפשי ואפשי והתורה אסרה
הגמרא מספרת (חולין דף ק"ט ע"ב) על ילתא אשתו של רב נחמן (בתו של ראש הגולה והיא היתה פקחית מאד) שאמרה לו:
כל מה שאסרה תורה התירה לנו כמותו, אסרה דם התירה כבד וכו' אסרה חזיר, התירה 'מוחא דשיבוטא', והיא אמרה לר"נ שברצונה לטעום טעם של בשר בחלב, ואמר רב נחמן שיצלו לה כחל, שטעמו כמו בשר בחלב.

ויש להבין מה באה הגמרא ללמדנו בזה? אלא אומרים חז"ל שלא יאמר אדם אי אפשי באכילת חזיר והוא מאוס עיני (וכן בכל שאר דברים אסורים), אלא יאמר אפשי ואפשי והתורה אסרה.

ואמרה ילתא אשתו של רב נחמן, כיצד ניתן לומר אפשי ואפשי על אכילת דם או על אכילת בשר וחלב והרי אינני מכירה בטעמם, לכן רצתה לטעום את טעמם בהיתר ואז תקיים את מצות התורה בבירור. ובכל מקרה, כל מה שאומר אדם אפשי ואפשי זה על עברות שיש בהם חוק כמו בשר חזיר וכדומה, אבל במצוות שכליות כגון: איסור גניבה או על לשון הרע, אינו יכול לומר אפשי ואפשי (ועיין ברש"י ויקרא כ, כו).

מאן בעי סם חיי
ולפי זה מובן המעשה המובא בגמרא בע"ז (דף י"ט ע"ב) על רבי אלכסנדרי שפעם יצא לרחובה של עיר והיה מכריז "מאן בעי חיי, מען בעי חיי" (מי רוצה חיים? מי רוצה חיים?) התקבצו מסביבו הרבה אנשים לשמוע איזה "שיקוי פלא" יש לו למכור, והוא הראה להם את הפסוק "מי האיש החפץ חיים וכו' נצור לשונך מרע".

ור' אבהו התפעל ואמר שכל חייו לא הרגיש בזה. ושואלים, מה חידש אותו רוכל לר' אבהו שהוא לא ידע? אלא, שכשאמר לו אותו הרוכל את הדברים, הבין רבי אבהו שכל חייו חשב ששכר מצוות אינו אלא בעולם הבא, ולא בעולם הזה, עד שבא אותו רוכל והראה לו שגם בעולם הזה יש שכר בקיום המצוות, "מי האיש החפץ חיים" - בעולם הזה, "לראות טוב" - בעולם הבא שכולו טוב.

אדם חושב שאם הוא מדבר לה"ר אזי בשמים יענישו אותו, ועד אז הוא יחזור בתשובה. מי האיש החפץ חיים - בעולם הזה, כי עונשו של מי שמדבר לשון הרע הוא גם בעולם הזה, ומי שמדבר לשון הרע, גם עליו מדברים לה"ר.

ומזה ילמד האדם לשמור על כל מוצא פיו ביותר, וידע שאין יתרון לאדם על הבהמה אלא בכח הדיבור שניתן בו, כמו שכתוב (בראשית ב, ז) "ויהי האדם לנפש חיה", ואונקלוס תרגם "והות באדם לרוח ממללא".

אומנותו של אדם - שתיקה
פעם נכנסה קבוצת אנשים למסעדה, ודיברו ביניהם על הא ועל דא, וגם התעניינו אצל בעל המסעדה בעניין הכשרות, והוא אמר להם שהוא מחזיק הכשר מהודר ביותר. אמר אחד מהחבורה לשאר החברים, שבעל המסעדה משקר. אמר לו אחד מהנוכחים, עד שאתה חוקר ומתעניין במה שאתה מכניס לפיך, תזהר ביותר במה שאתה מוציא מפיך. וזהו שדרשו חז"ל (חולין פ"ט ע"א) על הפסוק "האמנם אלם צדק תדברון" (תהלים נח, ב), מה אומנותו של האדם בעולם הזה ישים עצמו כאלם. יכול אף לדברי תורה כן ? תלמוד לומר "צדק תדברון".

