בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • מחיית עמלק
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

נריה בן אורה יוכבד

"מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר"

מנהג ישראל להכות ולהריע בהזכרת המן בקריאת המגילה, כביכול כדי למחות את זכרו, אולם דוקא אז מגביה בעל הקריאה את קולו וחוזר ואומר "המן" להיות בטוח שכולם שמעו ולא החסירו מילה מן המגילה, וכך שמו של המן מהדהד ונזכר יותר מכל המילים שבמגילה ... האם מנהג פורימי הוא זה?!

undefined

הרב דוד דב לבנון

זכור תשס"ו
11 דק' קריאה
מנהג ישראל להכות ולהריע בהזכרת המן בקריאת המגילה, כביכול כדי למחות את זכרו, אולם דוקא אז מגביה בעל הקריאה את קולו וחוזר ואומר "המן" להיות בטוח שכולם שמעו ולא החסירו מילה מן המגילה, וכך שמו של המן מהדהד ונזכר יותר מכל המילים שבמגילה ... האם מנהג פורימי הוא זה?!
נראה שהרעיון העמוק שבמנהג זה הוא שבכל פעם שמחינו את עמלק יש להזכיר את שמו מחדש, כי לפעמים נראה לנו שכבר מחינו אותו לגמרי, שלא נופתע אם פתאום נגלה שהוא עדין קיים, וצריך למחות אותו מחדש.
נאמר בפרשת בשלח (שמות פרק יז פסוק טז) "וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר", ואמרו במדרש תנחומא (פרשת כי תצא סימן יח)
"ר' אליעזר אומר: מדורו של משה ועד דורו של שמואל, ר' יהושע אומר: מדורו של שמואל ועד דורו של מרדכי ואסתר, ור' יוסי אמר: מדורו של מרדכי ואסתר עד דורו של מלך המשיח, שהוא שלשה דורות"

מדורו של משה ועד דורו של שמואל היה ידוע שעמלק קיים, כי במלחמת יהושע בעמלק נאמר בפירוש " ויחלוש יהושע את עמלק " שרק החליש אותם אבל הם נשארו קיימים, אבל שאול החרים את כל עמלק לפי חרב, והשאיר רק את אגג מלך עמלק 1 , וגם אותו שיסף שמואל והרגו, ונראה היה שעמלק כבר אינו קיים, עד הגיע דורו של מרדכי ושוב נתגלו ניצני עמלק בדמותו של המן בן אמדתא האגגי, שבקש להרוג ולהשמיד את כל היהודים, כמו שגילויו של המן בא בהפתעה כך גם לידתו, ולפי חז"ל בגלל העיכוב שהתעכב שאול מלהרוג את אגג נזרע זרעו הלאה ונולד המן, לאחר שנתבטלה הגזירה וניתן להם לעמוד על נפשם ולהכות את שונאיהם, חשבו שכבר נמחה זרעו של עמלק, עד שבמיוחד בדורנו חזרנו וגילנו את זרעי עמלק שתיכננו "פתרון הסופי" של העם היהודי, משמע שעמלק קיים, וכפי שחידש ר' יוסי "מדורו של מרדכי ואסתר עד דורו של מלך המשיח" 2 .
וכך אפשר להסביר את התופעה החוזרת בתורה בנביא ובמגילה שהמלחמה של עמלק ממשיכה "מחר", כך אמר משה ליהושע "וצא הלחם בעמלק מחר", וכך אומרים שאול ואסתר, וחז"ל עמדו על כך וז"ל: (ספרי דאגדתא על אסתר - מדרש פנים אחרים (בובר) נוסח ב פרשה ה)
"ד"ה ויהי ביום השלישי מה ראתה אסתר לומר 'ומחר אעשה כדבר המלך', אלא שכל זרעו של עמלק למודים הם ליפול במחר, וכן הוא אומר 'מחר אנכי נצב על ראש הגבעה' (שמות יז ט), וכן בשאול 'כעת מחר אשלח לך איש וגו' (שמואל א' ט טז)",

