^ 1.. בעניין זה עסקתי בהרחבה בספרי: מלכות יהודה וישראל, "בחירת מנהיג ציבור ומעמדו", עמ' 31-59. בקצרה, השלטון המוצג בתורה הוא מלך. אך אין הכוונה לדיקטטור, כפי שמקובל באומות העולם, וללא כל מגבלה. מלך הוא מלשון הימלכות, נטילת עצה. "אין ממנים פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בציבור" (ברכות נה ע"א). גם מלך, וכך כל מנהיג אחר, חייב לקבל את הסכמת העם. מנהיג אינו יכול לכפות עצמו על העם.
^ 2.. כך נאמר בחוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיף 34,יג: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה באחד מאלה: ...(2) עשהו על-פי צו של רשות מוסמכת שהיה חייב לפי דין לציית לה, זולת אם הצו הוא בעליל שלא כדין". כך נאמר בחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, סעיף 125: "אין חובה לקיים פקודה בלתי חוקית... לא ישא חייל באחריות פלילית לפי הסעיפים 122, 123 ו-124 אם ברור וגלוי שהפקודה שניתנה לו היא לא חוקית".
^ 3.. ראה למשל את פסק הדין, ביד"צ מר/3/57 תובע צבאי נ' מלינקי, ועוד 10 אחרים, פ"מ יז עמ' 90 ואילך, מה שידוע ברבים בשם: משפט כפר קאסם. ראה עוד: אליאב שוחטמן, "פקודה צבאית לחלל שבת", תחומין, כד (תשס"ד), עמ' 373-382.
^ 4.. על סרבנות למלא חוק או פקודה מטעמי מצפון או מטעמי פצפיזם נכתב רבות בשנים האחרונות, במאמרים ובספרים. על התייחסות ההלכה לכאלה, ראה בספרי: מלכות יהודה וישראל, "עריקים וסרבני גיוס", עמ' 320-334, ושם בהערה 26. הנושא בו אנו עוסקים איננו פקודה או חוק שאינם תואמים צו מצפוני אישי המשתנה מאדם לאדם, אלא צו מנהיגות שלטונית הנוגד צו עליון גבוה ומוחלט, צו התורה.
^ 5.. רבנו תם בתוספות עבודה זרה ג ע"א ד"ה שלא, סובר שהצלם של נבוכדנאצר לא היה עבודה זרה ממש: "אלא אנדרטי עשוי לכבוד המלך". ראה גם: פסחים נג ע"ב תוספות ד"ה מה; כתובות לג ע"ב תוספות ד"ה אילמלי, רמב"ן, רשב"א וריטב"א שם, ועוד. אמנם הרמב"ם סובר שהם נדרשו להשתחוות לעבודה זרה ממש. ראה: רמב"ם, ספר המצוות, עשה ט; הל' יסודי התורה ה, ג-ד; איגרת השמד (מהד' הר"י שילת עמ' מא). ראה גם: הראי"ה קוק, אגרות הראיה, ג, אגרת תתנט.
^ 6.. מדרשים דומים בעניין זה: ויקרא רבה (וילנא) פרשה לג, ו; שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ב ד"ה א [יד]; תנחומא פרשת נח סימן טו.
^ 7.. הרד"ק מצטט את דברי הגמרא באופן שונה. לא "יכול לדברי תורה", אלא "יכול לדברי עבירה". ראה: רד"ק יהושע א, יח; שמואל א כב, יז. אמנם במלכים א ב, לב כתב הרד"ק: "לעבור על דברי תורה".
^ 8.. יואב עצמו השתהה זמן רב ולא מילא את כל הפקודה, כשלא רצה לפקוד את עם ישראל. אלא ששם דוד לא קבע מועד, ולכן אינו נחשב מורד. כך נאמר בפסיקתא רבתי, יא: " 'למה יבקש זאת אדוני למה יהיה לאשמה לישראל, ודבר המלך חזק על יואב" (דברי הימים א כא, ג-ד) – אמר לו דוד: או אתה מלך ואני שר צבא, או אתה שר הצבא ואני מלך. כיון שראה כן, יצא שלא בטובתו. ...הלך לו אצל כל ישראל. (אף על פי) [ולפי] שלא היה חפץ בדבר, נשתהא. תדע לך, ממה שבא אתה יודע: 'ויבואו מקצה תשעה חדשים ועשרים יום' (שמואל ב כד, ח). מדן ועד באר שבע מקצה תשעה חדשים? אלא שעשה משתהא". ראה במאמר: "כשלחייל אין אמון בפיקוד ובפקודה", בהערה 31.
^ 9.. ראה: הראי"ה קוק, אגרות הראיה, ג, אגרת תתי, עמ' צא – על ייעודה של אגרת זו ומטרתה, ראה: הרב צבי יהודה קוק, לנתיבות ישראל, חלק א, בכרוזים שבפתח הספר (הכרוז השלישי). הרב צבי יהודה קוק, "למצות הארץ", שם עמ' 120, כותב שהייתה זאת מלחמת רשות. הרב אלתר דוד רגנשברג, משפט הצבא בישראל, סי' י, לומד מכאן מקור לפטור לומדי תורה ממלחמת רשות: "כשיש מלחמת מצוה כגון כיבוש א"י או עזרת ישראל מיד צר, שהחיוב הוא מהתורה, גם ת"ח חייב, אבל במלחמת הרשות שהחיוב אינו מהתורה אלא מציווי המלך, המתעסק במצוה פטור ממלחמה זו. ואת זה דרש עמשא מ'רק' ".
