^ 1.. המוציא שם ה' בלא משמעות, עובר על מצוות 'עשה', שנאמר (דברים ו, יג): "אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ תִּירָא", והמוציא שמו לבטלה אינו ירא (תמורה ד, א). אבל מותר לומר לפניו שבחים והודאה ולהזכיר בתוך כך את שמותיו הקדושים (וראו פנה"ל ליקוטים ח"א ה, טז). עוד איסור 'לא תעשה' ישנו לומר שבועת שוא, שנאמר (שמות כ, ו): "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלוֹהֶיךָ לַשָּׁוְא, כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא". אחד מארבעת הסוגים של שבועת שוא היא שבועה על דבר ידוע, כגון שנשבע על השמיים שהם שמיים.
אמרו חכמים (ברכות לג, א): "כל המברך ברכה שאינה צריכה, עובר משום לֹא תִשָּׂא" (שמות כ, ו). לדעת רוב הפוסקים, ומהם: ר"ת, תר"י, רא"ש, רי"ד, ריטב"א, האיסור מדברי חכמים, וסמכוהו על איסור שבועת שוא מהתורה. ולדעת הרמב"ם (הל' ברכות א, טו), האיסור מהתורה, שהמברך במקום שאינו צריך, נחשב כנשבע לשוא. ואמנם יש מבארים שגם לרמב"ם האיסור מדרבנן (א"ר, חזו"א), אולם דעת רוב האחרונים שלרמב"ם האיסור מדאורייתא (מ"ב רטו, כ, ברכ"ה ח"א א, ב, 8).
^ 2.. כאשר גרימת הברכה נעשית בידיים כדי להוסיף ברכה, לכל הדעות הדבר אסור, ולכן גם לצורך השלמת מאה ברכות אסור להפסיק באמצע אכילת דבר, לברך עליו ברכה אחרונה ושוב לברך ברכה ראשונה כדי להמשיך לאכול ממנו. וכן אסור לאדם שרוצה לאכול תפוח ואגס, לכוון בברכתו על התפוח בלבד, כדי שאח"כ יצטרך לברך שוב על האגס. ואפילו בשבת, כשהוא צריך להוסיף ברכות כדי להשלים למאה ברכות, אסור לעשות זאת, כי ניכר בעליל שמגמתו היא רק לברך עוד ברכה.
אמנם לצורך סעודה שלישית הדבר מותר, שאם הוא במצב שאם לא יחלק את סעודתו לשניים, לא יספיק אח"כ לאכול סעודה שלישית, מותר לו להפסיק באמצע סעודתו ולברך ברכת המזון. ואמנם התוס' מחמיר בזה, אבל הרא"ש מיקל לצורך סעודה שלישית, וכן נפסק בשו"ע רצא, ג, עי"ש. ואין בזה איסור גרימת ברכה שאינה צריכה, הואיל והוא אינו עושה זאת כדי להוסיף ברכות אלא שהוא רוצה לקיים עוד סעודה, וממילא הוא צריך לברך עליה.
כאשר גרימת הברכה הנוספת אינה נעשית בידיים אלא בעקיפין, כמו הקדמת אכילת הפירות והמגדנות לפני הסעודה או דחייתם לאחר הסעודה, או חלוקת אכילתם לזמנים שונים, כיוון שממילא פעמים שאדם עושה כך מצד רצונו, ואז הדבר מותר לכל הדעות, מותר לעשות זאת בשבת כדי להשלים למאה ברכות. ואמנם למ"א רטו, ו, הדבר אסור, הואיל וכוונתו העיקרית להוסיף ברכות. אולם לדעת השל"ה, מהר"ם גלאנטי ועוד, כיוון שאפשר שיעשה זאת גם מפני שכך נעים לו יותר, מותר לעשות זאת בשבת כדי להשלים למאה ברכות. ואם ידאג לעשות הפסק בין הסעודה לאכילת הפירות והמגדנות שאחריה, לכל הדעות הדבר מותר. ולפני הסעודה בכל מקרה צריכים לעשות הפסק בין הטעימות לסעודה, שאם לא כן יש ספק לגבי ברכה אחרונה, כמבואר לעיל ג, יב.
כאשר המטרה לצאת מספק, כמו למשל בספק עיקר וטפל, אזי מותר לגרום בידיים לברכה שאינה צריכה, מפני שיותר חמור להיכנס לספק אכילה בלי ברכה מאשר להיכנס לספק גרימת ברכה שאינה צריכה (וכן מוכח בשו"ע קעד, ז, וראו לעיל ג, 7; יא, ב, ובהערה 2 בדעת הגר"ז).
