פרשני:אגרות הראיה: אגרת רפג

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מיזם אגרות הראיה של הוצאת "מאבני המקום" מאגד מידע היסטורי, הארות ומקבילות לכל אגרת, מתוך חכמת ההמונים.


רקע לאגרת[עריכה]

הערות, מקבילות, וביאורים נצרכים[עריכה]

ההמשך של תכתובת זו נמצאת באגרת שעט' בחלק ב' של האגרת. האגרת שעט מועילה להבנת אגרת זו

נמען האגרת[עריכה]

האגרת[עריכה]

ב"ה, עה"ק יפו ת"ו, ך"ו אד"ר תרעי"ן.

כבוד מחמד לבבי וחביבי הרה"ח, מלא דעה ויושר לב, מו"ה משה זיידל שליט"א, שלו' וברכת עולמים.

בשמחת לב קראתי את מכתביך, יקירי, וכל חפצי היה למהר את אשר ברוח עמי להשביעך רצון בתשובתי. אבל עצרו אותי מניעות שונות מבית ומחוץ, וגם כעת אשר אתאמץ לכתב אהיה מוכרח לקצר כפי היכולת.

כדי להאיר יותר מעט את האופק של הכרת זכות אבות, נכון הדבר שנשוט מעט במהותו הכללית של ענין הזכות בכלל. מצד משפט הצדק אנו מקשרים תמיד את הזכות עם הבחירה. כשאדם בוחר בטוב ומעשיו מצליחים ע"פ מדת אורח טובו, אנו מוצאים מחזיון זה הנאה לחוש-הצדק שבנו. אבל הלא ישנן זכיות רבות מאד, שאינן תלויות בבחירה, לא-מבעי זכיות חִיצוניות, כעושר, כבוד, גבורה, יופי וכיוצא בהן, אלא גם זכיות פנימיות כחכמה, יושר-לב, תכונות טובות במדות, חברה טובה, לאם טוב [אולי להסביר הכוונה][הכוונה היא לאום-עם עם עבר משותף...(אולי כדאי לנקד את המילה)], שע"פ ערכו מתעלה האיש הפרטי הנולד מגזעו, וכיוצא באלו.

השקפתנו יכולה היא להתעלות, לדרוש מאתנו טעמו של דבר, מפני מה אנו מכירים את הצדק בהטוב המתיחש לבחירה החפשית. אז אנו משיבים לה: מפני שמכירים אנו, שהחופש הגמור, המחולל בקרבו רצון שאין בו שום מועקה מבחוץ, - על ידו מתגלה העצמות של מהות החיים, המקבלים את התכנית של הגורל הטוב או הרע. ועל-כן רק כפי ההתגלות העצמית ראוי שיהיה נמשך הטוב או הרע לנושא אותו בחיים.