נראה שהם ידעו את הסוד הזה, שקשה למחות את עמלק, וגם אם נראה שכבר מחינו אותו נזכור להמשיך עוד מחר לזכור קיומו ולמחותו 3 .
והנה במדרש תנחומא (פרשת בשלח סימן כו) נאמר שהמילה מחר אין לה הכרע " וצא הלחם בעמלק מחר, או מחר אנכי נצב ", אולי רמז יש כאן שלכתחילה צריך לשאוף למחות את עמלק היום אלא שאם לא הצלחנו להמשיך מחר ולכן אין לו הכרע.
מקור נוסף המראה את עומק המלחמה בעמלק הוא הרמז של המן בתורה (חולין דף קלט עמוד ב) " המן מן התורה מנין? (בראשית ג') 'המן העץ' ", משמע שיסודו של עמלק בחטא עץ הדעת, והנחש הקדמוני שהחטיא את האדם הוא שורשו של עמלק ועילו נאמר "שנאה אשית בינו ובינך" שנאת עולם לעם עולם. הנחש הטיל זוהמה באדם וכל חיי אנוש באים לתקן זאת עד שיתקיים ובלע המות לנצח. ועומק המאבק הוא כל כך גדול עד ששאלו חז"ל (פסיקתא דרב כהנא זכור) איך אפשר כלל למחותו? "כתוב אחד אומר 'תמחה את זכר עמלק' וכתוב אחד אומר 'כי מחה אמחה' ", אלא " תהא מזכיר שמו למטה ואני מוחה אותו מלמעלה " וזהו פשר שני הכתובים, ועל כן מלחמה לה' בעמלק מדור דור.
כל זה מזכיר את המאבק שיש לנו עם יצר הרע, שהוא מאבק מתמיד, "בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו", ואף תלמידי חכמים שנדמה להם שכבר לבם חלל בקרבם ואין להם כל מחשבת רע, אל יהיו בטוחים בעצמם עד יום מותם, כמו שהגמ' (קידושין דף פא עמוד א) מספרת על ר' עקיבא שהיה מתלוצץ בעוברי עבירה, יום אחד הראו לו מן השמים שגם הוא יכול לחטוא, ולבסוף משמים מנעו אותו מחטא בגלל "דמכרזי ברקיעא הזהרו ברבי עקיבא ותורתו", וכן פלימו היה רגיל לומר כל יומא: "גירא בעיניה דשטן" (=חץ בעיניו של שטן) והראו לו שלא יתגרה בשטן יותר מדאי כי הוא מסוכן גם עבורו.

ההבדל בין בלעם ועמלק
שני אויבים גדולים קמו לישראל בלעם ועמלק, בלעם (- בלע עם) כוחו בפיו, "יודע דעת עליון", נביא בגויים קם כמשה רבנו ע"ה, וכך הוא משפיע כפירה בדרכים פילוסופיות, וממה שאמר אנו למדים באילו טענות בקש לבטל מעלת ישראל, ובמתק שפתים גרם להם לחטוא בשיטים.
לעומתו עמלק כוחו בחרב להלחם בישראל והוא מבקש לכלותם, כפי שהדבר רמוז בשמו (מדרש תנחומא פרשת יתרו סימן ד) " אמר ר' ברכיה: למה נקרא שמו עמלק, עם לק, שבא ללוק דמן של ישראל ככלב ". למרות שלכאורה אין לו אידיאולוגיה משלו והוא משדר רק שנאת עולם לעם עולם, בדרכו ע"י מלחמה הוא מחדיר רוח של כפירה, וזה רמוז גם כן בשמו "עם לק" שהוא מנתק בין מוח ללב, בין שמים וארץ, בין ישראל לאביהם שבשמים, וכיון שעם ישראל מייצג את הקב"ה בעולם, נמצא שבמלחמה שנלחם בנו הוא נלחם בקב"ה, ואין השם שלם עד שימחה זרעו של עמלק. וז"ל מדרש תנחומא (פרשת כי תצא סימן יא)
"רבי יהושע בן לוי בשם ר' אלכסנדרי אמר: כתוב אחד אומר 'תמחה את זכר עמלק' וכתוב אחד אומר 'כי מחה אמחה' (שם /שמות/ יז), כיצד יתקיימו שני כתובים אלו? עד שלא פשט ידו בכסא 'תמחה' כשפשט ידו בכסא 'מחה אמחה', אפשר בשר ודם יכול לפשוט ידו בכסא של הקב"ה?! אלא ע"י שהחריב ירושלים שכתוב בה 'בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה' (ירמיה ג) לפיכך 'מחה אמחה', ונאמר 'כי יד על כס יה מלחמה לה' ר' לוי בשם ר' חמא בר חנינא אמר: כל זמן שזרעו של עמלק בעולם, לא השם שלם, ולא הכס שלם, אבד זרעו של עמלק מן העולם, הכס שלם, והשם שלם".

