לנפש לא יטמא בעמיו

פרשת 'אמור' פותחת בציווי: "אמור אל הכוהנים בני אהרון ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו". אנשי הכהונה בעם ישראל מתרחקים ממוות. ההרחקה מוות אינה רק טכנית אלא נפשית בעיקרה: הכהן אמור להיות אחוז בחיים; גם שהמוות והכאב סביבו גדולים מנשוא; גם כאשר ישנה קריסת מערכות ממקום לא צפוי – נקודת החיים של הכהן מעמידה אותו. מאפשרת לו להפריד בין תפקוד נכון בזמן משבר לבין היסטריה והטחת האשמות. ההכרה ש"קדושים יהיו לאלוהיהם" – שהקדושה נותרת תמיד – היא זו שמאפשרת לנוע קדימה; להוסיף חיים בכל מצב.

לכל אחד ולכל אחת מאיתנו יש ניצוץ 'כהונה' שמצוי בו. זה הזמן להבעיר את הניצוץ הזה בלב. מתוך כך - ניתן להתעסק בכאב, בסיוע, בניסיון לתקן את המוות ככל שניתן. מה שנצרך כעת מכולנו הוא אמונה, קור רוח, שיקול דעת ולהוסיף טוב. כמו תמיד, תפקידנו לעשות ככל יכולתנו – וה' יעשה הטוב בעיניו.

הרע יעבור.

הטוב יתגבר.

בעזרת ה'