גוי שזרק כלים והפקירם, האם צריכים טבילה?

נראה שיש להטביל בברכה. תשובה בהרחבה: המשנה (עבודה זרה עה, ב) מביאה את דין טבילת כלים: "הלוקח כלי תשמיש מן העובדי כוכבים - את שדרכו להטביל יטביל, להגעיל יגעיל, ללבן באור ילבן באור". ומוסיפה הגמרא: "תנא: וכולן צריכין טבילה בארבעים סאה". המקור לדין המשנה נמצא במלחמת ישראל במדיין (במדבר לא, כא-כד): "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה; אך את הזהב ואת הכסף את הנחשת את הברזל את הבדיל ואת העפרת; כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר אך במי נדה יתחטא וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים; וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם ואחר תבאו אל המחנה" מסביר רבא, שהמילה 'וטהר' מיותרת ולומדים ממנה שהתורה הוסיפה טהרה נוספת על הכשרת הכלים. ובר קפרא מוסיף, שמהמילים 'מי נדה' לומדים שצריך טבילה בארבעים סאה אבל לא צריך לחכות להערב שמש כי 'וטהר' משמע מיד. ואמר רב נחמן בשם רבה בר אבוה שאפילו כלים חדשים צריכים טבילה, שהרי אחרי הכשרה הכלים הם כמו כלים חדשים. ומשמע מזה שהטעם אינו משום הכשרת כלים ממאכלים אסורים. ואכן רב ירמיה בירושלמי (עבודה זרה, פרק ה, טו) נותן את הטעם: "לפי שיצאו מטומאת הנוכרי ונכנסו לקדושת ישראל". ורב נחמן בשם רבה בר אבוה מוסיף שרק כלים הקנויים מגוי צריכים טבילה אבל כלים שאולים אינם צריכים, כמו שהיה במדיין. הרמב"ן (במדבר לא, כג ד"ה תעבירו במים) שואל מדוע לא נכתב דין טבילת כלים כבר במלחמת סיחון ועוג? ומיישב, שמלחמת סיחון ועוג היא מלחמת כיבוש הארץ והותר להם כל שללם ואפילו האיסורים, ולכן אין צורך להכשיר את הכלים, ואילו במלחמת מדיין הייתה מלחמת נקמה ולא הותרו האיסורים. משמע מהרמב"ן, שטעם ההטבלה הוא מצד מאכלות אסורים, שכך מסתיים תהליך ההכשרה. וכך הבין בדבריו רבי אליהו מזרחי (פירוש מזרחי על רש"י, במדבר לא, כג). הרמב"ן גם מוסיף, שנראה לו שטבילה זו מדרבנן והפסוק הוא אסמכתא. הרב צבי פסח פרנק (הר צבי יורה דעה, קט) מביא את דברי הגאון רבי מאיר דן מאוסטרוב שתרוץ הרמב"ן הוא רק לגבי מאכלות אסורים אבל לגבי טבילה לא שייך תרוצו של הרמב"ן [והסברנו קודם שלשיטת הרמב"ן כל הטבילה היא מצד מאכלות אסורים]. ולכן הביא את תשובת הגאון מטשכנוב שרק כלי שעבר ישירות מהגוי ליהודי צריך טבילה אבל כלי שהיה מופקר אינו צריך טבילה. במלחמת סיחון ועוג הרגו את כולם ולכן הכלים הגיעו לישראל לאחר שלא היה להם בעלים אבל במלחמת מדין חסו על הנשים והילדים והם ירשו את הכלים ומהם לקחו ישראל את הכלים. הרב צבי פסח פרנק למד מדברי הגאון מטשכנוב לגבי מה שנשאל, האם כלים שנלקחו כשלל לאחר מלחמה צריכים טבילה, שכלים אלו אינם צריכים טבילה. אבל כתב הרב פרנק שמדברי הבית יוסף (יורה דעה קכ, ח) נראה שהכלים כן צריכים טבילה. שהביא הבית יוסף מהגהות אשירי שאם ישראל קנה כלי מגוי לחתוך קלפים והשאיל אותו לחברו לצורך אכילה, אין צריך להטביל אותו מאחר ואצל הבעלים היהודי הוא לא כלי סעודה. אולם מוסיף הבית יוסף, שאם קנה היהודי השני לצורך אכילה מהיהודי הראשון הוא צריך טבילה. ורואים, שאף שהיה זמן בין הגוי ליהודי בו הכלי לא היה חייב טבילה עדיין צריך להטבילו. ואם כן, גם בהפקר צריך להטבילו. והרב פרנק דחה את דבריו, שבמקרה של הבית יוסף הכלי עבר מגוי ישר לידי יהודי, ואף שכרגע לא חייב טבילה כי הוא לא משמש ככלי סעודה אבל מבחינת בעלות הוא חייב טבילה אבל במקרה של הפקר הכלי לא עבר ישירות מהגוי ליהודי. למרות דבריו אלו דוחה הרב פרנק את חידושו של הגאון מטשכנוב בכך שלא כל המצוות ניתנו ביחד ויש שניתנו במרה ויש בערבות מואב, ואין להבין מכאן חידוש דין. לכן לשיטתו כל הפקר צריך טבילה. ויש ראיה קצת שהפקר לא מועיל, שהרי אם לא יכול לטבול כתבו השולחן ערוך והרמ"א (יורה דעה קכ, טו) שיתנו לגוי במתנה ולא כתבו שיכול להפקיר אותו. אולם המהרי"ל דיסקין (שו"ת המהרי"ל דיסקין קונטרס אחרון, סימן ה, קלו) כתב שבמקרה כזה ההפקר לא מועיל מאחר והוא משתמש בו ולכן אין ראיה במקרה וזכה מראש מההפקר. וכך כתב גם בשו"ת זכר שמחה (סימן קה) ואפשר להבין משולחן ערוך הרב (אורח חיים רמב, ט). אבל הרב אוירבך (טבילת כלים פרק ג, ז) כתב שהפקר יכול להועיל בשעת הדחק. בספר הכשרות (פרק ד, ג, הערה ו) מביא בשם הרב וואזנר שבגלל הספק יש להטביל בלי ברכה. אבל הרב צבי כהן (טבילת כלים פרק ג, ז) כתב שיש להטביל בברכה. וככה גם נראה למעשה, שאם לא היה צריך להופיע דין זה בשולחן ערוך ובשאר ספרי הפסיקה.