מיד כשאנו עומדים על מכון זה הננו גוזרים לאמר: כל טוב שאיננו בחירי איננו טוב גמור, מפני שאין העצמיות של נושאו מתיחדת בכל מילואה עם טובו, וכל טוב הוא נמדד רק באותה המדה שהמקבל אותו סופג אותו אל תוכו. ועפ"ז אנו למדים, שהחופש המחולל את נטית הבחירה ע"פ העצמות הוא הנושא את כל מדת הטוב שבחיים. אמנם כשאנו באים למוד את הבחירה החפשית, כמו שהיא נמצאת בפועל בחיים המתגלים לפנינו, לעולם לא נמצא אותה במילואה. בכל תנועה חפשית נמצא המון הכרחים, המעכבים את חופשה והסוללים לה בעל כרחה את נתיבתה. ההשקפה על פני הטוב האלהי, המוכן להיטיב במילואו השלם, תדריכנו להכיר, שיש במציאות חופש נעלם, שאיננו יוצא אל הפועל כ"א בחלקים קטנים מאד מכל שיעור-קומתו, זה החופש הנעלם הוא המסגל את העצמיות שבחיים והוא הנושא את סגולת הטוב, והחופש הגלוי הנראה בפועל איננו כ"א גילוי קלוש מכללותו. כשאנו עולים במרחבי ההויה למעלה ממדתם של הזמן והמקום, אנו יודעים שהצפיה העליונה חובקת את החופש הגמור, ועל פיה מתעצם הטוב בנושא המקבל אותו. רק החלק הקטן, המתגלה בתור בחירה מעשית, מתוה לפנינו בגלוי את ארחות הטוב והרע, אבל עקרו הוא למעלה מזה. כשאנו באים לדרוש פתרון ע"ד כל מערכות הטוב והרע, שאינן מתאימות אל הבחירה הגלויה, הרי אנו מוצאים אותו בבחירה הגנוזה של הצפיה הכללית, העומדת ממעל לכל ההכרחים המעשיים, אשר רק מטרה של טובה מחלטת גורמת, שתשאר מדת-בחירה כזאת בגניזתה ותתגלה בחיים רק בצורה של מסיבות מכריחות. החופש הצפוי, של הטוב, העתיד להתגלם בבנים, מופיע הוא באבות בתור בחירה חפשית גלויה, מה שנושא בזה את דף 320@ העצמות היותר מיוחדה של הבנים, ו"יעקב פדה את אברהם"[1] ובכללות האומה "המתים יורשים את החיים"[2]. ואותה הבחירה עצמה הגנוזה, המתגלה באבות בגילויה, חוזרת בצורה של גניזה בבנים, ומתמדת את החזיון של זכות אבות, שבאמת הנה זכותם של הבנים שבאה לידם דרך הצנור של האבות. וכשמתעורר רוח מלא אור באחת התקופות של החיים באומה, לכונן מעשה היסתורי אדיר, המקיף בחילו עתיד גדול וארוך, מתנוצצת הבחירה של הצפיה העליונה במלא חופשה, מכח ההתגלות העצמית של החיים העתידים, מצד תכונת ההויה העומדת למעלה ממסגר הזמן, "את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה"[3]. לא האבות מקבלים על חשבונם של הבנים כל עול, כ"א מיטב העצמיות של הבנים מתגלה לעת רצון באבות, לעת הופעת נהרה, והכרת-החובה מפתחת את צורתה הבהירה, שהבנים מוצאים על פיה את כל מלא עצמיותם, אשר רק הכחש בה יוכל לעשות המדחה להתיקם מזה [אולי צריך ביאור] ולנתקם ממיטב מקור חייהם.

הנה העצמיות הגנוזה בעצם חופשה חיה היא באבות, ולפעולתה היא מוכנה בין לטוב בין לרע. אמנם מרובה היא מדת הטובה ממדת פורענות, "אחד מחמש מאות"[4]. הרע הוא רק בגלוי שבהויה, בשיקוף הפרטיות, אבל בהכללה הכל מצטרף לטובה. המשל הגלוי, שמעשים מכוערים של האבות פועלים גם על האופי של הבנים, לא יאריך יותר מארבעה דורות[5]. אבל עד שחקים עולה הגילוי של הגניזה הטובה, שבצאתה לפועל ע"י האבות היא שוטפת בבנים בזרם חפשי ואדיר. השקפה ברורה היא, שהשלמת האדם יש לה טפוס מיוחד. הדורות הולכים לעלה את הטפוס ההוא עד גמרו בתכלית שלמותו. כל דור מסגל לו טוב יותר אופיי; אע"פ שלפעמים מזריח דור אחד אור מרובה, המספיק להיות למעין לכמה דורות הבאים אחריו, אין זה כ"א הזרחה ארעית, אבל בהסדר הקבוע כל דור מוסיף אומץ ומתקרב בכללותו את הטפוס הנרצה של הצפיה העליונה של ההשלמה הגמורה, המינית והאישית. כשיבוא הגמר של עילוי זה, אז הוא הסוף של כל הדורות[במקור הערה 5א] [6]. כל זמן שהצורה היותר שלמה לא נקבעה ההשלמה מתנודדת, פעם צועדת היא לפנים ופעם לאחור, הזכות והחובה אינן מוכרעות, ומקושרות הן במעשה הדורות. ההוים והעוברים, עד סוף כל הדורות, והצורה משתכללת לעמוד על איתן מצבה, "דבר צוה לאלף דור"[7]. יודעת היא הצפיה העליונה, כמה יאריך הרושם של החקיקה הצוויית, שמדדתה[נראה לי שצריך ביאור] באלף דור, ואחריה באה החקיקה של משאת הנפש לאותן המגמות בעצמן המונחות בצוויים, שהן אינן מאריכות פחות מהצוויים, ומדת האהבה מתפשטת על שתיהן. "ועושה חסד לאלפים לאוהבי"[8], ו"ליראיו" בעלי הצווי - "לאלף דור"[9].

