^ 1.. מסוגיה זו הסיק הר"י פערלא, ספר המצוות לרס"ג, לא תעשה מז-מח (עמ' מח), שההלכה היא שמותר לאדם לחבול בעצמו.
^ 2.. הפוסקים שאסרו לאדם לחבול בעצמו הם: בעל הלכות גדולות (תחילת הל' שבועות); רי"ף, בבא קמא לב ע"א בדפיו; רמב"ם הל' חובל ומזיק ה, א וכן שם ה; שו"ת הר"י מיגאש, סי' קפו; שו"ת הרשב"א, חלק א סי' תרטז, וחלק ד סי' רסב; רא"ש בבא קמא פ"ח, יג; ספר חסידים סי' תרעו; טור ושולחן ערוך חו"מ תכ, כא; שולחן ערוך יו"ד רלו, ד; שו"ת חתם סופר, או"ח סי' קנט; שו"ת יביע אומר, חלק א, יו"ד סי' ח.
^ 3.. כך כתב הר"ן גם בפירושו על הרי"ף, שבועות י ע"ב-יא ע"א, ובשו"ת הר"ן סי' לב, ד. כך הבין גם הלחם משנה בדעת הרמב"ם בהל' דעות ג, א, וכך סובר המאירי בשבועות כה ע"א, ובבבא קמא צא ע"ב.
^ 4.. כך נפסק ברמב"ם הל' סנהדרין כו, ג; סמ"ג, לאווין רט, ריא; סמ"ק, סי' קכז; הרשב"ץ בזוהר הרקיע, סי' רצא; טור חו"מ סי' כז; רמ"א שם סעיף א.
^ 5.. כך סובר גם בעל ספר ארעא דרבנן, אות רנד.
^ 6.. כדברי הגמרא בבא מציעא סט ע"א. ועיין אנציקלופדיה תלמודית, ח"א, עמ' תרטז-תריט. כבר העיר בלחם משנה בהל' דעות ג, א, שכיוון שמסוגיית הגמרא בבבא קמא מבואר שיש לפסוק כר' אלעזר הקפר, הרי שלגבי מחלוקת זו לא חל הכלל שאין הלכה כשיטה. וכן הוא בתשובת הרשב"א, חלק א, סי' תלא וסי' תרפח, שסוגיות הגמרא אינן משועבדות לכלל זה, ויכולות הן לפסוק כדעה הרשומה בשיטה. וראה עוד דברי הר"י פערלא, ספר המצוות לרס"ג, לא תעשה מז-מח, עמ' מג.
^ 7.. מהרש"ל, ים של שלמה, בבא קמא פ"ח סי' נט; הר"י פערלא, ספר המצוות לרס"ג, לא תעשה מז-מח, עמ' מג-מח, שהאריך לדון בדברי הרמ"ה, ורצה להוכיח הלכה כמותו.
^ 8.. בדין חבלה עצמית עסקו: הרב אפרים וינברגר, יד אפרים עמ' קמו-קנד (=בצומת התורה והמדינה, ג, עמ' 355-358); הרב מנחם סליי, איסור העישון בהלכה, עמ' 19-24. ראה עוד: הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה, חו"מ א, סי' קג, י; ח"ב סי' סה-סו; אה"ע ג, סי' יב, ד"ה ורק להט"ז.
^ 9.. בשאלת הנזיר עסקו רבים, ולא כאן המקום להרחיב בה. ראה: רמב"ם, הל' נדרים יג, כג; הל' נזיר י, יד; מורה-נבוכים ג, מח. כאן נעסוק רק בהשוואה בין תענית לבין נזירות.
^ 10.. לפי התוספות יכול להיות שיושב בתענית נקרא חוטא, אך מותר לו לעשות כן. כך מיישב התוספות את דברי שמואל בתענית יא ע"א "שנקרא חוטא" עם דבריו בבבא קמא צא ע"ב שרשאי אדם לישב בתענית ואין הוא נקרא חובל בעצמו. בתענית שם (ד"ה אמר שמואל) תירץ התוספות שבכל נודר לישב בתענית יש לראות שני צדדים – טוב ורע. מחד הוא חוטא, אבל מאידך הוא מקיים מצוה, והדבר מותר. הדבר דומה, לדברי התוספות, לרואה סוטה בקלקולה ולמתענה תענית חלום בשבת. הקביעה אם התענית היא רצויה תלויה אפוא בנסיבות שהביאו לתענית, ואין זה משנה אם המתענה יכול לעמוד בתעניתו או לאו. דברים דומים, ראה: בבא קמא צא ע"ב תוד"ה אלא שציער; נזיר ב ע"ב תוד"ה ואמאי; סוטה טו ע"א תוד"ה סבר (אם כי שם לא תירצו).