^ 10.. המהר"ץ חיות, כתבים, חלק א, עמ' מו-מז: "כל משפטי המלוכה המה רק ענין התקשרות בין המלך להעם ועל אופנים הללו נתרצו הצדדים, והעם התרצו לוותר על הונם ורכושם לטובת הכלל... ולאו דוקא רכושם וממונם... כי גם בנפשם וחייהם קבלו עליהם כי כל איש אשר ימרה את פי המלך יהיה רשות ביד המלך להרגו, והסכימו על זה כל העם בשעה שהקימו עליהם מלך". בביאור סוגיה זו, ראה עוד: שו"ת חתם סופר, או"ח סי' רח; הרב צבי עמדין, שו"ת חכם צבי, סי' לח; הרב אריה לייב, טורי אבן, מגילה כט ע"א ד"ה מבטלין; הרב חיים פאלג'י, שו"ת לב חיים, חלק א, סי' צא (קכה ע"ב); הרב שמואל בורנשטיין, שם משמואל, פר' כי תשא, תרע"ו.
^ 11.. המקור לכך ש"רק" בא למעט, הוא מדברי ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי, הסובר שבשלושים ושתיים מדות התורה נדרשת, ובמידת ה"מיעוט", נמנו שלש לשונות של מיעוטים, ובהן "אך" ו"רק". ראה: אנציקלופדיה תלמודית כרך א, "אכין ורקין", עמ' תתכא-תתכב.
^ 12.. במדרש בבמדבר רבה (וילנא) פרשה כג, יג נאמר שהלוחמים רצו להרוג את יואב על שגרם למיתת אוריה, והוא הראה להם את המכתב מדוד. הרב אליהו מאלי, "סירוב פקודה", אורות מציון, עמ' 233-234, כותב שיואב שהיה תלמיד חכם גדול (פסיקתא רבתי יא, ג), סבר כתפיסה עקרונית, שצו המלך מחייב את החייל או האזרח אפילו אם זה מכריחו לעבור עבֵרה.
^ 13.. אמנם על פי דעה אחת בחז"ל, היה על אבנר למחות בשאול על רצונו להרוג את כהני נב, ומאחר שלא עשה כן, הוא נענש ונהרג על ידי יואב (סנהדרין כ ע"א; ויקרא רבה [וילנא] כו, ב). אך במדרש תהילים (בובר) מזמור נב, ה נאמר: "אמר שלמה 'שומר מצוה לא ידע דבר רע' (קהלת ח ה), זה אבנר ועמשא, שלא הניחו לנגוע בכהנים, שנאמר 'ולא אבו עבדי המלך' ". ראה עוד: הרב דן פלוצקי, כלי חמדה, שמות, פרשת יתרו, דף צח ע"ב. בעניין זה ראה במאמר: "מנהיג שהחריב עיר ומשכן".
^ 14.. מעשיו של ירבעם שמנע מישראל לעלות לירושלים, משמשים דוגמא בחז"ל לכך שהיו כאלה שלא שמעו לצו מלך גוי שרצה למנוע מישראל לעלות לרגל. ראה תוספתא תענית (ליברמן) ג, ז-ח. ראה במאמר: "לשקר ולהיכנס לגוש קטיף".
^ 15.. מקרים מפורסמים נוספים של סירוב אזרחים לפקודת המלך: המיילדות במצרים, גם אם הן היו מצריות, לפי חלק מהפרשנים, מחיות את הילדים בניגוד לצו פרעה (שמות א, טו-יז). [נחמה ליבוביץ', "המיילדות", עיונים בספר שמות, עמ' 33: "בתוך ים של רשע ועריצות... יכול הפרט לעמוד נגד הרשעות להתקומם לפקודה, לא לציית לה, ולא לגול מעל עצמו את אשמת הרצח באומרו קבלתי פקודה מאת מלכי"]; דניאל לא היה מוכן להשתחוות למלך פרס דריוש, והושלך לגוב האריות (דניאל ו); מרדכי היהודי לא כרע ולא השתחווה להמן, וקרא לאחרים לעשות כן (אסתר ג, ב; סנהדרין סא ע"ב ובראשונים שם; תורה שלמה, אסתר, עמ' צו-ק); האשה ושבעת בניה (גיטין נז ע"ב).
^ 16.. ראה: רמב"ם, הל' מלכים ד, י. ובדרשות הר"ן, דרוש יא (עמ' רא במהד' פלדמן): "אם יבטל שום מצוה לצורך תיקון זמנו, לא תהיה כונתו לעבור על דברי תורה כלל, ולא לפרוק מעליו עול יראת שמים בשום צד, אבל תהיה כונתו לשמור את כל דברי התורה הזאת, ואת החוקים האלה לעשותם. שבכל מה שיוסיף או יגרע, יכוין כדי שחוקי התורה ומצוותיה יהיו יותר נשמרים...".
^ 17.. כך הסביר זאת הראי"ה קוק, עין איה, שבת א, עמ' 82. בגמרא ביבמות ו ע"ב ובבבא מציעא לב ע"ב נאמר שאין לשמוע גם לצו של הורים המצוים את בניהם לעשות בניגוד לתורה. וכך נפסק ברמב"ם הל' ממרים ו, יב-יג ובשו"ע יו"ד סי' רמ, טו. המגדל עז בהל' מלכים ג, ט, והגר"א יו"ד סי' רמ, טו ס"ק כו מדמים בין מלך לאב שגזר לא לשמוע. ראה גם: חפץ חיים, הל' לשון הרע כלל א, באר מים חיים אות ח. אף היודע שבית דין טעו, ועושה בכל זאת על פיהם מפני שסומך עליהם, חייב (הוריות ב ע"ב). בשו"ת חכם צבי, סי' לח, כותב שכשם שאין לשמוע למלך הפוקד לבטל מצוה, כך אין סמכות לציבור לבטל אפילו מצוה מדרבנן.
^ 18.. דברים דומים ללשון הרמב"ם כתב גם החינוך במצוה תצז.
