איך עושים שילוח הקן? [כיצד מקיימים את המצוה בפועל, מה הסדר לשילוח הקן, האם מברכים לשלח את הקן]

שלום וברכה לשואל היקר. יש במצוה חשובה זו פרטי דינים רבים כדי לקיים את המצוה כתיקונה, לכן כתבנו את עיקרי ההלכות: א. מצות עשה מהתורה, לשלח את האם מן הקן ולקחת את הבנים. ב. שילוח הקן נוהג בעוף טהור, ואף אם יש ספק כגון שיש בו סימני טהרה אך אין מסורת שהוא טהור, ישלח. ג. יונים וציפורים שקננו בבית פטור, אבל אם קננו מחוץ לבית או במקום שאינו משתמר, חייב בשילוח. ואפילו אם הציפור מקננת בחורי הבתים לצד רשות הרבים, אפילו סמוך לחלון וכדומה, חייב לשלח, כיון שאין זה מקום המשתמר. ד. המצוה היא דוקא כשהאם דוגרת על הביצים, אחרת פטור מלשלח. לכן בתורים ובני יונה, שדרך הזכר לרבוץ ביום (ומתחלף עם האם), יש לשלח בלילה שאז האם רובצת בדרך כלל. אם אינו יודע להבחין בין זכר לנקבה, יקיים את המצוה בלילה ולא ביום. ה. ציפור המקננת ברשות פרטית, אפילו ב"חצר המשתמרת", אם לא הוגבהה האם מעל הביצים משהטילתם, חייב לשלח, אך אם הוגבהה, קנה בעל החצר, ונקרא "מזומן", ופטור משילוח. ו. כמה מפוסקי זמננו כתבו, שבימנו אפילו הוגבהה האם מעל הביצים, יכול לקיים מצות שילוח, כיון שאיננו חפצים בביצים והן מאוסות בעינינו, לכן החצר אינה קונה את הביצים, וממילא אין זה קן המזומן. ולכתחילה יכוון שאינו רוצה לזכות בביצים או באפרוחים, וכדי לצאת מספק, טוב לומר בפירוש שאינו רוצה שחצירו תזכה לו באפרוחים או בביצים, וגם אין רוצה לזכות בהם כלל. ז. עם זאת יש מי שכתב שאפילו הפקיר כראוי את הקן טרם הוטלו הביצים, אינו מועיל כיון שהקן נמצא במקום מזומן שיכול לזכות בו בכל עת שירצה. ח. צריך לשלח את האם עד שתצא מתחת ידו, יש אומרים שצריך קודם לתפוס אותה ואז לשלח, ויש אומרים שיכול להבריחה ע"י חפץ או קול ואח"כ יקח את הביצים או האפרוחים, וכיון שהיא עשויה לברוח מעצם הקירבה, לכן קודם המצוה טוב לכוון לקיים מצות שילוח בכל דבר שיבריח אותה. ט. נחלקו הפוסקים האם צריך ליטול את הבנים כדי לקיים את המצוה, וכדי לצאת מכל ספק, יטול את הבנים ויזכה בהם ע"י שיגביהם כמו בקניין סודר לפחות טפח. י. אין לברך על מצוה זו, עם זאת, נכון לברך בלא הזכרת השם: "ברוך אתה... מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לשלח הקן". יא. אין לברך שהחיינו על מצוה זו, ואפשר לברך לפני כן על פרי או חולצה חדשה שהחיינו ולכוון על מצוה זו. מקורות: א. שנאמר (דברים כ"ב ז'): "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך", ופרטי המצוה מבוארים