^ 3.. אכל פת ושבע, חובת ברכת המזון מהתורה, וממילא אם התעורר ספק, חייב לברך, ש"ספיקא דאורייתא לחומרא", כמבואר לעיל ד, ו. עוד יש שתי ברכות שנחלקו לגביהן: א) 'מעין שלוש' (ראו לעיל י, ב, 1). וכאשר אין דרך לפטור את הספק, אין מברכים אותה. ב) מצוות ברכת התורה לדעת רוה"פ מהתורה, וי"א מדרבנן. ובמקרה של ספק למנהג ספרדים אין מברכים, ולמנהג אשכנזים מברכים, ראו פנה"ל תפילה י, ג, 3.
^ 4.. יסוד הדין שביארנו לגבי 'ספק ברכות להקל' מבואר בקצרה בב"י או"ח סז. וכ"כ רבים, וכן נפסק בשו"ע רט, ג. אמנם י"א שמשמעות הכלל היא, שאין חובה לברך, אבל הרוצה לברך במקום ספק - רשאי. וכך למד פני יהושע ברכות יב, א, בדעת התוס', וכך למד בנשמ"א ה, א, מדעת השאילתות, תוס' וחינוך. אבל לדעת רוב ככל הפוסקים, במקום ספק אסור לברך. ולרמב"ם שסובר שאיסור ברכה לבטלה מהתורה, ברור מדוע אסור לברך בספק. אולם גם לדעת רוה"פ הסוברים שהאיסור מדברי חכמים, שב ואל תעשה עדיף. והוסיף בשעה"צ רט, כא, שלמרות שהאיסור מדרבנן, יש בו חומרה מיוחדת, שסמכוהו על איסור 'לא תשא', שהוא חמור כחייבי כריתות ומיתות ב"ד, ונאמרו עליו אזהרות ועונשים גדולים (שבועות לט, א). ועי' בברכ"ה ח"א ב, א, ובירור הלכה לברכות לג, א. וכיוצא בזה, כשיש מחלוקת פוסקים אם צריך לברך, כיוון שהברכה מצווה מדברי חכמים, הלכה כמיקל, כמבואר בע"ז ז, א. וכ"כ רדב"ז (א, רכט). אמנם לכפתור ופרח (פ"ה), הואיל ויש סוברים שצריך לברך, הרוצה לסמוך עליהם רשאי. אולם רוב ככל הפוסקים סוברים שאסור לברך.
אם לדעת רוב ברור של הפוסקים צריך לברך ורק מיעוט סוברים שאין לברך, י"א שצריך לברך, שהלכה כדעת הרוב. וכך עולה מדעת רדב"ז (ד, קטז), ש"ך (יו"ד רמב) וחקרי לב, הסוברים שמוציאים ממון עפ"י דעת רוה"פ. וכ"כ בית דוד (סי' שלז) לעניין ברכות. אולם מקובל להורות בעניין ממון, שיכול אדם לומר קים לי כדעת המיעוט, וכן מקובל בעניין ברכות שאין לברך כאשר מיעוט סובר שלא לברך. והטעם, שכל עוד לא דנו החכמים זה עם זה, אין הרוב מכריע את המיעוט. וכ"כ מהר"ם חביב (גט פשוט כלל א), דבר משה (ח"א לח), ועוד רבים. וכתב מהר"ם חביב, שאף לדעת שני פוסקים חוששים, אבל לאחד אין חוששים. וכ"כ ביבי"א ח"ג או"ח טז, ז. וכ"כ בברכ"ה ח"א ב, ד, שסיכם את הסוגיה בהרחבה, אלא שכתב בהערה 8, שאין למחות ביד הסומך על רוה"פ הסוברים לברך. ופוסקי אשכנז לא קבעו בזה כללים, וכמדומה שאינם חוששים למיעוט קטן.
