אבל למה עכשיו? הרב יוני לביא

רבים מרגישים ששלושת השבועות הם שבועות מאד תקועים. באמצע החופש פתאום שלושה שבועות של אבל על דבר שלא מספיק מרגישים שהוא קרוב. איך מקרבים אלינו את שלושת השבועות?

3 דק' קריאה
פיקסביי
למה?! למה דווקא עכשיו?! רק התחיל החופש הגדול, הקיץ חוגג בחוץ - ים, טיולים, מוזיקה, ו...טראח! נחתו עלינו שלושת השבועות האלו עם כל ההגבלות שלהם. אוף! זה מה זה לא מתאים לי עכשיו. אני פשוט לא מצליח להתחבר לכל מיני אירועים שקרו לפני אלפיים שנה ורק סופר את הימים שיעבור כבר תשעה באב והחופש יתחיל באמת...
שאלה: למה?! למה דווקא עכשיו?! רק התחיל החופש הגדול, הקיץ חוגג בחוץ – ים, טיולים, מוזיקה, ו…טראח! נחתו עלינו שלושת השבועות האלו עם כל ההגבלות שלהם. אוף! זה מה זה לא מתאים לי עכשיו. אני פשוט לא מצליח להתחבר לכל מיני אירועים שקרו לפני אלפיים שנה ורק סופר את הימים שיעבור כבר תשעה באב והחופש יתחיל באמת…
תשובה: היטבת לבטא תחושה שצעירים ומבוגרים רבים שותפים לה. אם לוח השנה היה ‘תוכנית כבקשתך’ אני מניח שהרבה היו עושים לשלושת השבועות אוטומטית גזור-הדבק ישר לחשוון, אי שם בעמקי החורף בתוך שנת הלימודים ולא ‘על חשבון’ החופש שלנו.
ובכל זאת, אני מניח שידועה לך העובדה שדברים שקרו לפני אלפי שנים משפיעים עלינו עד היום (ואם אדם וחווה לא היו אוכלים מן העץ אולי היית יושב וקורא את השורות האלו בצל עצי גן העדן), אך כיוון שלא תמיד התשובה הזו מספקת אותנו חשוב לדעת דבר נוסף. החגים והצומות אינם איזה מימצא ארכיאולוגי משעמם שרק בא לספר לנו על דברים שקרו הרבה לפני שנולדנו. מדובר בהתרחשות רוחנית עכשווית שמקרינה על כל מציאות החיים שלנו כיום. כמו שלאנשים יש תכונות אופי כך גם לימים. ואם 1500 שנה אחרי חורבן בית המקדש גורשנו מספרד בדיוק באותו יום (!) – ט’ באב – זה רק מלמד שיש לזמן הזה תכונה קטלנית של פורענות שאם אנחנו לא נתקן אותה במו ידינו זה פשוט לא יקרה, והנזק עלול להמשיך לקרות. אולי דווקא בחופש, הזמן בו אנו מרגישים וחווים את החיים במלוא עוצמתם ומה שנמצא הכי במרכז זה ה”אני”, חשוב לנו שיבואו הימים האלו ויזכירו לנו שהאני שלי הוא חלק מכלל אחד גדול, שכבר אלפיים שנה זוחל על הילוך ראשון כשבפוטנציאל הוא יכול לטוס לשמים. ואתה יודע מה הבעיה הכי קשה שלנו? נולדנו אל תוך מציאות כל כך טובה ונוחה שאין לנו מושג מה באמת איבדנו. תאר לעצמך ילד וילדה שגדלו בעולם דמיוני בו לימדו אותם שקשר נישואין בין גבר ואישה מאפשר להם להתכתב זה עם זו מדי פעם לשגר סמס, ופעם בחודש לדבר בטלפון. מבחינתם – זה קשר וזאת אהבה. אין משהו אחר. עבורנו, שיודעים שיש גם רמות אחרות לגמרי של קשר – מפגש פנים אל פנים, חוויות משותפות, מגע וכו’, אנחנו מבינים עד כמה הם מסכנים והקשר ביניהם עלוב ודלוח, למרות שמצידם זה אולי פיסגת השאיפות. בדיוק ככה אנחנו חיים היום! כל הקשר שלנו עם אלוקים, כל עוצמות החיים, כל האיכויות הנשמתיות שיש בנו ועוד לא התחלנו לגרד אותם בכלל, המחשבה שלנו נכה ומוגבלת אפילו מלדמיין אותם, ואנחנו פשוט לא מבינים עד כמה החיים שלנו והעולם כולו חסרים בלי בית מקדש.
מספרים על שתי משפחות שהבן שלהם הפנה להם עורף, התרחק מן הדרך והחליט לעזוב את הדת. הראשונה, כתגובה, פשוט ניתקה איתו קשר. השנייה החליטה שגם אם הוא כרגע לא מעוניין בקשר איתנו, אנחנו לא מוותרים עליו, ובכל סעודה ואירוע משפחתי דאגו להשאיר כיסא אחד ריק עבורו. חלפו שנים ובסופו של דבר באחת מן המשפחות הבן האובד חזר הביתה. אתם יכולים לנחש לבד באיזו מהן… הימים האלו הם הכיסא הריק שלנו, הכוס השבורה בחופה והאמה הלא מטוייחת בבית החדש. זו הפינה בלב שאנחנו משאירים כל הזמן פתוחה להזכיר לעצמינו שחלק גדול מאיתנו עדיין חסר. שום דבר לא יהיה שלם באמת עד שגם הוא יחזור אלינו.
חיפוש כתבות
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il