בגמ' בחולין (קלח: והלאה), ובשו"ע (יו"ד סימן רצ"ב). ב. שו"ע (שם א'), וראה בספר שלח תשלח (עמ' נ"ה) בשם הגר"נ קרליץ זצ"ל ועוד פוסקים, שאם מסופק, ישלח מספק, ואין בכך חשש לצער בעלי חיים, משום שהוא עושה זאת מספק לקיים מצוה. ג. במשנה ובגמ' (שם קלח:-קלט:), ונלמד מהפסוק "כי יקרא", פרט למזומן. ונפסק בשו"ע (שם ג'). לגבי חורי הבתים לחוץ, וראה בספר שולחן גבוה (רצ"ב סק"ח) גבי חורי הכותל החיצוני של הבית. ד. משנה (קלח:) ושו"ע (רצ"ב ז'). והחילוק בין יום ללילה, כן ידוע ע"פ חוקרי טבע, וציין לכך בש"ך על התורה (פרשת כי תצא). ובספר שולחן גבוה (ח"ד סי' רצ"ב) כתב, וז"ל: "וכן עושים פה ירושלים עיה"ק ת"ו חסידים ואנשי מעשה לרדוף בהרים ובגבעות בכפרים באישון לילה ואפלה ומסכנים עצמם כדי לקיים מצות שילוח הקן", והטעם ע"פ האמור לעיל, שאז האם ודאי דוגרת ולא האב, וכמו כן מבואר בזוהר הקדוש, שע"י השילוח מתעורר צער השכינה, וכידוע שעיקר ההתעוררת לבכות על צער השכינה הוא מחצות הלילה. ה. בגמ' (שם קלט:) ובשו"ע (שם ב') מבואר שאפילו ברשות היחיד חייב באופן זה, וביאר הש"ך (סק"ד), שכל שלא הוגבהה האם מעל הביצים, חצרו לא זכתה בביצים, כיון שהוא עצמו אינו יכול לזכות בהם כאשר האם רובצת עליהם. ו. כן מובא בשם מרנן הגר"ח קנייבסקי והגר"פ שיינברג זצ"ל (תורת השילוח עמ' ט"ז), וכפי שמצינו בגמ' (ב"ק כט:) גבי גללים בחצר, וכן בנידון שלנו שאין אדם חפץ בביצים או באפרוחים עצמם, אלא כדי לקיים בהם את המצוה, וממילא אינו רוצה לזכות בהם, וגם החצר אינו קונה עבורו (וראה שם בשם הגריש"א, שלא מועיל סתם דעתו שאינו חפץ אלא צריך להפקיר בפועל). ובחת"ס (חולין קמא:) כתב שצריך עכ"פ מחשבה שאינו רוצה לזכות, כדי שהחצר לא תזכה עבורו, ואין צריך להפקיר בפני שלושה (ספר שלח תשלח בשם הגר"ש ואזנר והגר"נ קרליץ זצ"ל). ובספר קן ציפור (עמ' רמ"א אות ד-ה) הציע בשם הרב יונגרייז זצ"ל, לומר בצורה מפורשת כאמור לעיל, כדי לצאת מכל ספק. ז. כן דעת הגרשז"א (מנחת שלמה ח"ב סי' צ"ז אות כ"ו), ודייק דבריו מהגמ' (שם קלט:), "לפניך בדרך, מה דרך שאין קינו בידך אף כל שאין קינו בידך", וביאר שם רש"י, אין קן מזומן לך ואין קנוי לך. כלומר שהמקום צריך להיות במציאות ש"אינו בידך", וכיון שבעה"ב יכול לחזור בו מההפקר, נחשב כקן המזומן. ח. בגמ' (שם קמא:) ובשו"ע (שם ד') מבואר שמשלחה עד שתצא מתחת ידו. ובחזו"א (סי' קע"ה ב') כתב ששיעור זה, משום שהיא חופפת על הבנים ונח לתפסה, וצריך לשלחה עד שתסיח דעתה מהקן ותברח. והנה ברמב"ם (שחיטה י"ג ה') מובא: "וכיצד משלח את