עצם הכוח של עמלק לצאת למלחמה שאין בה כל הגיון (משל לאמבטי רותחת ...), גורמת לערעור שווי המשקל ההגיוני ומעוררת ספק, גם הקשר שהוא נוקט בו, שאין להן כל אחיזה במציאות יכול לבלבל ולהטעות, דוגמה לדבר הנחש הקדמוני (שורש עמלק בחטא עץ הדעת כנ"ל) שרוצה להחטיא את האדם הוא משקר שקר גס ואומר (בראשית פרק ג) "וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן", וכן במשל שנתנו חז"ל לסיבת בואו של עמלק להילחם בישראל
"למה היו ישראל דומין, לאחד שהיה רוכב על כתיפיו של אביו, והיה רואה דבר של חפץ, ואמר לאביו ליקח לו, ולקח לו, כן פעם שני, ופעם שלישי, עד שהן מהלכין ראה אדם אחד אמר לו ראית את אבי [אמר לו אתה רוכב על כתפי וכל מה שאתה מבקש אני עושה לך ואתה אומר לו ראית את אבי] מה עשה השליכו מעל כתיפו, ובא הכלב ונשכו, כך היו ישראל, כשיצאו ישראל ממצרים, מיד הקיפו אותם ענני כבוד, בקשו מן הוריד להן הקב"ה, בקשו שליו הביא להם, שנאמר ותאותם יביא להם (תהלים עח כט), היה נותן להם כל צרכם, התחילו מהרהרים ואומרים היש ה' בקרבנו אם אין (שמות יז ז), אמר להם הקב"ה חייכם אני מודיע אתכם הרי הכלב בא ונושך אתכם, ומי הוא זה זה עמלק, שנאמר ויבא עמלק".

השאלה הזאת ראית את אבא היא שאלה כל כך מרגיזה ובוטה שיכול לשאול אותה רק צץ, והליצנות היא זריעה של עמלק. כל אימת שהמלך רוצה להזהיר את בנו מדבר זה ואינו רוצה להלבין את פניו הוא מזכיר לו את הכלב ... מכאן שבואו של עמלק שורשו בחטא שגרם לנו, ומזה עלינו להיזהר.
ולכן התיקון שלו אינו "דע מה שתשיב לאפיקורס" אלא להכריע את הספק בלא דעת מתוך אמונה, ולהבין שמציאותו של עמלק באה לעורר את הספק לטובתינו כדי כדי לאפשר לנו בחירה חופשית בטוב.

