יולדת

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

יולדת היא האשה שממנה יוצא הוולד בלידה.

כינויים במקורות[edit]

היולדת נקראת בתנ"ך "יולדה" או "יולדת" (ר' ויקרא יב, ז; ישעיה כא, ג; מיכה ה, ב ועוד.

בלשון חז"ל נקראת היולדת גם בשם "חיה" (יומא עג:; תענית ב.; ב"ק נט.), ולמה נקראת היולדת "חיה"? שבשעה שהאשה יושבת על המשבר, הסובבים צווחים לה: "חיה!" שהיא מתה וחיה (קהלת רבה ג, ב[1].).

חיוביה לאחר הלידה[edit]

ברכת הגומל[edit]

יש הסבורים, שיולדת איננה מברכת כלל ברכת הגומל[2]. נימוקיהם: הלידה היא מצב טבעי, וכולן ניצולות מזה, אין חטא בהריון ובלידה, ולכן לא שייך לומר 'לחייבים', האשה היא נידה לאחר לידתה; ויש הסבורים, שבאופן עקרוני יש חיוב בברכת הגומל לאחר לידה, כדין כל מי שניצל מסכנה, אבל נחלקו בשאלות מעשיות שונות, כגון מי מברך, מה נוסח הברכה, והיכן מברכים:

יש הסבורים, שיכווין הבעל בברכת התורה כשאומר ברכו את ה' המבורך להוציא אשתו, והיא תענה אמן[3]; יש נוהגים, שהבעל מברך ברכת הגומל, והאשה היולדת עומדת בעת הברכה ועונה אמן, ובנוסח הברכה יאמר הגומל לחייבים טובות שגמלך כל טוב, ואם בירך שלא בפניה יאמר שגמל לאשתי כל טוב[4]; מנהג ירושלים, שמזמינים מנין לבית היולדת, ומתפללים ערבית, ולאחר התפילה מברכת היולדת ברכת הגומל בפניהם או בחדר סמוך[5]; ויש הנוהגים שהאשה עומדת בעזרת הנשים ומברכת אחרי התפילה, וכולם עונים[6].

יש מי שכתבו, שיולדת לא תברך ברכת הגומל לפני שבעה ימים מלידתה, אבל איננה צריכה לחכות שלושים יום, אלא תיכף לאחר שמרגישה בעצמה שחזרה לאיתנה, תברך ברכת הגומל (שו"ת שלמת חיים ח"א סי' נא; כף החיים סי' ריט אות ז. וראה בשו"ת באר משה ח"ח סי' קכ).

קורבן יולדת[edit]

ערך מורחב - קורבן יולדת

אמירת פסוקי קרבן יולדת - יש אומרים, שבזמנינו, שאין מקריבים קורבנות, יולדת צריכה לומר - לאחר הלידה - את פסוקי הקרבנות של יולדת עשירה שבתחילת פרשת תזריע, בבחינת 'ונשלמה פרים שפתינו' (הושע יד, ג), כמו שכתבו הפוסקים (עי' שו"ע או"ח סי' א סע' ה-ט וברמ"א או"ח סי' מח ועוד) שיש לאמר אתת הפסוקים הנוגעים לקרבנות חטאת, אשם, עולה וכד' (פתחי מגדים פכ"ט סמ"ח הע' 5; שו"ת בנין שלמה ח"א סי' א).

  1. וראה עוד בתורה שלימה מילואים לכרך ח, אות ז, בטעם הדבר שיולדת נקראת חיה. וראה באור שמח (פ"ג מהל' שביתת העשור ה"ח), שיש שמשמע מהם, שהמונח חיה כאן מתכוון למיילדת, וע"ע: מיילדת.
  2. שו"ת הלכות קטנות ח"ב סי' קסא; שו"ת ויצבר יוסף סי' מא; שו"ת מטה לוי ח"ב חאו"ח סי' ח; שו"ת התעוררות תשובה ח"א סי' נט. וכן משמע משו"ת אבני נזר חאו"ח סי' לט. וכן מובא בשם החזו"א - ראה שו"ת תשובות והנהגות ח"ד סוסי' נג. וראה גם במג"א סי' ריט. וראה בשו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' ח-ט; יחוה דעת ח"ד סי' טו.
  3. תורת חיים, סנהדרין צג ד"ה אני אומר; א"ר או"ח סי' ריט סק"ה (אמנם בסקי"ג כתב הא"ר, שתברך היא בעצמה בינה לבין עצמה, וראה בפרמ"ג במ"ז שם סק"ג); שו"ת באר משה ח"ח סי' קכ. אך ראה בשו"ת יחוה דעת ח"ד סי' טו, שפקפק על זה, כי אין על 'ברכו' דין ברכה, כיוון שאינו אומר מלך העולם.
  4. ב"י וט"ז או"ח סי' ריט סק"ב; מ"ב סי' ריט סקי"ז; שו"ת ויען אברהם סי' יז. וראה עוד בע' ברכות ותפלות הע' 211 ואילך, בדיני ברכת הגומל בנשים.
  5. קצוה"ש סי' סה סק"ו; שו"ת שלמת חיים ח"א סי' נא; שו"ת באר משה ח"ח סי' קכ; שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' יז, וחי"ז סי' ח אות ב; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חאו"ח סי' ריט סק"ד. וראה מה שכתב על מנהג זה בשו"ת תשובות והנהגות ח"ד סי' נג.
  6. עלי תמר על ירושלמי ברכות ט א, בשם קהילות עתיקות באשכנז, ובשם אדמו"ר מגור; שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' קצה.