^ 19.. הרמב"ם גם כותב שאם נתעסק "אפילו מצוה קלה" פטור. הרמב"ם לא פירט כאן או במקום אחר מהי מצוה קלה. בחז"ל מצינו שהכוונה למצוה שאין בה חסרון כיס (כמו סוכה – עבודה זרה ג ע"א), או שקל לקיימה (כמו שילוח הקן – ירושלמי פאה א, א). וייתכן שאף זו כוונת הרמב"ם כאן. ראה עוד לקמן פרק ד.
^ 20.. דברי הרמב"ם כאן תואמים לדברי רבנו מאיר אביו של רבנו תם, המובאים בתוספות בשבת נו ע"א ד"ה דאמר, ובתוספות בקידושין מג ע"א ד"ה מורד, המסביר מדוע אוריה נחשב מורד במלכות. דיון ארוך יותר בחובת הציות של אוריה לדוד ערכנו במאמר: "התנגדות לשלטון – מרד, הדחה, מרי".
^ 21.. ראה בספרי: מלכות יהודה וישראל, "פגיעה במנהיג ציבור", עמ' 147-177.
^ 22.. הראי"ה קוק, אגרות הראי"ה, ג, אגרת תתקמד, כותב שהתורה חידשה שהציווי לשמוע למלך הוא כל כך חמור, ומי שלא שומע לו חייב מיתה, אך יש בו גם כן קולא גדולה שהוא נדחה מפני כל מצוה ותלמוד תורה, ומציין לרמב"ם בהל' מלכים ג, ט.
^ 23.. הרב יעקב אריאל, "הפרת פקודה משום מצוה", שו"ת באהלה של תורה, חלק א, עמ' 84-90, מסביר שכוונת הרמב"ם כאן: "הרי זה פטור", לומר שאין כאן היתר לכתחילה, אלא פטור בדיעבד. לדברינו, המילה "פטור" באה בניגוד ל"חייב מיתה" שבהלכה הקודמת, ואין בסיס ומקום להבחנה בין דיעבד ללכתחילה.
^ 24.. נחום רקובר, "קיום הדת ועצמאות המשפט העברי", שלטון החוק בישראל, עמ' 73, מקביל בין דברי הרמב"ם כאן לבין ההלכה האומרת שכל השטרות העולים בערכאות של נכרים כשרים חוץ מגיטי נשים (משנה גיטין פ"א מ"ה) – מאחר שדין המלך דין רק בענינים שבממון, ולא במה שקשור לאיסורים, אין למלך תוקף של דין מחייב במה שנוגע לאיסורים. ראה עוד: אליאב שוחטמן, ויעמידה ליעקב לחוק, עמ' 94 הערה 77.
^ 25.. הרב שי"ח קנייבסקי, קרית מלך, על הרמב"ם הל' מלכים ג, ט, מציין את דברי הגמרא בסנהדרין קא ע"ב כמקור לדין זה.
^ 26.. באשר למעמדו של מלך שעובר עבֵרות ונענש בידי סנהדרין, ראה בספרי: מלכות יהודה וישראל, "הדחת מנהיג שהורשע", עמ' 245-258.
^ 27.. הרב משה בצלאל לוריא, תורת הקנאות, סוטה מד ע"ב, כותב שדברי הרב קודמין אם הם גם קדמו לדברי המלך, אך אם נצטווה קודם מהמלך, הרי הוא עוסק במצוה ופטור ממצוה. דברים דומים כותב הרב גרשון אריאלי, תורת המלך, עמ' קי, והוא אף תולה את הדבר במחלוקת בין הרמב"ם למאירי. נראה לומר, שסדרי הקדימות הם ערכיים ביסודם, ואינם נובעים מקדימות בזמן. באופן כללי, אדם מחויב במצוות, כמושבע ועומד מהר סיני, עוד לפני פקודות שניתנו ממלך. אמנם אם אדם נמצא בשעת מלחמה, או בביצוע משימה חשובה ואיננו יכול להתפלל למשל, אזי עליו לבטל את מצות תפילה, אך לא בשל העובדה שפקודת המלך קדמה לזמן התפילה.
^ 28.. על יחסי מלך בשר ודם עם מלך מלכי המלכים כיחסי אדון ועבד, ראה למשל: שמואל ב ג, יח; ז, ה, כא, כה; מלכים א ג, ו-ח; תהילים יח, א, לא, יז, ועוד רבים. גם יחסי המלך והעם, הם כיחסים של אדון ועבד, ראה: שמואל א יז, לב-נח; יט, ד, ועוד. כך ביטא זאת גם הרמב"ם במספר מקומות: הל' גזלה ואבדה ה, יג, טז, יח; הל' מלכים ב, א, ה; ג, ד; ד, ו, ועוד.
^ 29.. ראה: רמב"ם הל' מלכים א, ח; ב, ו.
^ 30.. הריטב"א בקידושין מב ע"ב סובר שהעיקר הוא הלימוד מהפסוקים ולא הסברה. וכך הרחיב הש"ך, חו"מ סי' שמט ס"ק ו (בסוף): "לבתר דמסיק משום דהוי... שני כתובים הבאים אחד ואין מלמדים, וא"כ אפילו בלא טעמא דדברי הרב... וגזירת הכתוב היא". ראה: שמשון אטינגר, "שליחות לדבר עבירה", פרקי שליחות במשפט העברי, עמ' 167-183.