^ 11.. אמנם בעין משפט בתענית כב ע"ב צוינו פסקי הרמב"ם הל' תעניות א, ט, והשו"ע או"ח סי' תקעח, א, אולם נראה שזוהי הלכה אחרת, גם אם דומה: "כשם שהציבור מתענים על צרתן, כך היחיד מתענה על צרתו. כיצד? הרי שהיה לו חולה או תועה במדבר או אסור בבית האסורין, יש לו להתענות עליו ולבקש רחמים בתפילתו". המגיד משנה שם כתב שהלכה זו נכונה, אף על פי שאין לה הכרח מן הגמרא. בערוך השולחן או"ח סי' תקעח, ב הצביע על המזמור בתהילים קז (הארבעה שהיו בצרה וצריכים להודות) כמקור להלכה זו.
^ 12.. בדרך זו פירשו את דברי ריש לקיש רבנו חננאל והתוספות (ד"ה גומל). בהסבר התוספות עסק הרדב"ז בתשובה, חלק ו, סי' שני אלפים ריב. אך רש"י ורבנו גרשום פירשו בדברי ריש לקיש שדווקא המתענה הוא הנקרא חסיד.
^ 13.. הראבי"ה בסי' תתנג; רא"ש, שבת פ"א סוף סי' כה; סמ"ק, מ"ע דרבנן ג; ריא"ז, בפסקים תענית פ"א סי' יג.
^ 14.. אמנם בערוך השולחן, או"ח סי' תקסב, לג, כתב שהמחלוקת אם היושב בתענית נקרא קדוש או חוטא היא מחלוקת עקרונית, ללא תלות בשאלה אם בכוחו להתענות או לא.
^ 15.. למול דברי השם משמואל, יש לראות את דברי אביו בשו"ת אבני נזר, יו"ד סי' תעח, שגזר צום בן עשרים יום. ועיין עוד בספר תשובות וביאורים, הערות בשו"ע מאת הרבי מלובביץ', עמ' 386-387. על עבודת ה' בתענית וסיגופים ידועים דברי ריה"ל בכוזרי ב, נ: "התורה האלוקית לא העבידתנו בסיגופים", עי"ש בדבריו על היחס שבין עבודת ה' בתעניות ובסיגופים לבין עבודת ה' בשמחה. ראה עוד: רב סעדיה גאון, אמונות ודעות מאמר י; רבנו בחיי, חובות הלבבות, שער הפרישות, וכד הקמח, ערך תענית; מסילת ישרים פרק יח; הראי"ה קוק, אגרות הראיה, א, עמ' פד-פה. על הסיגופים – מטרתם, התומכים והמתנגדים להם, ועל התחליף לסיגופים, עיין הרחבה רבה אצל: הרב פינחס הכהן וילמן, התשובה בספרות השו"ת, עמ' 20-62.
^ 16.. כך נפסק להלכה ברמב"ם הל' תעניות א, ה וכן ב, ב, ובשו"ע או"ח סי' תקעו, א. בתשב"ץ, חלק ב, סי' יא, דן בציבור שגזרו על עצמם תעניות בה"ב, ובשנה שתענית י' בטבת חלה ביום ראשון הורה שלא יצומו יומיים רצופים. אצל הריא"ה הרצוג, פסקים וכתבים, שו"ת בדיני או"ח כרך ב, עמ' תלט, נידונה ההצעה להתענות בתקופת השואה בכל שני וחמישי בכל שבוע עד שתעבור צרת השואה. גזֵרה זו לא נגזרה, מפני שחששו שרוב הציבור לא יקבלה.
