צריך ליטול ידיים לפני סעודה. נהגו שלא לברך לפני הנטילה ("עובר לעשייתה") כיוון שהידיים עלולות להיות מטונפות, ולכן מברכים לאחר הנטילה ולפני הניגוב, כיוון שגם הניגוב נחשב לחלק מהנטילה. אך הרי אם אדם שפך יותר מרביעית מים על ידיו, הידיים טהורות, והניגוב אינו מועיל כלום. לאחר יותר מרביעית אין שום צורך בניגוב, ולכן איך יכול להיות שהניגוב עדיין נחשב כחלק מהמעשה, למרות שאינו נצרך לעצם המצווה? איך מחשיבים את זה כ"עובר לעשייתה"?

המחבר מביא שאפילו מי שמטביל את ידיו, לא צריך ניגוב. אבל המהרש"א אומר שאין לאכול בידיין מסורבות. לפי שיטת יהודי אשכנז, כל נטילה / טבילה טעונה ניגוב. כיון שעדיין לא נגמרה הנטילה, מעשה מתמשך, האדם יכול עדיין לא נגמרה.