כאשר יש ספק ספיקא לברך , לדעת הלבוש (או"ח סי' יז), לחם משנה (הל' ברכות ד, ו) ופר"ח (תפט, ח), מברכים. והטעם, שהואיל וסומכים על ספק ספיקא להתיר איסור תורה, אין לחוש לברכה לבטלה, ורק בספק שקול אסור לברך (ברכ"ה ח"א ב, 25). לעומת זאת, ללחם חמודות, מכתם לדוד, חיד"א (מחזיק ברכה ז), אין לברך. וכ"כ מ"ב רטו, כ, עפ"י ח"א ופמ"ג. והטעם, שגם ספק ספיקא נחשב כרוב ולא כוודאות, שעדיין יש ספק שאולי לא יברך, ומדוע שיכנס לחשש ברכה לבטלה. וכתב במכתם לדוד, שאפילו בשלושה ספקות ויותר לא יברך. וכ"כ ביחו"ד ה, כא, בהערה. ועי' בברכ"ה ח"א ב, ט. (וראו לעיל י, 6, 12, לעניין ברכה אחרונה שמחמירים אף בארבע ספקות). ←
אמנם כאשר המנהג לברך , מברכים ואין חוששים לדעת הפוסקים שלא לברך. וכ"כ תה"ד לד, רשב"א ג, רפג, ועוד הרבה ראשונים ואחרונים. והמקור בברכות מה, א: "פוק חזי מאי עמא דבר". וכתב הרדב"ז (א, רכט), שהמנהג מראה שכך הוכרעה הלכה, ואין בזה יותר ספק. ופעמים שהמנהג קדם למחלוקת, ואין הדעה שסוברת שלא לברך מבטלת אותו. ולפעמים המנהג התפשט על פי הוראה של מרא דאתרא, שאם כוחו רב לו, פעמים שהוא מתעצם להכריע במחלוקת. ולתלמידיו כבר אין בזה ספק, שהם הולכים אחר פסיקותיו אפילו בספקות דאורייתא (ועי' ברכ"ה ח"א ב, 12). בפועל, הראשונים נהגו להכריע בספקות פעמים רבות יותר, ועם ירידת הדורות, נטו האחרונים לחשוש מהכרעה, ורבו המקרים שמחמת הספק אין מברכים.
לעניין ברכות המצוות הדין שונה, שאם הוכרעה הלכה שצריך לקיים את המצווה, הברכה נגררת אחר ההכרעה, וכמבואר לעיל ב, ג, שגם כאשר נוטלים ידיים עד סוף האצבעות, מברכים. וכ"כ הרדב"ז א, רכט. ועי' בברכ"ה ח"א ב, ז-ח, והערה 4.
למנהג ספרדים : כאשר השו"ע הכריע לברך, ויש סוברים שלא לברך. לבית דוד, בכל סוגי הברכות מברכים. ולחיד"א ובא"ח, אין מברכים. וכ"כ ביבי"א ח"ה או"ח מב, ג. וכשיש מחלוקת והאר"י הקדוש הכריע לברך, לחיד"א מברכים, וכך דעת רבים (עי' ברכ"ה ח"א ב, יד), וביבי"א (ח"ב כה, יב) סובר שלא לברך.
^ 5.. עיקר הדין שיכול לאכול, מבואר ברמב"ם, והעתיקו השו"ע (קסז, ט; רט, ג), וכך דעת עוד ראשונים ואחרונים, וכ"כ הרמ"א רי, ב. ויש סוברים שעדיף שלא יאכל כלל, כדי שלא יהנה במצב שאולי היה צריך לברך (דבר משה ח"ג או"ח די"ד ע"ד). והבא"ח כתב, שכשאפשר עדיף שלא יאכל (נשא יא), ובדיעבד יהרהר הברכה בליבו (בלק ז). אבל למעשה יכול ליהנות (כמבואר בשו"ת חזון עובדיה ח"ב עמ' שצט; ברכ"ה ח"א ב, ב, 5). אלא שאם אפשר למצוא דרך לפתור את הספק, הרי זו מידת חסידות, וכפי שכתב בערוה"ש רב, ב. ועי' בפס"ת רט, ז. למשל, אם יש לו אפשרות להביא מאכל שלא חשב כלל לאוכלו, שברכתו זהה, יוכל לברך עליו, ויפטור את עצמו מהספק. וכאשר הספק אם אכל כשיעור 'זית', אם ירצה להדר, יאכל עוד כשיעור 'זית' ויוכל לברך בוודאות ברכה אחרונה. וכשאין פתרון, אפשר להרהר את הברכה בלב.