^ 17.. כך גרסו גם: הרי"ף (ג ע"א בדפיו), הרא"ש פ"א סי' יא, הרמב"ם בהל' תעניות א, י, הטור או"ח סי' תקסב והשו"ע שם ז, וכן סי' תקסח, ב-ג, יא. בקרבן נתנאל (על הרא"ש שם אות ז) יישב על פי גרסת ר"ח את קושיית תוספות בתענית יא ע"ב ד"ה יחיד – מדוע נקטה הגמרא דווקא יחיד שקיבל עליו תענית, הלא הוא הדין גם בתענית ציבור? לגרסת ר"ח מציאות כזו, של תענית רצופה יום אחר יום, יכולה להיות רק בתענית יחיד.
^ 18.. שו"ת תרומת הדשן, סי' קמו; טור ושו"ע או"ח סי' תקסב, ב בשם אבי עזרי; שו"ע או"ח סי' תקפא, ב ומשנה ברורה ס"ק י.
^ 19.. רמ"א או"ח סי' תקסב, ב.
^ 20.. רמ"א או"ח סי' תקסח, ד ומגן-אברהם ס"ק יז.
^ 21.. כך היא גרסת מהרש"ל. לפנינו בגמרא: בפעם השלישית צמו מאה יום.
^ 22.. יש להוסיף על כך את המסופר בגמרא בעבודה זרה ח ע"א, שאדם הראשון ישב בתענית שמונה ימים רצופים. בגמרא בעירובין יח ע"ב נאמר שאדם הראשון ישב בתענית מאה שלושים שנה.
^ 23.. בחידושי רבנו דוד דחה את דברי הראב"ד הללו. הראשונים דנו רבות בצומו של מר בריה דרבינא בהתייחס לדברי הגמרא בתענית כב ע"ב שאין יחיד רשאי לסגף את עצמו מפני שאין הבריות מרחמות עליו – עיין ריטב"א ותלמיד הרמב"ן שם; ר"ן (ח ע"ב בדפי הרי"ף); רז"ה, ראב"ד ומאירי לפסחים סח ע"ב; ברכות מט ע"ב תוד"ה אי; שו"ת הרשב"א, חלק ד, סי' רסב; תשב"ץ, חלק ג, סי' רצח; שו"ת טוב עין, סי' יח; שו"ת ציץ אליעזר, חלק ו סי' לז, וחלק ז סי' כה.
^ 24.. בספרות הפוסקים מוזכרות דרכי תשובה לחוטאים על ידי צומות ארוכים תוך הפסקות בלילות או הפסקות מספר ימים בין צום לצום. ראה למשל: אורחות צדיקים שער כו (שער התשובה); נודע יהודה מהדו"ק, או"ח סי' לה; שו"ת חתם סופר, או"ח סי' קעג וסי' קעו, ויו"ד סי' קנה (דבריו מובאים בהגהותיו לשו"ע או"ח תקסח, ד); שו"ת ישכיל עבדי, חלק ה, סי' לב; שו"ת אגרות משה, או"ח ד, סי' קטז, ועוד.
^ 25.. דברי המדרש הובאו על ידי הר"ן בראש השנה ה ע"א בדפי הרי"ף.
^ 26.. בשו"ת תרומת הדשן, סי' קנד ופסקים וכתבים סי' קפ וסי' תצד, דן בבעיה הלכתית הנוגעת לאנשים שצמים שלושה ימים, לילה ויום רצופים, וכן בשו"ת מהרי"ל החדשות, סי' נח.
^ 27.. דברי יש האומרים הללו, הם דברי תרומת הדשן, פסקים וכתבים, סי' סא.
^ 28.. ראה: שו"ת מהר"י ברונא, סי' פח.
^ 29.. וכן בר"ן על הרי"ף, שבועות י ע"א, ובתשובותיו סי' לב, ד. בטור ושו"ע יו"ד סי' רלו, ד פסקו כרמב"ם. הט"ז בס"ק ט ביאר את דברי הרמב"ם והשו"ע על פי דברי הר"ן. בשורש מחלוקתם של הרמב"ם והר"ן עסקו: אפיקי ים, חלק א, סי' כח-לב; משפט כהן, עמ' שכב; קהילות יעקב, שבועות, סי' כ; ואחרונים נוספים שצוינו במפתח הרמב"ם מהדורת הרב שבתאי פרנקל.
^ 30.. אין אפוא צורך לומר, כמראה הפנים בירושלמי שם, וכמנחת חינוך במצוה ל, ג, שלרמב"ם ולכסף משנה הייתה גרסה אחרת בירושלמי.