^ 31.. ההנמקה "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין" נמצאת במספר סוגיות העוסקות בשליח לדבר עברה: בבא קמא נו ע"א; סנהדרין כט ע"א; תמורה כה ע"א (בנדה יד ע"ב היא מופיעה כהנחיה לשמוע לדברי הרב ולא לתלמיד, ולא כמשל לקב"ה). עם זאת, יש סוגיות אחרות העוסקות בשליחות לדבר עברה שבהן סברה זו לא נזכרת: חגיגה י ע"ב; כתובות צח ע"ב; נדרים נד ע"א; בבא קמא כא ע"ב, ועוד. סברה זו אינה נזכרת כלל בירושלמי, וגם הרמב"ם אינו מזכיר את הסברה במקום בו הוא פוסק שאין שליח לדבר עברה, בהל' מעילה ז, א, ועוד. ראה: הרב מאיר גרוזמן, "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים – לגלגולו של פתגם", שמעתין, 85-86 (תשמ"ו), עמ' 52-53; הרב דב שחור, "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין – למשמעויותיה, מקורותיה ושימושיה של אימרת חכמים בתלמוד", שמעתין, 100 (תש"ן), עמ' 280-287.
^ 32.. ראה: יעקב בלידשטיין, "צו המלך וצו התורה – גבולות הנאמנות המדינית", עקרונות מדיניים במשנת הרמב"ם, עמ' 210; אליאב שוחטמן, ויעמידה ליעקב לחוק, עמ' 91, הערה 61. אמנם יש אף הגורסים ברמב"ם: "דברי הרב ודברי התלמיד דברי הרב שומעין". ראה רמב"ם מהדורת הרב שבתי פרנקל, בילקוט שינויי נוסחאות.
^ 33.. שיטה מקובצת בבבא מציעא י ע"ב בשם תוס' שאנ"ץ, ובדומה הריטב"א בקידושין מב ע"ב. ראה במהדורות מוסד הרב קוק בהערות המהדירים (שטמ"ק – הרב יוסף יוזפא רוזנברג; ריטב"א – הרב אברהם דינין) בהן ציון לפוסקים ולפרשנים שדנו בדברי התוס' שאנ"ץ והריטב"א הללו. ראה עוד: רמ"א, חו"מ סי' שמח, ח; ש"ך, חו"מ שם ס"ק ו; סמ"ע חו"מ סי' קפב ס"ק ב. ספר המקנה, קידושין מג ע"א.
^ 34.. ראה את דברי רבנו חננאל – לקוטי פירוש רבנו חננאל, בתוך אוצר הגאונים לקידושין, עמ' 31, הכותב כן. ראה עוד: רד"ק לשמואל ב יב, ט. יעקב בלידשטיין (לעיל הערה 32), עמ' 211 הערה 129.
^ 35.. כך הסביר רבי עקיבא איגר בחידושיו לבבא מציעא י ע"ב. דברים דומים כותב הפני יהושע בקידושין מב ע"ב.
^ 36.. ראה הערה 31 לעיל.
^ 37.. גרשון גרמן, מלך ישראל, עמ' 775-776, כותב שראשונים ואחרונים המייסדים את סמכות המלך להרוג את המורד במלכות על סמך יסודות אחרים ולא על בסיס הפסוק ביהושע א, יח: "כל איש אשר ימרה את פיך... מות יומת", בשונה מדברי הרמב"ם בהל' מלכים ג, ח, "לא יסברו את הסייגים שהטיל הרמב"ם על חובת הציות למלך". לדבריו אלו אין כל יסוד. כאמור, גם הרמב"ם עצמו לא ביסס את הסייגים על דרשת הפסוק, אלא מסברה פשוטה. גם ראשונים ואחרונים אחרים יכולים להסכים להבנות פשוטות אלו, הגם שהם לומדים את מקור הסמכות של המלך ממקורות אחרים. הסתמכותו על דברי הרב יהודה גרשוני, "על הגבורות ועל המלחמות", תחומין, ד (תשמ"ג), עמ' 66, שכאילו כתב כן, אינה לעניין. גם הר"י גרשוני כותב דבריו שם על דרך ההשערה, ומלבד זאת דבריו מתייחסים רק לסיטואציה זמנית, הוראת שעה בשעת מלחמה, אך לא למציאות נורמטיבית.
^ 38.. הרב יהודה שביב, "סמכויות השלטון וחובת הציות – גבולות ומגבלות", תחומין, טו (תשנ"ה), עמ' 126-127. הרב שמריה אריאלי, משפט המלחמה, עמ' קטו-קטז כותב שמדברי הרד"ק (לעיל הערה 7), ניתן להבין שרק אם המלך גוזר לעבור עברה ממעטים מ"רק" שאין לשמוע לו, אך אם ציוויו מונע מלקיים מצוה יש לשמוע לו, והרמב"ם סובר שגם כשמונע מלקיים מצוה אין לשמוע לו, ולכן כתב את הסברה דברי הרב ודברי העבד וגו'.
^ 39.. יש שראו בדברים הללו מחלוקת בין הרמב"ם למאירי. למאירי רק אם המלך מבטל לימוד תורה ברבים, אזי אין לשמוע לו, ואילו הרמב"ם מדבר על מכלול של מצוות אפילו מצוה קלה. ראה: הרב גרשון אריאלי, תורת המלך, עמ' קי; הרב שמריה אריאלי, משפט המלחמה, עמ' קטז; יוחנן סילמן, "הפקודה הצבאית לאור ההלכה – הערות ושאלות", בתוך: ערכים במבחן המלחמה, עמ' 187-188. כאמור, אין הכרח להסביר כך. המאירי פירש את הגמרא, שהיא אכן עוסקת בצו מלך שסתר לימוד תורה של רבים, וציין שהרמב"ם הרחיב את העיקרון גם אם המלך רוצה לבטל מצוות אחרות. ראה עוד: שו"ת חתם סופר, קובץ תשובות סי' יא, הדן במדרש חז"ל על תוכחת בת שבע את שלמה שביטל הקרבת קרבן בזמנו.
^ 40.. בתוספות בעירובין סג ע"ב ד"ה כל, נאמר שאוריה החתי החמיר על עצמו שלא ללכת לביתו כי עם ישראל במלחמה, וארון הברית לא במקום. ובכל זאת אוריה נחשב למורד במלכות, כי היה עליו לשמוע לדוד.
