קשיא: רובו ככולו ורוב תפילין

האם אפשר על פי הכלל של רובו ככולו להניח רוב תפילין? ואולי גם לאכול רוב כזית מצה? והתשובות שלכם על הקשיא הקודמת.

גודל טקסט

תקציר הקשיא הקודמת: מדוע מפסיקים מלימוד תורה למצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, הרי העוסק במצווה פטור מן המצווה?
tefillin_PNG1.png
צילום:

1. ללמוד על מנת לעשות- הנצי"ב (בהעמק שאלה קסט) מסביר שיש הבדל בין לימוד תורה לכל מצווה אחרת. בכל מצווה, כאשר יש התנגשות בין המצווה העכשווית לבין מצווה אחרת- אנו מתמקדים במצווה הנוכחית ולא עוברים למצווה אחרת. לעומת זאת, כמו שכתב יעקב בתגובה, מטרת לימוד התורה הוא שנקיים את מצוותיה "והלומד ואינו מקיים נוח לו שלא ייברא" וממילא אין כלל התנגשות בין מצוות לימוד תורה והמצווה הנוספת ובקיום המצווה אנו מקיימים את מטרת לימוד התורה.

2. לימוד תורה בזמן הפנוי- הסבר אפשרי אחר אינו תלוי בהגדרת מטרת הלימוד אלא בגדר חיוב הלימוד. הקובץ שיעורים (ח"ב סימן יט) מסביר שכאשר האדם מחויב במצווה אחרת- הוא כלל אינו מחויב בלימוד תורה. גדר חיוב לימוד התורה הוא רק בזמנים בהם האדם אינו טרוד בצרכיו ובפרנסתו. כאשר האדם מחויב במצווה האדם מוגדר כעסוק בצרכי שמיים ולא בצרכיו וממילא הוא פטור ממצוות לימוד תורה באותו הזמן ועליו לקיים המצווה.

3. במצווה תמידית לא פוטרים את העוסק במצווה- תירוץ נוסף, כמו שכתב דביר בתגובה, שבכל מצווה תמידית אין אנו אומרים את הכלל העוסק במצווה פטור מן המצווה. הברכי יוסף מסביר שאם נאמר כן גם במצוות תמידיות הרי שנעשה רק אותן כל הזמן במקום לקיים את כל התורה.

והשבוע:
הגמרא בנזיר בדף מב לומדת מפסוק שעל הנזיר לגלח את כל שיערו לאחר טהרתו. מכך שהתורה טורחת לכתוב דין זה באופן מיוחד בנזיר, לומדת הגמרא שקיים כלל יסודי בתורה של "רובו ככולו". על פי כלל זה אנו פוסקים דינים רבים כגון: מי שהיה ראשו ורובו בסוכה- נחשב כאילו היה כולו בסוכה, וכן אם רוב הוולד יצא נחשב הדבר כלידה.
מצד שני, המשנ"ב (כז,יח) פוסק שלא מספיק שרוב התפילין יהיו על ראשו, אלא צריך שכל התפילין יהיו במקום ההנחה. ולמה שלא נאמר גם כאן רובו ככולו? וכן למה שלא נאמר שהאוכל רוב כזית בפסח גם יצא ידי חובתו משום רובו ככולו?  

מוזמנים להחכים אותנו בתשובות שלכם.