^ 31.. על הצומות הללו, ראה בספרי: מועדי יהודה וישראל, "תאריכי החורבן – קלקול חשבונות", עמ' 554-572.
^ 32.. במשך חכמה בראשית ט, ז כתב: "משפטי ה' ודרכיו דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, ולא עמסה על הישראלי מה שאין ביכולת הגוף לקבל... ומשום זה לא מצאנו מצוה (מהתורה) להתענות רק יום אחד בשנה, וקודם הזהירה וחייבה לאכול". אכן רק צום יום כיפור הוא יום צום שחיובו מהתורה. שאר הצומות הם תקנת נביאים או מדברי סופרים.
^ 33.. כך נלמד מתפילתו של רב ששת בסיומו של יום צום, כנאמר בגמרא ברכות יז ע"א: "רבון העולמים, גלוי לפניך בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן, ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו, ומתכפר לו. ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי! יהי רצון מלפניך, שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח, ותרצני".
^ 34.. על יסוד התשובה שבתענית יש ללמוד גם מדברי שאילתות דרב אחאי, שאילתא סו; הריטב"א בתענית יא ע"ב: "ובודאי שהנודר להתענות כדי לסגף עצמו ולהכניע לעבודת ה' יתברך או לשוב בתשובה וכיוצא בו"; ורש"י בראש השנה יח ע"ב ד"ה התענו: "כלומר עשו תשובה".
^ 35.. החתם סופר ציין שנושאי כליו של הרמב"ם לא ציינו את מקורו. הרב יהודה שביב, "תענית ציבור – ימי תשובת הציבור", ברקאי, א (תשמ"ג), עמ' 157-162, ציין כמקור לרמב"ם את משנת ר' אליעזר (מדרש ל"ב מידות) פרשה שלישית.
^ 36.. לא כך כתב אחיינו הרי"ד סולוביצ'יק, שיעורים לזכר אבא מרי ז"ל, חלק א עמ' פח-צ. הוא כותב שיסוד דין תשעה באב הוא אבילות, אך צורת העינוי הוא כמו ביוכ"פ.
^ 37.. בגמרא בראש השנה יט ע"א וכן בתענית יח ע"א מייעצת מטרוניתא לחכמי ישראל כיצד לפעול נגד השלטונות הגוזרים עליהם גזרות: "באו והפגינו בלילה. ואמרו: אי שמים, לא אחיכם אנחנו, בני אב אחד אנחנו, בני אם אחת אנחנו. מה נשתנינו מכל האומות שאתם גוזרים עלינו גזרות


הללו". ומפרש רש"י: "הפגינו – צעקו בשוקים וברחובות כדי שישמעו השרים וירחמו עליכם (ראש השנה יט ע"א); "אי שמים – אהה ה', להקדוש ברוך הוא היו צועקים על אותם שגזרו עליהם גזרות קשות, והיו אומרים להם לפני הקדוש ברוך הוא: וכי לא אחיכם וכו' " (תענית יח ע"א). ראה במבוא למאמר: "צניעות ומסירות נפש למען הארץ".
^ 38.. אין הכוונה דווקא לארץ ישראל או חלק ממנה. כוונת הרמב"ם היא שגויים רוצים לגרש יהודים ממקום בו הם נמצאים, מבלי קשר לארץ ישראל. כל גירוש הוא צרה אישית גדולה. ראה: הרב ישראל הורוביץ, שו"ת בית ישראל, סי' סב; הרב חיים דוד הלוי, שו"ת מים חיים א סי' לח. דברי הרמב"ם בהל' תעניות ב, ג: "ליקח מידם ארץ" נכלל תחת הכותרת: "על הצרת שונאי ישראל לישראל". הצפנת פענח מפרש שיש לראות זאת כגזרת שמד, ומקור דברי הרמב"ם הם בגמרא בתענית ח ע"ב: "בימי ר' זירא גזרו גזירה".
^ 39.. ראה עוד: הרב יצחק צבי אושינסקי, "שביתת רעב בהלכה", סיני, קכו-קכז (תשס"א), עמ' רפא- רפה. הראי"ה קוק כתב ביום ז' סיון תרצ"ד לאב"א אחימאיר שפתח בשביתת רעב כמחאה על עיכובו במאסר לאחר שיצא זכאי: "אודיע לכבודך שעם כל זה שאני מצטער מאד על העיכוב של העינוי שלך במאסר, אינני מסכים בשום אופן שאיש כמוך ישתמש בהאמצעי של שביתת רעב נגד חובת שמירת הנפש" (מגד ירחים, בית הרב קוק, גליון 55, סיון תשס"ד).
