פאה נכרית

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שימו לב! הנכתב בויקישיבה הינו להרחבת ידע בלבד ואינו בא לפסוק הלכה.
אין לפסוק למעשה על פי הנאמר באתר ויקישיבה מבלי להיוועץ במורה הוראה מוסמך!.


פאה נכרית, היא כיסוי ראש העשוי משיער אנושי טבעי או סינתטי.

עפ"י ההלכה נשים נשואות חייבות לכסות את ראשן לבל יראו שערותיהן. נחלקו הפוסקים האם הלכה זו מתקיימת ע"י כיסוי הראש בפאה נכרית, היות ושער האשה מכוסה, או שמא יש לאסור זאת, מטעמים שונים.

בחלקים נרחבים מהיהדות החרדית בימינו, נוהגות הנשים לכסות את ראשן גם בפאה נכרית. להלכה כיום נחלקו הפוסקים, יש מחכמי זמנינו שאסרו זאת מכל וכל, יש שהתירו, ויש שהמליצו דווקא על חבישת פאה, והעדיפו זאת על כיסויי ראש אחרים המקובלים בזמננו.

במהלך הדורות דנו הפוסקים אף בפאות העשויות משער המת, האם נאסרו בהנאה או שלא.

פאות העשויות משיער שהוקרב לעבודה זרה אסורות לדעת כל הפוסקים‏[1]. אך במקום שקיים ספק אם הפאה היא משערות שהוקרבו לעבודה זרה או שלא, ונחלקו פוסקי זמנינו אם בשל כך נאסרה הפאה בהנאה, כדין תקרובת עבודה זרה או שלא.

תוכן עניינים

המקור אודות חיוב כיסוי הראש בתלמוד[עריכה]

ערך מורחב - כיסוי ראש לנשים


הגמרא (כתובות עב.) לומדת מפסוק שקיים חיוב מדאורייתא על האשה שלא לצאת לרשות הרבים פרועת ראש, אלא עליה לכסות את שערה. שער האשה אף מוגדר: "ערווה"[2] (ברכות כד.), ואסור לגבר לראות שער אחת מכל העריות (שו"ע אה"ע כא, א).

רבים מהפוסקים כתבו שבתולות אינן צריכות לכסות ראשן, ויכולות אף לפרוע את שערן ולצאת עם שיער פזור. הדבר נלמד מכך שהותר לקרוא קריאת שמע מול שיער הבתולות (שו"ת יביע אומר ח"ה אה"ע סי' ה אות ב, וכפשטות השולחן ערוך או"ח עה, ב אך יש חולקים אף בדעת השולחן ערוך וסוברים שצריכות לכסות ראשן היעב"ץ על השו"ע שם וי"א שאסור להן לצאת בשער פזור מגן אברהם שם, מובא גם במ"ב עי"ש[3]).

בהמשך הגמרא (כתובות עב:) מובא שמותר לאשה לצאת מחצר לחצר דרך מבוי כשלראשה קלתה (יש מפרשים[4]: סל שנהוג לסחוב על הראש, ויש בו בית קיבול כלפי מטה לכיוון הראש - כדי שיישב טוב, וכלפי מעלה - להכניס בתוכו פשתן ודברים נוספים; ויש מפרשים[5]: מטפחת) בלבד‏[6].

מדין דת יהודית (מנהג שנהגו בו בנות ישראל, שאין חובתו מפורשת בתורה[7] וחיובו מדרבנן[8]) אסור לאשה לצאת לרשות הרבים או לשוּק כששערה מכוסה ע"י קלתה בלבד, ונחלקו הראשונים בטעם הדבר:

