איך יכול להיות שיש מצווה בתורה שמתישהו היא נהיית כמעט לא רלוונטית וכל הדרכים לקיים אותה הן בדיעבד? הרי יש כמה דרכים לקיים את מצוות השמיטה בימינו וכולן בדיעבד: 1. יבול נוכרי - בדיעבד כי אנחנו לא רוצים לפרנס גויים ואויבים. 2. היתר המכירה - הרבה פוסקים ולכן גם הרבה מהעם לא סומכים על היתר המכירה. 3. אוצר בית דין - בימינו מסובך מאוד להתעסק עם פירות קדושים – אי אפשר לייצא וצריך להיזהר בהם, ובכמויות מסחריות זה מאוד מורכב. 4. מצע מנותק או עולי מצרים – אין מספיק יבול.

בס"ד שלום וברכה, יקר השמיטה היא שהחקלאי ישבות, ואי"ה כשתהיה שמיטה מדאורייתא תחול גם ברכת "וציוויתי את ברכתי בשנה השישית", כך שיהיו פירות כל השנה, וייתכן שה"וציוויתי" יכלול מקררים גדולים שיוכלו לאחסן פירות וירקות בכמות גדולה. מאידך ידוע לנו שבימי בית שני השמיטה הייתה מאוד קשה לקיום ולכן היו גם הרבה חשודים, אבל בוודאי שמצוות שמיטה איננה קלה לקיום, לראות את שדהו בורה זה אחד הקשיים הגדולים ביותר של החקלאים, ועל כן אנו תפילה שנחזור לשמיטה מדאורייתא ועמה נקבל את ברכת הקב"ה. כמו כן, כשתהא הברכה בארץ אינני יודע אם נרצה לייצא כלל פירות ארץ ישראל לחו"ל גם בשאר שנים. ככלל אין אנו יודעים כיצד יהיו הימים הבאים כשתחזור השמיטה למעמדה, ואנו בטוחים שהמערכת תסתדר לפי המעלה של עם ישראל באותו הזמן. אי אפשר לדון היום על פי הידע העכשווי על מה שיהיה בעתיד. בימינו אפשר להסתדר עם אוצר הארץ ואפשר להסתדר עם היתר המכירה (לייצוא). בברכת התורה והארץ יהודה הלוי עמיחי מכון התורה והארץ