^ 40.. עסקתי בכך במאמר: "צניעות ומסירות נפש למען הארץ". הרב מנחם פליקס, "ואף על פי כן: שביתת רעב", תחומין, טז (תשנ"ו), עמ' 291-295 (במאמר תגובה למאמרי זה בגרסתו הראשונה) טוען ששביתת רעב לשם מאבק על הצלת שטחי ארץ ישראל שלא יימסרו לידי גויים ומניעת חילול השם, מותרת, ואין היא שונה מסכנות שנטלו על עצמם מנהיגי עם ישראל לאורך הדורות למען עם ישראל וארצו. הוא מציין גם לשו"ת אגרות משה, חו"מ א, סי' קג, שמותר לאדם לצער עצמו בשתיית יין לשם הרווחת ממון, ומכאן שכל שכן למען הצלת ארץ ישראל מחורבן והצלת נפשות ישראל ממיתה. הנחת יסוד בדבריו, ששביתת רעב היא חלק מהמאבק על שלמות הארץ. אכן, אם רואים את שביתת הרעב כחלק ממלחמת מצוה, אזי במלחמה מותר ואף צריך לסכן את הגוף ואת הנפש. אך כאמור, לא נראה ששביתת רעב, של יחידים בדרך כלל, משפיעה על דעת הקהל ועל קובעי המדיניות יותר מאשר הפגנה המונית או מחאות אחרות.
^ 41.. תוספתא זו מובאת בירושלמי דמאי ז, ג, ונפסקה להלכה: רי"ף בבא מציעא נב ע"ב בדפיו; רמב"ם הל' שכירות יג, ו, והגהות מיימוניות שם בשם אביאסף; מרדכי בבא מציעא רמז שמג; ספר חסידים סי' תריז; שו"ע חו"מ סי' שלג, ה.
^ 42.. כך פסק הרמב"ם בהל' נזירות ב, יח ביחס לעבד כנעני, ובמגן אברהם או"ח סי' תקעא ס"ק ג שאל מדוע אין הדין כך גם בעבד עברי ובשכיר, וראה שם שתירץ שאלתו רק ביחס לעבד עברי.
^ 43.. במגן אברהם ס"ק ב כתב שלענין זה כל מי שתורתו אומנותו נקרא תלמיד חכם, אף בזמן זה. בגדר "תורתו אומנותו" עסקו רבים. בפשטות ניתן לומר שכל מי שעיסוקו המרכזי הוא לימוד תורה, בחור ישיבה או אברך, הוא בגדר ת"ח לענין זה. עיין בשו"ת אגרות משה, יו"ד ג, סי' צו, ט; שו"ת יביע אומר, חלק ב, או"ח סי' כח, ז-יב.
^ 44.. בהגדרת המושג "תענית ציבור", מהם הקריטריונים לקבוע אם התענית היא תענית יחיד או תענית ציבור, ובידי מי הסמכות לגזור עליה, ראה בספרי: מועדי יהודה וישראל, "הסמכות לגזור תענית ציבור בזמן הזה", עמ' 529-539. אמנם הרב יוסף ידיד, שו"ת ימי יוסף, או"ח סי' ט, טען שתלמידי חכמים פטורים מטעם זה גם מהצומות הקבועים בלוח השנה, אך בשו"ת יביע אומר, חלק ב, או"ח סי' כח, ז-יב, דחאו מהלכה. אולם עיין שם שפסק שבמנהגים קבועים, כגון לקום מוקדם לסליחות, גם תלמידי חכמים חייבים על אף שהדבר יגרום לעייפות. לעומת זאת בתעניות שובבי"ם ת"ת, תלמידי חכמים פטורים.
^ 45.. כך פסק בשו"ע יו"ד רמה סי' יח, בגר"א שם ס"ק ל, ובערוך השולחן סעיף טז. הרמב"ם לא פסק במפורש את דינו של מלמד תינוקות. וייתכן שכלל את דינו במה שכתב בהל' תלמוד תורה ב, ג, שמלמד המתרשל בתלמודו הרי זה בכלל "ארור עושה מלאכת ה' רמיה" (עפ"י בבא בתרא כא ע"ב). דין מלמד תינוקות נפסק גם בהגהות אשר"י בבא מציעא פ"ו סי' ע, ובמרדכי שם רמז שמג.