  • יש אומרים שהטעם שאסור לצאת לרשות הרבים כשלראשה קלתה בלבד הוא מחמת ש"אי אפשר שלא יראו שערותיה בין הנסרים" (שיטה מקובצת שם. בשם רש"י מהדורה קמא). לשיטה זו מותר לאשה לצאת לרשות הרבים או לשוק כשלראשה מטפחת ראש או כובע המכסה היטב את שערה.
  • ויש אומרים שהטעם הוא מפני שצריכה האשה "שיהיה עליה רדיד (- צעיף[9]) החופה את כל גופה כמו טלית" ו"לא תצא אשה בשוק בכִפה (- מטפחת) שעל ראשה בלבד" (רמב"ם פי"ג מהל' אישות הי"א; ופכ"ד הי"ב; ועוד). וכן פסק בשולחן ערוך (אה"ע קטו, ד).
    וכתב בשו"ת באר שבע (סי' יח) שלשיטה זו אין די במטפחת ראש או כובע או פאה נכרית המכסים היטב את כל השערות, אלא יש צורך בכיסוי נוסף - רדיד, [המכסה את הראש וחלק מהגוף(דרוש מקור)- כפשטות לשון הרמב"ם הנ"ל[10], כדי שלא תראה צורת השְׂערות[11]]. וכן פסק המשנה ברורה (ביאור הלכה סי' עה): "לילך בשוק וחצר של רבים לכולי עלמא אף אם תלך במטפחת לבד לכסות שערה - מיקרי עוברת על דת יהודית עד שתלך ברדיד מלמעלה".
    ויש המפרשים ששיטה זו איננה חולקת על קודמתה באופן עקרוני, ואף לשיטה זו האיסור לצאת במטפחת הוא דווקא במטפחת שיש בה נקבים ורואים מקצת משערה (ב"ח שם סוף ס"ק א) או במטפחת שאינה מכסה את השער במלואו(דרוש מקור), אך במטפחת ראש אטומה או בפאה נכרית המכסה היטב את כל השער - מותר לצאת לשוק או לרשות הרבים, אף לשיטה זו (שו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' מח).

בזמנינו פשט המנהג אצל כמעט‏[12] כל הנשים[13], ואף אצל נשים יראות שמים וצדיקוֹת, להסתפק בכיסוי ראש אחד, ולא ללבוש רדיד נוסף, ולא מחו בידם חכמים. ונחלקו חכמי דורנו בטעם הדבר:

  • יש שכתבו שייתכן שטעם הדבר מפני שהמנהג כדעת הפוסקים שאין צורך בשני כיסויים[14], ודי בכיסוי אחד אטום שלא רואים דרכו כלל את השער, והרדיד נצרך רק בכדי לכסות את השער היטב.
  • ויש שכתבו שטעם הדבר מפני שחיוב דת יהודית תלוי במנהג בנות ישראל הכשרות, ואם נהגו כל הנשים להסתפק בכיסוי אחד - מנהג חדש מבטל את הישן, והן רשאיות לעשות כמנהגן, ובלבד שלא תצאנה פרועות ראש, שאיסור זה מדאורייתא[15]. ויש שפקפקו בזה‏[16].

השתלשלות המחלוקת - סקירה היסטורית[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה. בקצרה: הוא מרחיב בראשית המחלוקת ומקצר בהמשכה; לא מזכיר שבמקומות שונים היו בעיות שונות - פאות הנעשות משער המת או מתקרובת עבודה זרה; לא מזכיר שבדורות הראשונים הטענות על הפאה היו מצד מראית עין ודת יהודית, ובדורות מאוחרים יותר יש כתבו נימוקים אחרים לאסור את הפאה; ועוד.

הפוסק הראשון שהתיר פאה נכרית[17] היה רבי יהושע בועז ברוך, בן למשפחה ממגורשי ספרד שחי באיטליה בתקופת מרן רבי יוסף קארו[18]. ובספרו 'שלטי הגיבורים' (שבת (כט.) לדפי הרי"ף, אות א) כתב באריכות "להביא ראיה וסמך לנשים היוצאות בפאה נכרית" מדין המשנה: "יוצאה אשה בחוטי שער, בין משלה, בין משל חבירתה" (שבת סד:), והסביר שהכוונה שהיא יוצאת עם פאה נכרית לרשות הרבים בשבת. כמו כן, הביא ראיה נוספת מגמרא (ברכות כד.) ולפי פירוש הראשונים שם. רבי יהושע בועז חזר על דבריו בהגהות 'עין משפט' (נזיר כח:).

בתגובה לכך, רבי יששכר בער (בן ישראל לעזער פרנס) איילנבורג, בשו"ת 'באר שבע' (סי' יח) הביא את דברי רבי יהודה קצנלנבוגן שהיו בכתב יד, ובהם חלק בכל תוקף על ה'שלטי גיבורים', וה'באר שבע' עצמו הצטרף להשיג ולהקשות על דברי ה'שלטי גיבורים'.

