יש לי אח בן 14. לומד בישיבה תיכונית במרכז הארץ. אח שלי חניך בבני עקיבא, אנחנו גרים בישוב מעורב, ויש לנו בבית טלויזיה ואינטרנט. אנחנו בעיצומו של החופש הגדול ואני ממש דואגת לאח שלי מבחינה רוחנית. הוא לא מקפיד לקום לתפילת שחרית, ואפילו למנחה וערבית הרבה פעמים הוא שוכח ללכת וזה ממש כואב לי! אני משתדלת להזכיר לו, אבל המצב חוזר על עצמו. אני מפחדת/לא בטוחה שזו הדרך - לבוא ולהעיר לו, אבל אני לא יכולה לראות את המצב מהצד ולהתעלם. ובכלל על לבישת ציצית ולימוד תורה וכדו’ יש רפיון גדול. אני חוששת שההערות שלי ירגיזו אותו ויגרמו לו למצב הפוך. למרות שאני משתדלת לומר לו את הדברים בנועם ולשתף אותו בכאב שלי עליו. הוא אמר לי שאני צודקת והוא שמח שאני אומרת לו את הדברים אבל הם חוזרים על עצמם כל פעם מחדש לצערי.ובמיוחד כשבאים חברים או כשהוא הולך אליהם. אודה מאוד על תשובת הרב. ושתהיה לנו העצה הנכונה!

תשומת הלב שלך לאחיך היא חיובית, אך את תפקיד החינוך עליך להשאיר להורים. זהו תפקידם וצריך לתת להם לעשות אותו כפי שהם מבינים. זה לא אומר שאת צריכה לראות ולשתוק, אבל את לא צריכה להרגיש שהאחריות היא עליך. את צריכה לסייע - במקום שאפשר, אבל לא לעסוק בהערות, שבדרך כלל גם לא עוזרות. עיקר העזרה שאת יכול לתת לו היא לשוחח איתו - ולא בשעת מעשה - על החשיבות של הדברים ועל הצורך לשמור על מסגרת תורנית מסוימת גם בחופש. להסביר לו שגם בחופש אפשר להתקדם או לסגת אחור, וזה תלוי בו. וגם לדבר על הערך של ההתמודדות וחוסר הכניעה לפיתויי החופש. על המתנה הגדולה שיקבל אם יצליח לגבש לעצמו אופי של אדם שאינו נכנע ואינו מוותר על אמונותיו. לעודד תופעות חיוביות על ידי חיזוקים חיוביים כמו: יפה שזכרת ללכת לתפילה, או שמחתי לראות אותך מעיין בספר קודש וכד'. את יכולה גם להזכיר, אם זה מתקבל בהבנה, אבל לא כדאי להרבות בזה כי אז הוא יפסיק להתייחס לתזכורות שלך. גם השיחות צריכות להיות במידה ולא יותר מדאי. והעיקר לדעת כי לנערים ונערות רבים ישנה נפילה רוחנית בתקופת החופש (אצל בנים זה מורגש יותר בגלל החיוב להתפלל בציבור וכד'). אבל כשהם חוזרים לישיבה או לאולפנה הם שוב מתחזקים. צריך להאמין בו שהוא רוצה להתקדם ולהתעלות, אלא שאל מול פיתוי החופש הוא מתקשה להתמודד, אבל הוא הולך ובונה את אישיותו ובסוף הוא גם יצליח.