^ 46.. סימוכין לפסק זה ניתן למצוא בפסקי ריא"ז, תענית פ"א סי' יד.
^ 47.. כך עולה מדברי השערי תשובה, המביא שם את תשובת הרשב"א המוזכרת לעיל. הסיבה היחידה שמוצא בשערי תשובה שם לת"ח שלא להימנע מתענית בימים שמר"ח ועד לט' באב היא: "איכא למיחש לתקלה, שממנו יראו וילמדו חס ושלום לזלזל בזה בעלי המון גם כן". אם נמצאו ת"ח המסגפים עצמם ומתענים (ראה למשל: מנהגי חתם סופר, הוצאת מעין התורה, יב, א) צריך לומר ששיערו בעצמם שהתענית והסיגוף לא יפגעו בלימודם. ואכן החת"ס, כמסופר שם, נהג כך רק בצעירותו.
^ 48.. אמנם בברכות לב ע"ב אומר ר' אלעזר: "גדולה תענית יותר מן הצדקה", אך זהו לשיטתו בתענית יא ע"א, שהמתענה נקרא קדוש. עיין בהגהות הרב יעקב עמדין שם ובשו"ת חיים-שאל, חלק א, סי' יב.
^ 49.. בגמרא בברכות ג ע"ב מסופר שדוד המלך היה קם בכל לילה בחצות להודות לה'. הראי"ה קוק, עין איה, ברכות א, עמ' 9-10, שואל: הרי נאמר "שהמושכר לחבירו וכ"ש לרבים אינו רשאי לסגף עצמו שלא יחלה ויתבטל מעבודת הציבור, ואין לך מושכר לציבור כמלך שעליו לעבוד עבודת הציבור", ומשיב: "וצריך לומר שהיה כל כך אהבת ה' בלבבו, עד שמחמת אהבת השי"ת היה נחשב לו מנוחה עבודת ה' ולא היה מרגיש בזה שום סיגוף".
^ 50.. כך הורו הרב יצחק יעקב וייס והרב שלמה זלמן אויערבך בימי שביתת הרופאים בשנת תשמ"ד, כשחלקם הכריזו על שביתת רעב: "אם בשל שביתת רעב יהיה רופא מנוע מלרפא, הרי הוא שופך דמים" (אסיא, כסלו תשמ"ד, עמ' 45-46; תחומין, ה [תשד"מ], עמ' 300), וכך פסק הרב חיים דוד הלוי, שו"ת עשה לך רב, חלק ו, עמ' רד. אמנם יצוין שאז היה מדובר בשביתה של כל הרופאים, כשאי אפשר היה למצוא תחליף לרופא השובת.
^ 51.. כך ע"פ הרב ראובן מרגליות, במקור חסד (על ספר חסידים) שם. אמנם מצאנו במקרא הכרזת צום לפני מלחמות, אך כנראה שאותם שלא נלחמו צמו, לא הלוחמים בעצמם: מלחמת עמלק, כנאמר במדרש: " 'מחר אנכי נצב' (שמות יז, ט). רבי אלעזר המודעי אומר: מחר נגזור תענית. '...ויהי ידיו אמונה עד בא השמש' (שם יב), מגיד שהיו בתענית, דברי רבי יהושע" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח, מס' דעמלק, פרשה א); מלחמת פילגש בגבעה (שופטים כ, כו); יהושפט הכריז צום כשבאו עליו המואבים והעמונים (דברי הימים ב כ, ג); וכן יהודה המכבי הכריז צום (חשמונאים א ג, מז). ראה: הרב שלמה גורן, משיב מלחמה, ב, עמ' שיט-שכ; פסקי צבא עמ' 244, ביחס להתנהגותם של חיילים בצומות קבועים, כמו יום הכיפורים וט' באב.
^ 52.. לא עסקנו במסגרת זו בזמנים במשך השנה שאסור לשבת בהם בתענית, ומתי יהיה אסור אף בתענית מוגבלת (ימים שיש בהם מצוה מיוחדת לאכול ולשתות).

הרב יהודה זולדן, שבות יהודה וישראל, ירושלים תשס"ז, עמ' 497-474