מעשה באדם חולה שביקש מחבירו כי יסיעו לביתו. רכבו של החולה הינו רכב מסחרי - L300. במהלך הנסיעה הורה החולה לחבירו שנהג להיכנס לרחובות צרים, בהן חנו משאיות שלא כחוק, וכן הכניסו למצבים קשים מאד לנהיגה, תוך ידיעה שהנ"ל אינו נהג מנוסה דיו ברכב זה. במהלך אחד הקטעים המסובכים נצמד הנהג למשאית באופן שהסב נזק למראה. טוען הנהג - הזקתי ועלי לשלם. טוען החולה - עשית הכל מטעמי ועל פי דבריי, ואין כל סיבה לחייבך. דברי מי צודקים?

מי שנוהג ברכב ופוגע ברכב אחר וגורם לו נזק או לרכב שנוהג בו (אם אינו שלו), הרי הוא אדם המזיק וחייב בתשלום של תיקון הנזק (על פי החזון איש). אמנם כאן היה צד לפטור את הנהג מכיון שבעל הרכב ידע שאיננו מנוסה, ואולי בלבו פטר אותו מנזקים שעשוי לגרום לרכב. אך נראה, שיש ראיה שלא פטרו והוא חייב מהגמרא בבבא קמא (צט:) ונפסק בשולחן ערוך (סימן ש"ו), שאדם שביקש מחבירו שאיננו אומן לתקן לו משהו ואותו חבר בא לתקן בחינם וגרם נזק במקום לתקן, הרי הוא חייב בתשלום הנזק ונמצא שלא אומרים שבעל החפץ שהזמינו פטר אותו מנזקים ביודעו שאיננו אומן. לכן, גם במקרה שלנו לא אומרים שהחולה פטר את הנהג מנזקים שיגרום והוא חייב בתשלום מעיקר הדין. אמנם, ייתכן שיש להטיל ספק בראיה זו. יש מי שאומר, שבגמרא שם מדובר שאין בעל החפץ יודע שחברו איננו אומן, אבל אם ידע פטר אותו מנזקים (ברמה מסויימת). כמו כן, יש מי שאומר שהגמרא דיברה דווקא על אדם שאיננו אומן מומחה, אך מתעסק באומנות זו, ולכן כשבא אליו בעל החפץ לא פטר אותו מאחריות ביודעו שאיננו מומחה. אבל אם אדם פנה לחבירו שאיננו אומן כלל ובוודאי איננו מומחה אין חבירו חייב באחריות ובנזקים (ברמה מסויימת). לכן, כיוון שאנו מסופקים בדין זה, וייתכן שהחולה פטר את הנהג מאחריות ונזק, הכלל בזה שהמוציא מחבירו עליו הראיה, והנהג פטור מלשלם מחמת הספק. מכל מקום, ברור שמחילה בדברים האלה מועילה, ונראה מדברי החולה שהוא מוחל ואם כן הנהג פטור. אפשר, כמובן, לעשות פשרה ולהתחלק. אך יש להעיר, שבשאלה לא צויין אם היה משא ומתן ביניהם לפני הנסיעה ואם הנהג רצה להמנע מהנסיעה בגלל שאינו מנוסה אך החולה הפציר בו, יתכן שבזה פטר אותו מנזקים. וכן אם ברור לחולה שכשמסר לו את המפתחות חשב בלבו שאם יגרום נזק מכיון שאינו מורגל בנסיעה ברכב זה לא יצטרך לשלם יתכן שגם בזה הנהג פטור. הרב ניר סיני