^ 41.. ראה גם ברמב"ם בהל' שבועות ה, יד-טו.
^ 42.. ראה: שו"ת אבני נזר, או"ח סי' תקלה, י.
^ 43.. הבחנה דומה בין ביטול מוחלט של מצוה לבין ביטול מקצתה, נמצאת גם בסוגיה אחרת. במשנה בהוריות פ"א מ"ג (ובגמרא הוריות ג ע"ב - ד ע"א) נאמר שבית דין חייבים בפר העלם דבר של ציבור רק כשהורו לבטל פרט מסוים של מצוה, ורוב הציבור עשה על פי הוראתם, כשאמרו: "יש שבת בתורה אבל המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים פטור; יש עבודה זרה בתורה אבל המשתחוה פטור". אך אם הורו לבטל מצוה שלמה, "לעקור את כל הגוף – אין שבת בתורה, אין עבודה זרה בתורה", אזי הם פטורים מלהביא פר לקרבן. הטעם הוא שאדם לא סומך על הוראת בית דין בדברים פשוטים המפורשים בתורה, וכניסוח הגמרא בהוריות ד ע"א בהקשר דומה: "זיל קרי ביה רב הוא" – אפילו תינוקות של בית רבן יודעים שהדבר אסור". אמנם, באשר לביטול פרט מסוים של מצוה, ייתכן שלא יידעו. אף מכיוון נוסף ניתן לראות שביטול איננו צמצום. "אין בית דין מבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין", אך אם בית הדין החדש מעוניין לשנות או לצמצמם את דברי בית הדין הקודם הגדול ממנו, אין הדבר סותר כלל זה. ראה: תוספות מגילה ה ע"ב ד"ה ובקש.
^ 44.. יש שהדגישו שהחובה לסרב פקודה היא רק כשברור באופן גמור ומוחלט שאכן יש בפקודה עבֵרה על דברי תורה, ולא כשיש ספק בכך. ראה: הרב עדין שטינזלץ, "ציות וסירוב לפקודות", בתוך: ערכים במבחן המלחמה, עמ' 194-195; הרב חיים דוד הלוי, "מדת החובה לציית לפקודות", שו"ת עשה לך רב, חלק ז, עמ' רסח-רעז. אכן ניתן לצרף גם הבנה כזו לדברינו ש"ביטול" הוא ביטול מוחלט, ולא צמצום או סתירה לדבר השנוי במחלוקת או שיש ספקות לגביו. ראה עוד: הרב יעקב אריאל, "הפרת פקודה משום מצוה", שו"ת באהלה של תורה, חלק א, עמ' 90, סעיף ב, מה הדין כשממשלה מסתמכת על דעת רבנים בסוגיה השנויה במחלוקת.
^ 45.. בעל ספר החינוך מדגיש שמצוות אילו מוטלות "על המלך לבד". ראה בחינוך מצוות תצט, תקא, תק, תקג.
^ 46.. סנהדרין כ ע"ב. שלמה בנה את הבית הראשון (מלכים א, ו-ח), ואת הבית השני בנה זרובבל בן שאלתיאל, פחת יהודה (זכריה ד, ט). גם התגלותו של מלך המשיח, תלויה במימוש מצוה זו (רמב"ם, הל' מלכים יא, ד). הרמב"ן לבמדבר טז, כא כותב שכאשר המנהיגות יכולה לבנות והיא מתרשלת, והעם כולו או לפחות רובו רוצה בזה, אזי העם הוא זה שמצֻוה לבנות. אמנם לא מפורש בסוגיה בבירור שמלך הוא זה שבונה את המקדש, על אף שכאמור כך היה בבית ראשון ושני. מספר ראשונים מציינים שהמצוה מוטלת על הציבור, אך לא כותבים במפורש שהיא על המלך כמנהיג הציבור – רמב"ם, ספר המצוות סוף העשה; הל' בית הבחירה, א, יב; ספר החינוך מצוה צה. ראה עוד: הרב יהודה שביב, "מצות מקדש בהלכות הרמב"ם", בציר אביעזר, עמ' 203-210; בירור הלכה, סנהדרין עמ' נא.
^ 47.. ספר החינוך, מצוות תקכ, תח. דבריו הם על פי הגמרא במכות י ע"א.
^ 48.. ספר החינוך, מצוה תקכז.
^ 49.. ראה עוד: הסמ"ג המובא ביראים סי' תל; רמב"ם ספר המצוות סוף העשה; רמב"ן לשמות יז, יד; ספר החינוך, מצוה תרד. וראה גם: הרב יהודה שביב, "מלך וציבור במצות מחיית עמלק", בציר אביעזר, עמ' 198-202. הרב יהודה גרשוני, משפט המלוכה, עמ' קעג, כותב שלדעת הרמב"ם אין מצוה כלל על היחיד להילחם בעמלק. ראה: בירור הלכה, סנהדרין עמ' נ-נא.
^ 50.. וכבר הקשה שם המנחת חינוך שהרי בכל מלחמה מסתכנים, ומדוע המצוה כאן היא רק כשאין סכנה? הראי"ה קוק, אגרות הראיה, ג, אגרת תתקמד, השיב שספר החינוך עוסק באדם שנלחם באופן פרטי עם מי משבעה עממים או מעמלק. לדבריו, זהו רק שמזדמן הדבר, ונראה להוסיף שכך הוא גם אם הלוחם אף אולי יוזם מאבק זה, אך לא במסגרת מלחמה ציבורית. ראה גם: הראי"ה קוק, חזון הגאולה, עמ' רכב.
^ 51.. כך מסביר הרב יוסף אלבו, ספר העיקרים, ד, כו. דוד המלך שהכה אחר כך את עמלק, עשה זאת בשל החובה האישית, ולא בשל קיום המצוה המלכותית למחות את עמלק, מאחר שהוא עדיין לא התקבל כמלך על ידי העם, מה גם שהוא הלך להציל את נשותיו, ואת השבויים האחרים (שמואל א כז, ח; ל,יז-יט; שמואל ב א, א).