אשר קרך בדרך
על עמלק נאמר "אשר קרך בדרך", ויש ללמוד מכאן שעמלק מופיע תמיד בדרך כאשר ישראל עומדים לפני עליה למצב רוחני חדש, כגון לפני מתן תורה, לפני כניסתם לארץ, לפני בנין המקדש הראשון והשני ולעתיד לבוא לפני הגאולה.
והנה חז"ל דרשו את המילה "קרך" בארבעה אופנים, ונראה שזה מתאים לארבעת הזמנים שהזכרנו, ואלו ארבעת הפירושים:
א. רש"י מפרש "אשר קרך בדרך - לשון מקרה", היינו הספק באמונה (עמלק בגימט' ספק),
ב. מדרש תנחומא (פרשת כי תצא סימן יג) " 'אשר קרך בדרך וגו' (דברים כה יח), ר' יהודה אומר: אשר קרך - טימאך, כד"א מקרה לילה וגו' (שם /דברים/ כג יא),
ג. ר' נחמיה אמר: קראך ממש, ומה עשה עמלק, ירד לארכיון של מצרים, ונטל טימוסיהן של שבטים, שהיה שמם חקוק עליהם במתכונת הלבנים, והיה עומד חוץ לענן, והיה קורא להם, ראובן שמעון לוי, פוקו דאנא אחיכון, ובעינא למיעבד עמכון פרקמטיא, כיון שהיו יוצאין, היה הורג אותם,
ד. ורבנן אמרין: קרך, הקירך לפני אחרים", משל לאמבטי רותחת שכולם מפחדים להיכנס אליה בא אחד וקפץ עליה אע"פ שהוא ניכווה קירר אותה לאחרים.
נראה כיצד ארבעת הפירושים מהללו מתאימים לארבעת התקופות המוזכרות בכתוב שבהן נלחמו בעמלק. והרי הם כדלהלן:
א. "אשר קרך בדרך" היה זה ביציאת מצרים לפני מתן תורה, ברפידים שבה רפו ידיהם מתורה, תז"ל מציינים במיוחד את ענין המחלוקת שמנעה את קבלת התורה, ורק כאשר נסעו מרפידים "ויחן ישראל כנגד ההר", כי תורה יכולה להינתן לכלל ישראל כאחד, שאז כל אחד מהם יגלה פנים בתורה כפי שורש נשמתו וביחד ישראל ואורייתא חד הוא, וכמו שמובא במדרש תהלים (בובר) מזמור ז ד"ה [ז]
"ר' יוסי ור' יהושע בן לוי אמרו, תינוקות שהיו בימי שאול ושמואל, עד שלא הביאו שתי שערות, היו דורשין את התורה מ"ט פנים טהור, ומ"ט פנים טמא, והיה דוד מתפלל עליהם, שנאמר ואתה ה' תשמרם (תהלים יב ח), נטר אורייתא בליבהון, תצרנו מן הדור זו לעולם (שם /תהלים י"ב/), מן דרא דהוא חייב כלייה, ואחר כל השבח הזה, היו הולכין למלחמה ונופלין, על שהיו בהן דלטורין",