^ 6.. חשבון הברכות כך הוא: שלוש תפילות עמידה - 57. ברכות ק"ש ערב ובוקר, וברכות פסוד"ז - 9. המפיל, ברכות השחר, ברכת ענט"י, אשר יצר, אלוהי נשמה, וברכות התורה (כסוברים שהן שתיים), ציצית ותפילין (לסוברים שמברכים אחת) - 23. סה"כ בינתיים: 89. (ולאשכנזים המברכים שתי ברכות בתפילין, ולסוברים שברכות התורה הן שלוש, הגענו ל-91). ואם אוכלים ביממה שלוש סעודות על לחם, שבכל סעודה שש ברכות, הגענו ל-107, וזה בלא להחשיב את הפעמים שמתפנים ומברכים 'אשר יצר', ואת הברכות שמברכים בתחילה ובסוף על מה שטועמים ושותים במשך היום.
בשבת נחסרות 36 ברכות ב-3 תפילות עמידה (7 במקום 19), וברכה לתפילין, ומנגד במוסף יש עוד 7 ברכות, ועוד 3 בקידושים, נחסרות בסה"כ 27 ברכות. הרי שיש בשבת לכל הפחות 80. וכדי להשלים למאה ברכות יש להוסיף עוד ברכות על ריח ועל מה שיטעם וישתה שלא במסגרת הסעודה (ראו לעיל ג, ו), ו'אשר יצר' אחר שירותים. ואם אינו מצליח להגיע למאה ברכות, יכוון כשיענה אמן על ברכות העולים לתורה שיצטרפו לו. (חשבון היום הוא כפי היממה, היינו הלילה ואח"כ היום, וכך חישבו ב"י, מ"א ומ"ב. וכן מוכח, כי אם לא היה הדבר כך, לא היה קושי להגיע בשבת ויו"כ למאה ברכות).
^ 7.. ראו פנה"ל זמנים א, יב, שמנהג הספרדים שחיו בארץ ישראל וסביבותיה שלא לברך על ההלל בר"ח, וכדעת רש"י ורמב"ם. ומנהג אשכנזים ורוב יוצאי צפון אפריקה, לברך כדעת רוב הראשונים. וכתב ביבי"א ח"א כט, ט, שאין לספרדי לענות אמן על ברכה זו. אבל שמעתי מהרב אליהו שאין להחשיב ברכה זו לבטלה, הואיל וכך המברך צריך לעשות לפי מנהגו, וממילא השומע צריך לענות אמן. וכ"כ בהליכות שלמה ד, יט, ברכ"ה ח"א ו, יב. וכן מבואר בברכ"י קצו, ד, והר צבי א, לח.
^ 8.. יש אומרים שהשומע דרך מכשיר חשמלי כמו שומע הקלטה, שהואיל ולא שמע את הקול המקורי, אינו יכול לצאת במצוות התלויות בשמיעה. כ"כ משפטי עוזיאל א, כא; ג, לד; קול מבשר ב, כה; רמ"מ שניאורסון שערי הלכה ומנהג או"ח רצא; רשז"א במנחת שלמה א, ט; משנה הלכות ד, פה. מנגד, יש אומרים שהואיל ובפועל השומע דרך מכשיר שומע את הקול, הוא יוצא בשמיעתו ידי חובת המצוות התלויות בשמיעה. וכ"כ בשו"ת ים הגדול כט; חזו"א כמובא שם במנחת שלמה; הרב מרדכי אליהו שו"ת הרב הראשי תשמח-תשמט, עמ' 581; וכ"כ ידידי הרב רא"ם הכהן בבדי הארון או"ח כא, ושכן דעת הרב ליכטנשטיין. וכעיקרון כך כתב באג"מ או"ח ב, קח, אלא שלמעשה באו"ח ד, צא, היקל במצוות דרבנן בלבד. אחד מיסודות סברת המקילים, שגם השמיעה על ידי האוזן אינה נעשית במישרים, שהקול עובר דרך גלי הקול שבאוויר, ואח"כ נקלט ברעידות קלות שבתוך האוזן, ואותן רעידות נקלטות כאותות חשמליים בקליפת המוח, שמפוענחים אח"כ במוח לשמיעה שאנו מכירים. ולכאורה אין הבדל אם הקול יעבור באמצע גם דרך מכשיר חשמלי. ודעת מרן הרב קוק באורח משפט מח, כעיקרון אפשר לצאת בשמיעה דרך מכשירים חשמליים, ורק בשמיעת שופר אין יוצאים הואיל והיא צריכה להיות במישרים ולא בקול הברה. וכ"כ הרב פראנק במקראי קודש פורים יא, לעניין מקרא מגילה; צי"א ח, יא; בית אבי ג, צב. לגבי 'שתל קוכליארי', יש אומרים שגם המחמירים יסכימו להקל, הואיל ושמיעתו דומה לשמיעה דרך אוזן (ד"ר ברמה תחומין כד; הרב רבינוביץ תחומין לא). ונראה שכאשר אפשר יהיה לשמוע דרך המכשירים או השתל ממש כמו בשמיעה רגילה, אף המחמירים לעניין שמיעת שופר יסכימו להקל.
