קוממיות

יש לכם ילד חכם, ברוך ה', והוא חש את רגשות האשם שלכם על כך ש"הפקרתם" אותו. הוא רוכב על תחושה זו, ועושה מאמצים גדולים לשמר אצלכם את המחשבה וההרגשה הזאת. הוא פשוט לא מאפשר לכם "לשכוח ולסלוח".

אם ההשגחה העליונה מביאה איזו מכה או עונש מכל סוג שהוא, ויש אנשים בעם היודעים להבין ולהסביר לציבור על מה, ובשל מי בא העונש הזה, נמצא שהמכה השיגה את יעדה, הציבור חוזר בתשובה והמכה נעלמת.

מצער לראות שרבים מבני הנוער שלנו נחשפים לעולמה של ישיבה ולמושגים כמו עמל תורה, אחריות אישית על הצמיחה הרוחנית, וכדו', רק בכניסתם לישיבה הגבוהה. הניסיון מראה שגם נערים צעירים יכולים מתוך שמחת נעורים ובגרות נפשית.

במקום הלימוד, יש אחראים, המורים, ראש הישיבה וכד'. שם הם גם מקבלים ציונים על התנהלותם, ובהתאם לכך הם מתנהגים. מה שאין כן, בבית, בו הם מרגישים את החופש. לכן יש לדבר איתם לא על התפילה או עזרה בבית, אלא על קבלת האחריות.

עצם הנסיעה שאיננה זהירה אסורה, גם אם לא קרה כלום. על נסיעה כזו ישנו קנס בידי שמים, וקנסות שבידי שמים חמורים הרבה לאין ערוך מקנסות של המשטרה.

בשנת ה-75 לפטירת הראי"ה, נרצה להעמיק בתורתו ובחידושו של רבינו הגדול. להבנת החידוש העיקרי אותו חידש מוקדשת הקומה התורנית השבוע.

פתיחת חודש אלול. קול השופר נשמע ברמה בבתי הכנסת מרטיט את הלבבות, מזכיר את הצורך והחובה לחזור בתשובה. אולם נשאלת השאלה - מה היחס שלנו אל עוברי עבירה שאינם שותפים בתהליך החזרה בתשובה איתנו?

אזהרה מפי הקב"ה שאל לו לאדם ליתן לרגש הפחד לקנן בלבו, אלא יתחזק באמונה וילך סמוך ובטוח שהשגחת ה' חופפת עליו ויצליח במלחמתו נגד האויבים הקמים על עמנו. אך נשאלת השאלה - איך אפשר לצוות על אי פחד, הרי פחד זה רגש?

אבות ובנים אינו רק מושג של משפחה גדולה או קטנה או מצוות פרו ורבו. משפחה גדולה זה הקשר להמשכיות הדורות. זו הזכות להיות עוד חוליה בשרשרת הממשיכה את עם ישראל ואת דבר ה' בעולם

בעולם שבו יום העבודה מסתיים בשעות אחר הצהריים, שבוע העבודה כולל חמישה ימים, ושנת הלימודים כוללת כשמונה חודשים - עולה השאלה: מה עושים עם הזמן הפנוי?