בגמרא כתוב כי מי ששומע צווחה ומתפלל שלא יהא זה מביתו תפילת שווא היא. אך זהו בדיוק המעשה בהלל הזקן, שכשהיה שומע פרץ וצווחה היה אומר: מובטחני שזה לא מביתי. כיצד ליישב סתירה זו?

שלום כוונת הגמרא להדגיש את מידת הבטחון של הלל. הלל היה מלא בבטחון ב-ה' עד שהיה יודע שלא יאונה לו כל רע, כפי שדורשת הגמרא הפסוקים בהמשך. כאן לא מדובר על תפילה שהמתפלל מקווה ומאחל שמה שקרה כבר לא היה בביתו אלא על מידת בטחון גדולה שלא יאונה לו כל רע. יום טוב