והנה כל זה הוא בדבר האופי הגנוז. אמנם בתכונות המתגלות, שהרצון הפרטי הוא הגורם העיקרי בהן, שונות הנה ההשקפות עד כמה כח ההורים מגיע. לדעת חכמים[10] רק קודם ההתבגרות, - שהעמידה על הרצון האישי נוטלת אז את מקום דף 321@ השלטון בהנהגה, - פועלת היא השפעת האב, ודמותו הרוחנית מקפת את הבן, וממילא היא מופיעה עליו בכל תכונותיו; אבל בהגמר כח הרצון במילואו נשארה סגולה זו חבויה, עד ארבעה דורות לרעה, ע"י כח החקוי, ועד אלפים ע"י סגולת הצווי והשאיפה המגמתית. אמנם גם כשכלה הרושם של גילוי הטוב, לא יוכל לכלות לגמרי מבלי להשאיר אחריו ניצוץ גנוז, העלול להיות מתעורר לתחיה ע"י התעוררות רבה היוצאת וממפרצת ממעמקי הנשמה, ותחון זכות אבות[11] ע"י רחמים גם כשעבר זמנה הקבוע לה. העצמיות הגלויה הולכת היא מהאב אל הבן. הבן מרומם את ההויה העצמית של האב, הקבועה בקרבו כעת בגילויה. אבל האב, שההויה של הבן היא בו בגניזה, לא יוכל לנשא את הבן[12] כי-אם ע"י אותן הדרכים שדולים בהם ניצוצות ממעמקים, כרחמים, וזכות עצומה של אב-המון-גוים, המשקיע את כל הויתו רק בהעתיד המשתלשל ממנו על כללות החיים, שתכונתו האופית התדירה היא באותה הצורה של מעמד מלא חיים אלהיים של תפילה שלמה, המעלה גם בן נדח משבעה מדורי גיהנם למיסק לגן עדן[13]. וזכות אבות מתגלה בסגולת הגזע, העולה למעלה מכל בחירה גלויה ומכל לימוד, עד שגם מעלת התורה תוכל לרומם רק את הנפילה של קלקול תולדתי של חטא שבתוך הגזע, - שהסגולה אף שנתעותה לא פקעה, - אבל לא תוכל להעביר את חשכת הגזע, המתחלת מנתין והלאה[14], אע"פ שישנן ג"כ סגולות כאלה, שגם נכרי העוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול[15], מ"מ לא תמוש ממקומה העליה הגזעית, עד שלא תחשב מעלה עצמית הגוררת אחריה את קדימת הערך.