^ 52.. על מעמדו של מלך שהודח על ידי נביא אך העם עדיין תומך בו, ראה בספרי: מלכות יהודה וישראל, "בחירת מנהיג ציבור ומעמדו", עמ' 31-59.
^ 53.. על מצות ישוב ארץ ישראל נכתב רבות, ולא ראינו טעם לחזור על הדברים. הנחת יסוד בדברינו היא שמצוה זו תקפה כיום מדאורייתא. ונתמקד רק במה שקשור לדיוננו.
^ 54.. בעניין הסמכות של שלטון להפקיע רכוש לצרכי הכלל, כבר האריכו רבות ולכן הסתפקנו בהצגת העיקרון. ראה: הרב יהונתן בלס, "פיצוי מפגעי ממון וסביבה", התורה והארץ, ה (תש"ס), עמ' 277-290; הרב יעקב אריאל, "פיצויים על הפקעת קרקעות", שם עמ' 291-295 (=שו"ת באהלה של תורה, חלק ד, עמ' 173-177); הרב דב ליאור, "סמכות הממשלה להפקעת אדמות", שם 296-297.
^ 55.. על כך שמנהיגות שלטונית איננה יכול לגרש אף אדם מהארץ, ניתן ללמוד מדברי הרשב"א והר"ן בשם התוספות בנדרים כז ע"א, שהכלל דינא דמלכותא דינא איננו שייך במלך ישראל כי אינו יכול להעניש בגירוש מהארץ, כי היא איננה שלו. על עצם הסברה של התוספות ועל הנגזרת ממנה חולקים רבים, מאחר שאין קשר הכרחי בין יכולת הענישה בגירוש מהארץ לבין היכולת להנהיג מכוח "דינא דמלכותא דינא". מגבלה בסוגי העונש שהמלך מטיל איננה מונעת ממנו להטיל עונשים אחרים ולהנהיג את העם. לענייננו חשוב העיקרון הנלמד, שגם מנהיגות שלטונית מישראל אינה יכולה לגרש אדם מארץ ישראל ולמנוע ממנו לישב בה.
^ 56.. הנחתנו היא שסיני וחבל ימית הם חלק בלתי נפרד מארץ ישראל, ועל כן כשמדינת ישראל סילקה את ריבונותה מסיני ומחבל ימית, גם אם היו נשארים יהודים לגור בחבל ימית תחת ריבונות מצרית, היה זה ביטול מצוה של האומה, אם כי הם היו ממשיכים לקיים את הרכיב האישי. ראה: הרב יהודה ברנדס, "התיישבות בחבלי הארץ שבריבונות נכרית", תחומין, יז (תשנ"ז), עמ' 96-106; הרב יעקב זיסברג, "ההתיישבות בגוש קטיף בריבונות מדינת ישראל", התורה והארץ, ז (תשס"ה), עמ' 182-202; הנ"ל, נחלת יעקב, "עצמאות ישראל בארצו – מצוה או עצה טובה?", עמ' 522-573.
^ 57.. ראה: איתמר לוין, "'וחי בהם' – 'שעת השמד' הימנעות ושמירת מצות בתקופת השואה", שמעתין, 158 (תשס"ה), עמ' 127-138, על כך שרבנים התירו בשואה לאכול ביום הכיפורים, לאכול חמץ בפסח וכד' מחמת פיקוח נפש, ולא הורו למסור את הנפש, כי לא היו אלה גזרות להעביר על דת אלא להנאת עצמם. אך ראה גם תגובת הרב אלחנן פרינץ, "הרי זה קידש את השם ברבים – כדניאל", שמעתין, 159 (תשס"ה), עמ' 149-155. ראה עוד: הרב סיני אדלר, "מצות קדוש השם ע"י הרוגי השואה והתקומה", תחומין, א (תש"מ), עמ' 308-310.
^ 58.. על גזרות היוונים כתב הרמב"ם, הל' מגילה וחנוכה ג, א: "בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות". ואכן בספר חשמונאים א א, מד-ס, מסופר: "ויצום ללכת בדרכי גויי הארץ, להעבירם מחוקות אלוקים ולשנות דרכם, וכל איש אשר ימרה את פי המלך יומת... ורבים מבני ישראל דבקו בתורת ה' וישמרו מלאכול כל דבר טמא, ויבחרו את המות משקץ את נפשותם ומחלל את ברית ה' וימותו". היוונים גם דרשו לחלל שבת, ואותם יהודים שהתחבאו במערות השיבו: "את דבר המלך לא נעשה ואת השבת לא נחלל". הרב משה צבי נריה, "להלכות מדינה", צניף מלוכה, עמ' 122 (וכן: "על היתר מלחמה בשבת", ענבי פתחיה, עמ' 56-57), כותב שהיהודים כאן יישמו את האמור בהלכה שבשעת שמד יש אף למסור הנפש, אם צו המלך הוא לעבור על עשה – לחלל שבת, או לעבור על לא תעשה - לאכול מאכלות אסורים. דברים דומים כותב: הרב שלמה גורן, תורת השבת והמועד, עמ' 52-53. הרב מנחם קרקובסקי, עבודת המלך, על הרמב"ם – מדע, בביאורו להל' יסודי התורה שם כתב, שאם הגזרה היא על יחיד אזי יש למסור הנפש בפרהסיא, אבל בגזרה על כלל ישראל גם שלא בפרהסיא. ראה עוד: אנציקלופדיה תלמודית, "יהרג ואל יעבור", כרך כב, עמ' צד-צה.
^ 59.. המקורות לדבריו הם: תוספתא שבת (ליברמן) טו, יז; ירושלמי שביעית ד, ב; ירושלמי סנהדרין ג, ה; בבלי סנהדרין עד ע"א-ע"ב.
