טו בשבט
לדף מיוחד לכבוד טו בשבט

לתת לעץ טעם של פרי

ט"ו בשבט – חגם של תלמידי הישיבה, הצעה חדשה להתבוננות בחג-זמן-חורף

גודל טקסט

"הַשְּׁקֵדִיָּה פּוֹרַחַת, וְשֶׁמֶשׁ פָּז זוֹרַחַת. צִפֳּרִים מֵרֹאשׁ כָּל גַּג מְבַשְּׂרוֹת אֶת בּוֹא הֶחָג: ט"וּ בִּשְׁבָט הִגִּיעַ – חַג הָאִילָנוֹת!" (מילים: ישראל דושמן)

WhatsApp Image 2021-01-26 at 16.14.00.jpeg
צילום: שמואל לעסרי

 

יש שירים שהם כמו ריח, רק מתחילה המנגינה וכבר חוזרים בזמן, הנה אנחנו ילדים קטנים עם מעיל וכובע פונפון הולכים בסך, שרים כך הולכים השותלים, חופרים גומה באדמה ונוטעים שתיל ברוש או אורן על צלע הר, באצבעות קטנות דוחסים את האדמה החומה ומאחלים לו שיצמח ושיראה את הנוף, ולפני שהולכים מניחים אבן או שתים, מסתכלים ימינה שמאלה ומבטיחים לו שנחזור כדי לראות איך הוא גדל.

 

האמת המרה שגיליתי עם הזמן והמודעות, שגם אם אנחנו חוגגים את חג האילנות, האילנות לא נראים כל כך בחג. מזל שהשקדייה מפרגנת, אחרת לא היה למשוררים שום שיר על פריחה חגיגית. אם היינו רוצים לחגוג חג לאילנות היינו צריכים לעשות את זה בחודש ניסן, לראות אותם מלבלבים ולברך ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות. ואולי לחכות לחודש שיש בו תנובה רבה של פירות, ולאכול אותם תחת צל העץ. שבט הוא עיתוי פחות נעים, לא לעץ שפושט ענפים ריקים ולא לילדים שמתבוססים בבוץ. וגם המנהג המקסים, לטעת שתילים, שהתחיל לפני מאה ומשהו שנים על ידי מספר מחנכים שרצו להלחים בין אהבת הארץ והציונות לראש השנה לאילנות, הוא לא באמת הזמן האידיאלי מבחינת העץ עצמו, שאלו כל חקלאי מצוי.

 

אני חושב שיש דבר הרבה יותר עמוק בכל זה, שגורם לנו להתחבר מאוד למקום של ההתחדשות ושל האביב כבר בשלב הזה כשעדיין בתחזית מדברים על סערות צפויות, הבגדים הטרמיים מחוץ לארון ואת החלון פותחים רק כשנגמר החמצן בחלל החדר.

 

ט"ו בשבט הוא חג דווקא כי אנחנו לא רואים בעיניים את הפירות, אנחנו מבינים שהעיקר הוא לא בתוצאות שנמדדות שוב ושוב מכאן לשם, אלא בתהליך עצמו. הנה, עברו כבר שלושה חודשים אינטנסיביים של לימוד, אבל באיזה שהוא מקום מרגישים שעוד נמצאים בהתחלה של התחלה, שהסוגייה הזאת שמתחילה בדף ג וממשיכה וממשיכה רק משקפת שנכנסנו שוב למים שאין להם סוף, ושאמנם לא בני חורין אנו מליבטל ממנה, אבל המלאכה הזאת לא תיגמר, כי היא חיינו. ט"ו בשבט הוא חגם של תלמידי הישיבה. או אם תרצו: חגו של זמן חורף. במיוחד שהם סוגרים את השבת החמישית או השישית ברצף...

 

אולי זאת הסיבה שדווקא הציפורים מבשרות את בא החג ולא בני אדם, צריך מבט ציפורי כדי להבין שבזמן שהעץ בעיצומה של השלכת מתחבר לשורשים שלו, מעמיק יותר ויותר באדמה, ויונק עוד ועוד כוחות חיים שיתגלו בהמשך. מסתבר שבשביל לזהות את זה צריך גם להתמקם על הגג המלאכותי של השכנים, ואי אפשר להבחין בתהליך ממרחק ענף. ואולי זאת גם הסיבה שדווקא השקדייה היא זאת שיוצאת בנס הפלאי מהמטה של האהרון, ויש בה לא רק שקדים אלא גם ציצים, פרחים, לאמור גם בעץ הממהר מן השאר להוציא פירות: את הדרך, התהליך והעמל יש לייקר.

 

הרי אם יש אם ערך שלא באמת קיבל תשומת לב, כי הוא באמת מהסוג שלא צריך להקדיש לו יום-חג כי הוא מתרחש בכל יום, זהו בדיוק העניין הזה של העמל האיטי והמתמשך. והנה, השרף עולה באילנות ובתוכנו, אנו מרימים את הראש בתוך ימי השגרה החורפיים ומבינים את חשיבותו של "את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים", שבמדרש אחד מתואר כפסוק החשוב שבתורה, כי לבניין עדי-עד, לא די בחד-פעמיות של הרגעים הגדולים, המכוננים ומלאי המשמעות, אלא בדבר הנבנה יום-יום, שעה-שעה, תמידים כסדרם.

 

זאת בדיוק ההזדמנות להוקיר את התהליכים הפנימיים ואת האמונה בהם. אם בבריאת העולם האדמה חטאה ובמקום "עץ פרי" היא הוציאה "עץ עושה פרי" ותיחמה בין התהליך לתוצאה, בט"ו בשבט אנחנו חוגגים את תהליך התיקון בו טעם העץ הולך ונעשה כטעם הפרי, וטעמו טעם נפלא.