ובהיות זכות אבות הסגולה הצורית היותר עצמית, מתגלה היא בתכונת הכלל ביחוד, שצורת האומה היא בכללותה; אבל בפרטיות "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא"[16], שמגמתן של המצות כולן להקים את הצורה הרוחנית, שהיא נקודת החיים העומדת לעד, מ"נפילתה המטויה"[17], ומתוך שהצורות הרוחניות של הפרטים מאירות יפה ועומדות בהארתן באופי נצחי, הגורם להם אושר רוחני, בהוה ונצח, עומדת על ידה האומה בשלמות תבניתה ודרכיה מצליחים. אמנם גדולי האומה, מאירי דרכה, הם יכולים לגולל לפניה אור מיוחד, וכאשר במקום האור שם גם הצל, על-כן בהיות שטף החיים של האומה עובר על פני כללותה, אמיץ הוא הקשר בין הדורות העוברים וההוים, ובהכרח הדוגמא פועלת גם להרע, אע"פ שטובה מרובה מרעתה. יחזקאל[18] בעת התמוטטות האומה ראה, שהפרוד הרוחני יפה לה, הרושם שחשבון העבר יהיה נפסק מפעולתו, אע"פ שבעל-כרחו יפסקו ע"י זה ג"כ כמה חמודות סגוליות באיזה ערך, כי יש יחש גדול להסגולה עם שימת-הלב הרצונית. אבל כך דורש המצב, וכשצדיק גוזר גזרה מקיימים אותה מן השמים[19], והמסלה החדשה נסללת היא אז בכל מרוץ חיי האומה לעמוד כל יחיד על השלמת נפשו, ומהרסיסים הללו מתקבץ אח"כ הרכוש הכללי, החוזר ומתקשר לחטיבה אחת.

והנה כללו-של-דבר של הבחירה החבויה הוא מה שהיא פועלת על כל אותם דף 322@ הצדדים, שאין הבחירה הגלויה מגלה בהם את כחה. ביותר שולטת היא בחילוקי המדרגות, בין החמריות ובין הרוחניות, ואפילו בחילוקי המינים והסוגים הרחוקים מחוג החיים, שגם בהם הצדק האלהי מוכרח הוא שירוץ את ארחו. האמונה הישרה בהטוב האלהי ובצדקת צדיקו-של-עולם, הקוראה את כל מעמקי לבבנו לברכו בכל לב: "ברוך הוא", היא מאירה את שכלנו באור חופש זה, המעדן את כל חושנו, בראותנו שאנו יכולים למתח את קו הצדק על מלא כל, על כל המפעל וכל היצור, כי "הכל צפוי והרשות נתונה"[20]. אמנם אין הרשות כוללת כל-כך הרבה כמו הצפיה הכוללת הכל, אבל הלא זאת היא מדת הטובה, שלא תנתן הרשות כי-אם ע"פ המדה שהטובה תהיה עתידה לבא בסופה, והקב"ה צופה לטובה ואינו צופה לרעה[21].

והבחירה הצפויה היא מחוללת את שורת הצדק, הממרקת את הזוהמא של הנטיה החפשית, כשנטתה להרע, ע"י יחושים כאלה שאין להם מבא בבחירה הגלויה, והכל כדי לתת אחרית ותקוה טובה לכל. "בערב ילין בכי, ולבקר רנה"[22].

באה"ר אדר"ש ידי"נ וחביבי הרה"ח אוצר תוי"ר מאד נעלה מוהר"ב מנשה לוין שליט"א. למעה"ש להודיעני בטובו ממצב בריאותו, ירפאהו השי"ת רפו"ש ויהי בריא אולם[מה הכוונה?], דשן ורענן לתורה ולתעודה לאוי"ט.

הנני בזה חותם בברכה ואהבה רבה ונאמנה כנפשם היקרה ונפש עגוד[לא הבנתי למה הכוונה][אולי מלשון אגד?] באהבתם מצפה אשרם והצלחתם בכל לונ"ח,

הק' אברהם יצחק ה"ק

אזכורים בספרים ובמאמרים[עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכה]