^ 60.. בגמרא בשבת מט ע"א, מסופר על אלישע בעל כנפיים, שלא מסר נפשו על הגזרה שלא להניח תפילין, וביאר התוספות שם (ד"ה כאלישע) שעשה כן מאחר שכבר הניח באותו יום. וראה בר"ן בשבת (כב ע"ב ברי"ף) שנימק זאת אחרת. ראה גם: תשובות הגאונים – שערי תשובה סי' קנג; נימוקי יוסף (סנהדרין יז ע"ב ברי"ף); רשב"א שבת מט ע"א; ריטב"א פסחים כה ע"ב; שו"ת רדב"ז, חלק ד, סי' צב; רמ"א יו"ד סי' קנז, א; נצי"ב, העמק שאלה, שאילתא מב, אות ב עמ' רנז.
^ 61.. ראה עוד: משנה עבודה זרה פ"א מ"ח; תוספתא עבודה זרה ב, ח; בבלי ע"ז כ ע"ב - כא ע"א. רמב"ם, הל' עבודה זרה י, ג; טור יו"ד סי' קנא ושו"ע שם ח. אין הלכה זו סותרת את הנהוג בשביעית למכור קרקע לגוי. הרב צבי פסח פרנק, שו"ת הר צבי, יו"ד סי' קכג, כתב שהאיסור הוא שלא להביא לידי כך שהגויים יישבו ישיבת קבע בארץ או בחלק ממנה. דברים דומים כתב גם הרב ישראל יהושע מקוטנא, שו"ת ישועות מלכו, יו"ד סי' נה, וכן כתב בקצרה הראי"ה קוק, שו"ת משפט כהן, סי' סח. ראה עוד: הרב ש"י זוין, לאור ההלכה, עמ' קכב-קכה. על כל פנים, במציאות המדינית דהיום אין מדובר רק בהקניית קרקע לבעלות פרטית של גוי, אלא בהעברת הבעלות ללא מגבלת זמן לריבונותם של הגויים, ודבר זה חמור יותר.
^ 62.. בסיכומם ראה: אליאב שוחטמן, ויעמידה ליעקב לחק, עמ' 15-67.
^ 63.. הדברים נאמרו בסעודת הודיה לאחר מלחמת ששת הימים. גם כשהוצעה תכנית החלוקה לפני הקמת המדינה אמר הרצי"ה דברים דומים. ראה: לנתיבות ישראל, א, עמ' צה. מו"ר הרב צבי יהודה קוק, עסק רבות בבירור עניינה וערכה של מצות יישוב ארץ ישראל, ובמיוחד עם תקומתה של מדינת ישראל, חינך ופעל במשך שנים רבות לשם הבנת ערכה של התקופה המיוחדת בה קמה המדינה, על הערך של התגייסות לצבא כקיום מצות יישוב הארץ, והצורך והחשיבות ליישב את הארץ ולפתחה. מכוחו גם קמה התיישבות חדשה ברחבי ארץ ישראל מאחר מלחמת ששת הימים. בשל היחס החיובי לתקומת המדינה, הוא ראה חשיבות להצביע לעתים גם על חסרונות הקיימים בתחומים שונים, ולפעמים אף להיאבק נגדם, כל זאת כדי להעמיד בצורה נכונה את החיבור הנכון והאמיתי בין התורה והמדינה, ואת התוויית הדרך להיותה של מדינת ישראל מדינה יהודית.
^ 64.. הרב שאול ישראלי, "סירוב לפקודה הנוגדת את הדת", קול ברמה, יג (תשנ"ד) עמ' 45-46 (התשובה נכתבה בשבט תשנ"ד). ראה גם: הרבנות והמדינה, עמ' 415. וכן: הרב ד"ר חיים בורגנסקי, "עמדת הרב ישראלי בסוגית החזרת שטחים", דיני ישראל, כב (תשס"ג), עמ' 247-271.
^ 65.. מופיע אצל: אליאב שוחטמן, ויעמידה ליעקב לחוק, עמ' 75. ראה את דברי הרב אברהם שפירא, שפורסמו במנחם אב תשס"ה, מספר ימים לפני שהחל גירוש תושבי גוש קטיף וצפון השומרון, המובאים אצל: הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה – מעניני העם והארץ, עמ' 300-301.
^ 66.. ראה בדברי הרב שלמה אבינר, "סירוב לפקודה הנוגדת את הדת", מחיל אל חיל, עמ' 317-319. (פורסם לראשונה: קול ברמה, יג [תשנ"ד] עמ' 46-47). ושם בעמ' 320 מסופר, כי הרצי"ה אמר בעת העלייה הראשונה לאחד היישובים החדשים ביו"ש, בניגוד להחלטת הממשלה, להביא מכונת ירייה כי הוא איננו עוזב את המקום, אך כשקצין ביקש ממנו להתלוות אליו, הלך איתו. ראה גם: הרב משה צוריאל, "המאבק על ארץ ישראל מול אויבינו", תחומין, יא (תש"ן), עמ' 461; הנ"ל, "מסירות נפש עבור כיבוש ארץ ישראל", נשמה של שבת, עמ' 449-458.
^ 67.. ראיון לבטאון לשכת עו"ד ירושלים אוקטובר 94. ראה עוד: הרב שלמה גורן, "מעמדם ההלכתי של יהודה ושומרון וחבל עזה", תורת המדינה, עמ' 114, 126-128 (מובא גם אצל: הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה – מעניני העם והארץ, עמ' 240-241. וראה שם גם: עמ' 262-267). בהזדמנות אחרת נשאל הרב גורן מה צריך לעשות מתיישב יהודי כאשר חיילים יהודים או שאינם יהודים מצוים עליו לעזוב את ביתו, ומאיימים עליו שאם לא יעשה כן יירו בו למוות. תשובתו הייתה שזו שאלה היפותטית ומוזרה והוא אינו מאמין שהיא עלולה להתרחש במדינת ישראל, ולכן איננו רוצה להתייחס לזה (ראה: תורת המדינה, עמ' 131; מובא גם בפניני הלכה הנ"ל, עמ' 247-248). ראה את דברי הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה – מעניני העם והארץ, עמ' 94-95, 115-126.