חז"ל כינו את הדיבור של האדם כ"אומנות" שלו, כמו שיש חייט האומן בגזירת בדים, והוא יודע למדוד "על המילימטר" ולגזור לפי מידה, וכל סטיה קלה מקלקלת את הבגד, ופשוט שאם יגזור אדם שאינו אומן את הבד, הוא בודאי מקלקל, כך גם בעניין הדיבור של האדם, צריך לדעת להיות "אומן" ולמדוד כל מילה בפלס זהב ויהלומים כדי שלא תצא תקלה מתחת ידו.

ואומר האבן עזרא, לפני שאדם מוציא איזו מילה מפיו הוא שולט עליה, אבל אם כבר הוציאהּ מפיו היא שולטת עליו. ואם אדם נזהר בדיבורו, אז "ככל היוצא מפיו יעשה" - כל מה שיבקש מבורא עולם ינתן לו.

תפלה - סגולה לשכחה
מו"ר ראש הישיבה הרה"ג עזרא עטיה זצ"ל סיפר בשם רבי אברהם ענתבי זצ"ל (הראשון בעל "יושב אוהלים", ספר זה נקרא על שם שבשנת גזרות קשות בארם צובא ברחו למדבר, ומרוב בהלה לא לקחו עמם ספרים ללימוד, ורבי אברהם ענתבי זצ"ל ישב באוהל כל אותה התקופה וכתב ספר מזכרונו, ולאחר שחזר לספריו גילה שלא נפלה שום טעות בציטוטים הרבים מלשונות הגמרא ומהראשונים), מעשה בבעל מכולת אחד שבא לפניו ואמר לו שהוא לפעמים לא מספיק לרשום מה אנשים קנו ובמיוחד בזמן מנחה יש לחץ גדול של קונים, ומאידך אני ממהר למנחה וכיון שאני לא מספיק למנחה אני מתפלל ערבית שתיים, ואני לא זוכר מי חייב לי כסף ומי לא. אמר לו הרב תתפלל מנחה בציבור וזו סגולה שתצליח לזכור. התחיל אותו עשיר להתפלל מנחה והנה רק התחיל בתפילה מיד נזכר בפלוני שלקח ממנו כך וכך סחורה, ובאלמוני, וכן הלאה, וכשסיים את תפילתו כבר היתה לו רשימה ארוכה של כל החייבים לו. חזר העשיר לרב ואמר לו סגולה טובה נתת לי. אמר לו הרב כל זה מכיון שבתפילה עולות לאדם כל המחשבות, אך כיצד הוא יכול לומר בסוף התפילה "יהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי לפניך" (עיין לקמן).

מודעה וגילוי דעת קודם התפילה
פעם אמר אחד מבעלי המוסר, יש אנשים שמדברים כל היום ללא הפסקה, אבל כשהוא מגיע לתפלת שמונה עשרה הוא מגמגם ואומר "ה' שפתי תפתח". וכל אדם יעשה חשבון עם עצמו כמה הוא צריך להזהר במאוד מאוד בתפלת שמונה עשרה, והרי מחשבותיו הפליגו לכל מקום בעולם כבר מאז שהתחיל לומר "ד' שפתי תפתח". וכיצד יאמר בסוף תפילתו "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך"?

ולכן טוב לאדם שיאמר בכל יום קודם תפילתו מודעה וגילוי דעת המובא ב'עוד יוסף חי' שכל מחשבות זרות והרהורים רעים שיבואו לו בעת התפילה, הרי הם בטלים כחרס הנשבר וכדבר שאין בו ממש (הבאנו זאת בסידור 'קול אליהו בעמודים סח - סט). ואז כשיאמר בסוף תפילתו "יהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי לפניך", כוונתו היא שמה שהתפלל קודם תפילתו שברצונו לכוון בתפילה, זה יהיה לפני הקב"ה, ולא מחשבות זרות שחשב באמצע התפילה.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il