הערות שוליים

  1. ישעיה כט כב; ויקרא רבה פל"ו, זהר פ' אחרי-מות דף נז א.
  2. בבא בתרא קיז א.
  3. דברים כט יד, שבת קמ"ו:
  4. מכילתא יתרו פ' ו, רש"י יומא ע"ו. מכות כ"ג.
  5. ע' מכילתא שם, וסנהדרין כז:
  6. ע' סוטה מו: וע' עדיות פ"ב מ"ט.
  7. תהלים קה ח. וע' שיר-השירים רבה פ' ה ט.
  8. שמות כ, ו.
  9. דברים ז, ט. סוטה לא.
  10. תוספתא עדיות פ"ב ה"י.
  11. שבת נ"ה
  12. סנהדרין קד.
  13. סוטה י, ב ושם תוס' ד"ה דאייתיה.
  14. הוריות סוף פרק ג': "ממזר (קודם) לנתין ונתין לגר וגר לעבד משוחרר" - "ממזר (ולא נתין) תלמיד-חכם קודם לכהן גדול עם-הארץ", ובגמרא שם יג, א.
  15. בבא קמא לח.
  16. קידושין לט:
  17. ע' סליחות "ישראל עמך תחנה עורכים".
  18. פ' יח.
  19. שבת נט: תענית כג.
  20. אבות פ"ג מט"ו.
  21. תנא דבי אליהו רבא פ"א, וע' ירמיה כט יא, ברכות י: ר"ה יז, אבות שם, וע"ש בדרך חיים למהר"ל.
  22. דברי הלכה מכאן נדפסו בדעת כהן סי' קפ"ו.
פרויקט אגרות הראי"ה

הקדמה | א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ | נא | נב | נג | נד | נה | נו | נז | נח | נט | ס | סא | סב | סג | סד | סה | סו | סז | סח | סט | ע | עא | עב | עג | עד | עה | עו | עז | עח | עט | פ | פא | פב | פג | פד | פה | פו | פז | פח | פט | צ | צא | צב | צג | צד | צה | צו | צז | צח | צט | ק | קא | קב | קג | קד | קה | קו | קז | קח | קט | קי | קיא | קיב | קיג | קיד | קטו | קטז | קיז | קיח | קיט | קכ | קכא | קכב | קכג | קכד | קכה | קכו | קכז | קכח | קכט | קל | קלא | קלב | קלג | קלד | קלה | קלו | קלז | קלח | קלט | קמ | קמא | קמב | קמג | קמד | קמה | קמו | קמז | קמח | קמט | קנ | קנא | קנב | קנג | קנד | קנה | קנו | קנז | קנח | קנט | קס | קסא | קסב | קסג | קסד | קסה | קסו | קסז | קסח | קסט | קע | קעא | קעב | קעג | קעד | קעה | קעו | קעז | קעח | קעט | קפ | קפא | קפב | קפג | קפד | קפה | קפו | קפז | קפח | קפט | קצ | קצא | קצב | קצג | קצד | קצה | קצו | קצז | קצח | קצט | ר | רא | רב | רג | רד | רה | רו | רז | רח | רט | רי | ריא | ריב | ריג | ריד | רטו | רטז | ריז | ריח | ריט | רכ | רכא | רכב | רכג | רכד | רכה | רכו | רכז | רכח | רכט | רל | רלא | רלב | רלג | רלד | רלה | רלו | רלז | רלח | רלט | רמ | רמא | רמב | רמג | רמד | רמה | רמו | רמז | רמח | רמט | רנ | רנא | רנב | רנג | רנד | רנה | רנו | רנז | רנח | רנט | רס | רסא | רסב | רסג | רסד | רסה | רסו | רסז | רסח | רסט | רע | רעא | רעב | רעג | רעד | רעה | רעו | רעז | רעח | רעט | רפ | רפא | רפב | רפג | רפד | רפה | רפו | רפז | רפח | רפט | רצ | רצא | רצב | רצג | רצד | רצה | רצו | רצז | רצח | רצט | ש | שא | שב | שג | שד | שה | שו | שז | שח | שט | שי | שיא | שיב | שיג | שיד | שטו | שטז | שיז | שיח | שיט | שכ | שכא | שכב | שכג | שכד | שכה | שכו | שכז | שכח | שכט | של | שלא | שלב | שלג | שלד | נוספות א | נוספות ב | נוספות ג | נוספות ד | נוספות ה | נוספות ו | נוספות ז | נוספות ח | נוספות ט | נוספות י | נוספות יא | נוספות יב | נוספות יג