האם, אוחז בכנפיה ומפריחה", וכן משמע ברשב"א (ח"א י"ח) שאין מברכים על מצוה זו כיון ששילוחה, ע"י שאוחזה בידו והוי מצוה הבאה בעבירה. וכן משמע מרש"י (שם) בלישנא קמא (וראה בתשובות והנהגות יו"ד שכ"ט שדחה הבנה זו ברמב"ם, ומיירי שעבר ולקח). מאידך מדברי רש"י בלשנא בתרא, משמע שאין צריך לאוחזה בידו, וכן דייק הגר"א מדברי מרן השו"ע (שם): "אלא ישלחנה מיד עם כנפיה" שאין צריך לאוחזה בידו ולשלחה, אלא רק לתת לה אפשרות לברוח. וכן מבואר בחזו"א (שם) שאין נפקא מינה אם אוחזה בידו או מגרשה. ונראה שיש להעדיף שילוח ע"י גופו ולא ע"י קול, כיון שיש שכתבו שלא מועיל שילוח ע"י קול (ערוה"ש רצ"ב ו', ישכיל עבדי ח"ד יו"ד קי"א). ט. החכם צבי (סי' פ"ג) הוכיח מדברי המשנה (חולין קמא:): "האומר הריני נוטל האם ומשלח הבנים חייב לשלח", ומכך שכתוב "חייב", משמע שמקיים בכך מצוה. וכן משמע בש"ך (סק"ט), ובחת"ס (או"ח ת"ק). אולם מלשון השו"ע (שם ד'): "צריך לשלח האם... ואח"כ יקח את הבנים", משמע להדיא שלקיחת הבנים זה חלק מהצוה. וכתב בחזו"א (שם) שאם לא לקח את הבנים, אינו מקיים את המצוה. והברכ"י (רצ"ב סק"ו) הביא דברי הבית לחם יהודה שפקפק בדברי החכם צבי, וכתב שרק אם לוקח הבנים הוי קיום מצוה כתיקונה, וכן כתב בערוה"ש (שם ד'): "דלפי טעמי החכמה שנאמרו במצוה זו בפי' הרמב"ן ובחיי וביותר בזוהר ותקונים בדווקא הוא ליקח את הבנים". לכן כדי לצאת מכל ספק יזכה בהם ע"י הגבהה (לכתחילה ג' טפחים, ראה שו"ע חו"מ רס"ט ה', ובדיעבד סגי בטפח, עיין שם ובנושאי כלים). י. הכרעת רוב הראשונים שאין לברך על מצוה זו כמבואר בשו"ת הרשב"א ח"א י"ח, כיון שנחשבת למצוה הבאה בעברה, עיין שם שנראה שסובר כשיטת הרמב"ם שצריך לאחוז אותה בכנפיה, ובאותו רגע שאוחז אותה, נחשב לעבירה, וכפי שמצינו בהשבת גזילה דהוי מצוה הבאה בעבירה ואין מברכים עליה. וכן משמע מסתימת מרן השו"ע, שאין לברך. והרוצה לברך, יברך בלא הזכרת השם: "ברוך אתה מלך העולם... לשלח הקן". וראה בערוך השולחן (יו"ד רצ"ב י') שהביא מחלוקת בדבר, ופסק שצריך לברך, אך למעשה סב"ל וכמסקנת המהר"ם שי"ק (רפ"ט-רצ"א). יא. כן כתב מרן החיד"א (ברכ"י רצ"ב ב') בשם הש"ך. וכן כתב בערוה"ש (שם) שאין לברך שהחיינו, כיון שהיא מצוה שאין בה שמחה ואינה מזמן לזמן. וראה בבא"ח (ראה ה') לגבי ברכת שהחיינו במקום שנהגו לא לברך,שאם רוצים לצאת מהספק, ראוי לחזר אחר ברכה זו ע"י קנית בגד חדש וכדומה, וכן כתב בביאור הלכה (סי' כ"ב ד"ה קנה). יהי רצון שנזכה ע"י מצוה זו להחזיר בשלמות את השכינה לציון במהרה בימנו. ברכת ה' עליכם,