ואז בא עמלק בדרך ו"טימאך", ובכך מנע הורדת תורה לישראל ע"י מחלוקת שזרע בהם ברפידים עד שזכו להתגבר עליו ויחן ישראל כנגד ההר כאיש אחד בלב אחד.
ב. במדבר פרק כא "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי", וחז"ל פירשו שזהו עמלק (רש"י) "וישמע הכנעני - שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכו', כדאיתא בר"ה (דף ג א). ועמלק מעולם רצועת מרדות לישראל, מזומן בכל עת לפורענות", היה זה לפני כניסתם לארץ, בגללו חזרו לאחוריהם שמונה מסעות, וכאן מתאים לומר את הפירוש "אשר קרך בדרך - קראך חוץ לענן", משום שארץ ישראל היא פלטרין של מלך והם בקשו למנוע מאתנו להיכנס לארץ.
ג. בזמן שמואל ושאול המלחמה בעמלק היתה יזומה בדבר ה' "לך והכיתה את עמלק", כהכנה לבנין בית המקדש, מפני ש"שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ להמליך עליהם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות את בית הבחירה" (סנהדרין ורמב"ם), נראה שעל זה מתאים הפירוש "אשר קרך בדרך – קיררך", הקרירות הורגשה אדישות העם שהתעכב ולא דרש את בנין בית המקדש, עד שבא דוד ולא נח ולא שקט עד שמצא את מקום המקדש.
ורמז לאותה קרירות אפשר למצוא במה ששמואל אומר לקיני בני יתרו (שמואל א פרק טו פסוק ו) "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶּן אֹסִפְךָ עִמּוֹ וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיָּסַר קֵינִי מִתּוֹךְ עֲמָלֵק", ופירש רש"י " עם כל בני ישראל - שנהנו מסעודתו משה ואהרן וכל זקני ישראל והרי מעלה עליו כאלו עשה חסד עם כל בני ישראל ". מדוע מדגיש זאת כאן? אמרו חז"ל (סנהדרין דף צד עמוד א) "תנא משום רבי פפייס: גנאי הוא למשה וששים ריבוא שלא אמרו ברוך עד שבא יתרו ואמר ברוך ה' " ואיך זה באמת שישראל לא אמרו "ברוך ה'"? נראה שזו היתה אשמת עמלק שקירר את ישראל מהתפעלות הנס, ואז בא יתרו ועורר את ישראל מחדש להודות לה', ולכן כאן שהם באים להלחם בעמלק הם נזכרים ביתרו שעזר לישראל לצאת מהמבוכה שהכניס אותנו עמלק. רמז נוסף לכך בהזכרת הקיני בני יתרו כאן, שהם קבלו את דושנה של יריחו כפקדון עד שימצא מקום המקדש, כפי שאמרו בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב במדבר פרשת בהעלותך דף צט עמוד ב) "'והיה כי תלך עמנו והיה הטוב ההוא. ומה טובה הטיבו לו אמרו כשהיו ישראל מחלקין את הארץ הניחו דושנה של יריחו ת"ק אמה כל מי שיבנה בית הבחירה בחלקו יטול דושנה של יריחו" .
ד. בזמן מרדכי ואסתר הופיע המן הרשע והטיל פסק בהשגחת ה' בעולם "הטיל פור הוא הגורל" לומר שהכל מקרה, ורמוז בשמה של אסתר (חולין דף קלט עמוד ב) " אסתר מן התורה מנין? דברים ל"א) 'ואנכי הסתר אסתיר' ", וכך הסבירו חז"ל את הנאמר במגילה ע"י המן וע"י מרדכי "את כל אשר קרהו", וז"ל (ספרי דאגדתא על אסתר - מדרש פנים אחרים (בובר) נוסח ב פרשה ד)
"ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו'. ברוח הקודש היו משיבין זה את זה, שאמר לו שעמד אחד מזרע עמלק ולקח את ישראל, שאין קרהו אלא עמלק, שנאמר 'אשר קרך בדרך' (דברים כה יח)".

ולכן הפירוש "אשר קרך בדרך – לשון מקרה" מתאים לזמן הזה של מרדכי ואסתר. והנה חורבן בית ראשון היה בגלל שהלכו עם הקב"ה בקרי – לומר שהכל מקרה כפי שנאמר (ויקרא פרק כו) "אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם", וכפי שפירש הרמב"ן שזה מתיחס לגלות בית ראשון, המן שמופיע בסוף גלות שבעים השנה בא למנוע את בנין בית המקדש ע"י שמחזק את הכפירה במקרה 4 .
ה. לעתיד לבא כאשר יגיע קץ הגאולה ולא יעשו תשובה, גם כן יופיע עמלק בדרך לעכב את הגאולה, כפי שאומר ר' יהושע (סנהדרין דף צז עמוד ב)
"אמר ליה רבי יהושע: אם אין עושין תשובה - אין נגאלין? אלא, הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב".