^ 68.. כך כתבו גם מספר ראשונים. רש"י שם: "שלא ירגילו הגויים להמריך את הלבבות לכך". כך כותב גם הר"ן בסנהדרין שם, וגם הרמב"ם בהל' יסודי התורה ה, ג הדגים שעת שמד על מלך גוי. כך גם בספר המצוות, עשה ט; איגרת השמד (מהד' ר"י שילת, עמ' מא-מב). הרמב"ם בהל' תלמוד תורה ז, א מדגים מלך יהודי רשע, את "ירבעם וחבריו". הרמב"ם בהל' תשובה ג, י כותב ש"מחטיאי הרבים... כגון ירבעם וצדוק ובייתוס", ואילו כאן הדגים על מלך גוי.
^ 69.. דברים דומים כתב בשו"ת אבני נזר, או"ח סי' תקלז. ניתן לדייק כך גם מדברי הרמב"ן במלחמות ה' (סנהדרין יח ע"א ברי"ף). כך גם הרי"ד סולוביצ'יק, נפש הרב, עמ' צא.
^ 70.. במקום נוסף כותב הראי"ה קוק כי ייתכן שתהיינה גזרות שמד מצד מלך ישראל: גנזי ראיה – פורים, עמ' 10. ובשו"ת משפט כהן, סי' קמח, עמ' שנד, הוא כותב שרוב גזרות השמד של אומות העולם היו מתוך מגמה להעביר על דת, ואף באלה שיסודן היה לכוף את עם ישראל לעבור עברה לשם הנאתם, הצטרף לזה גם כן הרכיב של העברה על דת.
^ 71.. ראה בהרחבה: הרב שלמה כהן, פאר הדור – החזון איש, חלק ה, עמ' יא-קה. בעמ' כא שם נמצא כרוז בו נכתב שזו גזרת שמד, עליו חתומים: הרב זליג ראובן בענגיס, ראב"ד העדה החרדית; הרב צבי פסח פרנק, רבה של ירושלים; הרב איסר זלמן מלצר, ראש ישיבת עץ חיים בירושלים; הרב דב בעריש ווינפלד, ראש ישיבת כוכב יעקב ירושלים. הרב אברהם אלקנה שפירא, בתוך: "ויעמידה ליעקב לחוק" (מאת: אליאב שוחטמן), עמ' 69, מציין שחוק כפייה לגיוס בנות לצבא היה החוק היחידי במדינת ישראל שהיה בו ניסיון לכפות על אדם דתי מכוח השלטון לעבור על דת, ואז כל הרבנים התאחדו והודיעו שאין לציית. גם כשהועלתה בארה"ב הצעה לגייס בנות לצבא, ראה בזה הרב משה פיינשטיין גזרה לבטל דת שיש לסרב לה. ראה: שו"ת אגרות משה, יו"ד ד, סי' ט. וראה את תגובת הרב אליעזר וולדינברג, שו"ת ציץ אליעזר, חלק יז, סי' ד, על דברים שכתב רב המשטרה לשוטר שנהג להוציא ציציותיו, והורה לו להכניסן: "מי שרוצה לנהוג ע"פ המשנ"ב אין בשום פנים לכופו שלא ינהוג כך, ובפרט למי שכבר נוהג כך מימים ימימה (שבכזה הוא האיש-השוטר ששאל לעצת כבו' בזה), כי אזי כבר נעשה הדבר אצל איש כזה כקבלה, ונחשב עליו זה כבר כדין ממש, כאשר ביארתי בספרי שם בח"ח סימן ג' אות ח', וחזרתי לבאר זאת בחי"ג סימן ה' כדיעו"ש. ואם באים לכופו לשנות את מנהגו זה הרי זה בדומה ככפיה לעבור על המצוה בהיות ואם לא ישמע לפקודה הוא עלול להפסיד עי"כ את פרנסתו".
^ 72.. כבר כשהוצעה על ידי אומות העולם התכנית לחלק את ארץ ישראל, התבטאו רבנים בסוגיה זו, והורו שיש למסור את הנפש על כך. ראה: הרב ד"ר איתמר ורהפטיג, "עמדת הרבנים בפולמוס חלוקת הארץ (תרצ"ז)", תחומין, ט (תשנ"ח), עמ' 269-298.
^ 73.. לנתיבות ישראל, ירושלים תשכ"ז, חלק א, בכרוזים שבפתח הספר – הכרוז השני; להלכות ציבור עמ' כט. וראה שם בעמ' רטו שכתב שאין זה משנה אם הכפייה היא "מצד הגויים או אפילו חלילה מצד יהודים בגלל שיבושי פוליטיקה ושיבושי דעות – כולנו מחוייבים ליהרג ולא לעבור".
^ 74.. סיכום העניין, ראה: הרב יעקב זיסברג, "יהרג ואל יעבור על ארץ ישראל – שיטת הרצי"ה קוק", צהר, יד (אביב תשס"ג), עמ' 19-36; הנ"ל, "שיטת הרצי"ה קוק במאבקו על ארץ ישראל", נחלת יעקב, עמ' 437-481; הרב אברהם שילר, "פינוי ישובים – העברה על דת? (תגובה לרב יעקב זיסברג), צהר, טו (קיץ תשס"ג), עמ' 163-165.


הרב יהודה זולדן, שבות יהודה וישראל, ירושלים תשס"ז, עמ' 278-245