לעניין עניית אמן על קדיש וברכות, אם הוא דרך רדיו וטלפון, נראה שאמנם אין חובה לענות, אבל מ"מ מצווה לענות. ואם הקול נשמע בעזרת רמקול נראה שחובה לענות, מפני שלסוברים שאפשר לצאת ידי חובה, הרי זו חובה גמורה, וגם לחולקים עליהם, יש לכל הפחות מצווה לענות.
^ 9.. האוכל דבר איסור , לדעת ראב"ד ורא"ש, הואיל ונהנה צריך לברך. ולדעת רמב"ם, רמב"ן ורוב הראשונים, אסור לו לברך, שאם יברך ינאץ. ופסק כדבריהם בב"י קצו, א, מפני שכך נראה מהסוגיה. אבל חולה שנאלץ לאכול דבר איסור, כתבו רשב"ץ וב"י, שהואיל ואוכלו בהיתר, גם הרמב"ם יודה בזה לראב"ד שצריך לברך. וכן דעת רוה"פ, כמובא בשעה"צ רד, מא. ואמנם לדעת רמ"ה בכל אופן לא יברך על איסור, וכ"כ ב"ח ודרישה. אמנם כיוון שדעת רוה"פ, ספרדים ואשכנזים, לברך, והוא גם ספק ספיקא, וכך גם דעת השו"ע, כך כתבתי למעשה למעלה.
מאכל כשר שנאכל בשעה או במקום שאסור לאכול, יברך, כמובא בפס"ת קצו, ג. נחלקו באכל איסור בשוגג , לט"ז ושועה"ר, צריך לברך ברכה אחרונה, ולכך נוטה דעת המ"ב קצו, ד. ורבים חולקים (רמב"ם א, יט, וכך משמע משו"ע, וכ"כ מאמ"ר וערוה"ש וכה"ח ג). וספק ברכות להקל.
^ 10.. אמנם לדעת ברכת הבית יט, טו, והגרע"י, ישתה מעט, כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה. וטעמם, מפני שלהלכה פסק השו"ע רטו, ד, שאיסור ברכה לבטלה מהתורה, ואיסור אכילה בתענית מדרבנן. אולם רוב ככל הראשונים סוברים שברכה לבטלה אסורה מדרבנן. ועוד, שהצומות מדברי קבלה, וי"א שדברי קבלה כדאורייתא. ועוד, שאולי יש בתעניות צד דאורייתא מצד שהם כנדר. ועוד, שמוטב לעבור בשב ואל תעשה מאשר בקום עשה. וכן פסקו דעת תורה תקסח, א, שע"ת א, וברכ"ה ח"ב א, 95. וכ"כ בפנה"ל זמנים ז, ו, 7.
בירך על פירות ונזכר שלא הפריש מהם תרומות ומעשרות, יפריש ויאמר את כל נוסח ההפרשה ואח"כ יאכל, שהואיל וכל הפרשתו היא לצורך האכילה, אין היא הפסק (חזו"א, מנחת שלמה, ועי' פס"ת קסז, י, 79-80, ושערי הברכה יג, יט-כ).
^ 11.. נטל את כוס המים בידו, ופתח ואמר "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם" מתוך מחשבה לסיים ב'שהכל', וטעה וסיים "בורא פרי הגפן". לדעת רוב הפוסקים לא יצא, הואיל ובפועל אמר ברכה מוטעית (ראב"ד, רא"ש ורשב"א). ולדעת הרמב"ם, כוונתו שכיוון בתחילת הברכה לומר כראוי, מועילה לו לצאת ידי חובה, למרות שבפועל לא אמר את הנוסח הראוי. למעשה, רבים פסקו שלא יצא, ועליו לחזור ולברך (ט"ז, מ"א, מ"ב רט, א). ויש שמחמת הספק הורו שלא לחזור ולברך (שו"ע רט, א).