נראה שלעתיד לבא עמלק ילבש את כל הלבושים האפשריים של "אשר קרך בדרך", ועל גלות אחרונה נאמר בתורה בפרשת כי תבוא שלפי הרמב"ן מתיחסת לגלות בית שני (דברים פרק לא) "וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱ-לֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה 5 : וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים", החטא יהיה שיאמרו "עַל כִּי אֵין אֱ-לֹהַי בְּקִרְבִּי", יש באמירה זו טומאה וכפירה בה', וזהו "קרך בדרך טמאך", עוד מובא בספרים שמשמעות "עַל כִּי אֵין אֱ-לֹהַי בְּקִרְבִּי" היא שהשכינה כביכול עזבה אותם בגלל החטא, ואין זה נכון כי הקב"ה "שוכן אתם בתוך טומאתם", אמרו חז"ל (מגילה דף יא עמוד א)
"רב נחמן בר יצחק פתח לה פתחא להא פרשתא מהכא: (תהלים קכ"ד) "שיר המעלות לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם, - אדם ולא מלך". רש"י "אדם ולא מלך - זה המן".

לעתיד לבא יתגלה שהשכינה שורה בכל אדם.
ויש באמירה זו שאין ה' בקרבנו ניתוק מן השורש וסיבה למחלוקת, וכפי שאומר על זה רשב"י שיגיע מצב שלא תהיה הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד, מפני המחלוקת.
תנחומא (כי תצא)
"ר' ברכיה בשם ר' אבא בר כהנא [אמר] כל זמן שזרעו של עמלק קיים בעולם, כביכול כאילו כנף מכסה את הפנים, אבד זרעו של עמלק מן העולם, ניטלה הכנף, שנאמר ולא יכנף עוד (את) מוריך וגו' (ישעיה ל כ). [כי יד על כס יה]"

ואז יהיה ה' אחד ושמו אחד.


^ 1 שאול אומר לשמואל "הקימותי את דבר ה'" ולכאורה קשה איך הוא מכחיש את העובדה שלא מילא את דבר ה' והשאיר את אגג? אלא אפשר שלפי דעתו של שאול, מאחר שהרג את כל עם עמלק, ונשאר אגג מלך ללא עם, מחה את עמלק, וכך קיים את דבר ה'.
^ 2 וכך משמע מהרמב"ם שעמלק קיים גם בזמן הזה. רמב"ם (הלכות מלכים פרק ה הלכה ד ה) "מצות עשה להחרים שבעה עממין שנאמר החרם תחרימם, וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה שנאמר לא תחיה כל נשמה, וכבר אבד זכרם: וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק, שנאמר תמחה את זכר עמלק, ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו, שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק, מפי השמועה למדו זכור בפה לא תשכח בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו". ביחס לשבעת העממים אמר וכבר אבד זכרם, לא כן ביחס לעמלק שמצוה למחותם גם בזמן הזה.
^ 3 מסופר על רבי מנחם מנדל מוויטבסק זצ"ל שעלה לארץ הקדש, וערך הרבה הכנות נפשיות לעליה זו, מסופר שהתנה עם יצר הרע שלו שלא יעלה עמו ארצה, והנה כשהגיע לארץ הבחין שיצר הרע עמו, שאל אותו רבי מנחם מנדל הלא התננו שלא תעלה עמי, ענה: אני לא התנתי עמך אני יצר הרע חדש של ארץ ישראל ...
^ 4 הואיל ואסתר סוף הנסים, יש בה גם כל התופעות של עמלק שהזכרנו שקשורות לפירוד "מפוזר ומפורד בין העמים" לפני קבלת תורה "קימו וקיבלו היהודים", קרירות שגרמה להם להנות מסעודתו של אחשורש ששקפה גם יאוש מבנין בית המקדש ומגאולה, ולכן לא חשו לחלול ה' שאחשורוש אכל בכלי בית המקדש. וטומאה שהשתחוו להמן שהיה ע"ז.
^ 5 זה מזכיר את הפסוק שנאמר לפני הופעת עמלק בפעם הראשונה (שמות פרק יז) "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il