במשך הדורות הצטרפו לכל אחת משתי דעות אלו עוד פוסקים רבים: לדעת ה'שלטי גיבורים' המתיר לאשה לחבוש פאה נכרית הצטרף ה'מגן אברהם' (סי' עה ס"ק ה), המבאר שכך ג"כ סובר הרמ"א[19] (דרכי משה או"ח סימן שג; ובהגהתו לשו"ע או"ח סי' עה סעיף ב), וכן הצטרפו ה'פרישה' (על הטור סי' שג הנ"ל), בעל התניא (שו"ע הרב או"ח עה, ד) ועוד רבים, ומאידך לדעת ה'באר שבע' האוסר את הפאה הצטרפו הרב היעב"ץ, בעל 'עצי ארזים', בעל ה'הפלאה' ועוד רבים.

יש לציין, שלא כל האוסרים עומדים בשיטה אחת; יש מהאוסרים הסוברים שפאה נכרית היא כשער אשה עצמו ואיסורם מן התורה‏[20] ויש מהאוסרים הסוברים שאיסורה הוא רק מדרבנן‏[21], חלק מהאוסרים מנמקים את דבריהם מחמת איסור פריעת הראש וחלק מהאוסרים אוסרים מחמת נימוקים חיצוניים (מראית עין, מנהג הפרוצות, הנאה מהמת ועוד); וכך גם המתירים אינם עומדים בשיטה אחת[22].

יש מהמתירים בזמנינו‏[23] המציינים כי במשך קרוב למאתיים שנה מהדפסת ספר 'שלטי הגיבורים'‏[24] נמצאו חולקים בודדים על היתר הפאה הנכרית (המהר"י קצנלנבוגן, הבאר שבע והיעב"ץ), ומאידך כמה פוסקים (הרמ"א, הלבוש, הפרישה, המגן אברהם, התוספות יום טוב, עטרת זקנים, עולת תמיד, אליה רבה ועוד) הביאו להלכה את היתר פאה נכרית (חלקם לגבי הלכות קריאת שמע וחלקם לגבי הלכות צניעות).

יש מהמתירים‏[25] המוסיפים שיש לראות בשתיקת גדולי אותה תקופה‏[26], הסכמה שבשתיקה להיתר פאה נכרית, שנדפס בשלטי גיבורים ונהגו בו חלק הנשים‏[27], ולא מצאנו שמחו בהם. אבל מהר"י קצנלבוגן העיד שכל גדולי אשכנז לפניו אסרו אפילו מטפחת הנראית כשיער, ואם כך כל שכן פאה נכרית, וכן בספר "סבא קדישא" למהרש"א אלפנדרי מביא שהדבר פשוט ואף אחד לא הסכים בדורו למהר"י בועז. ואכן בשו"ת רבי משה פרובינצאלו מרבני איטליה, הוא מזכיר לגנאי מנהג של חבישת חתיכת בד עם שער על המצח, ואם כך כל שכן פאה.

יש מהפוסקים שכתבו כי רוב הפוסקים אסרו פאה וחלקו על השלטי גיבורים[28], ויש מפוסקי זמנינו שכתבו כי רוב גדולי הדורות הסכימו להתיר[29].

השתלשלות המנהגים[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה. בקצרה: מקצר בהשתלשלות המנהג, שבמקומות מסוימים החל לכתחילה ע"י נשים כשרות, ובמקומות אחרים החל מחמת גזרת השלטונות הנֹכריים או ע"י נשים שאין רוח חכמים נוחה מהן, ושבמקומות אחרים לא הגיעו כלל פאות נכריות כדברי הרב משאש; מערבב בין דברי ה'סבא קדישא' לבין ה'פני יצחק' שחלק עליו גם בנוגע להשתלשלות המנהג ותפוצתו; לא מוזכר מנהג ירושלים, וחילוקי השמועות בטעמו; העדויות מובאות באופן מעט מגמתי, ולא אובייקטיבי כנדרש; ועוד.

בכמה מקומות במשנה מוזכרת הפאה הנכרית‏[30], ורואים שהיו נשים שחבשו פאה נכרית. נחלקו הפוסקים, האם המשתמשת בפאה נכרית יצאו בה כשהיא מגולה לרשות הרבים והפאה שימשה גם ככיסוי ראש או שמא הפאה הייתה מכוסה בכיסוי אחר[31].
בכל אופן סיבת השימוש בפאה נכרית לא היה למטרת כיסוי ראש, אלא למטרות אחרות: יש שכתבו שהשתמשו בה כתכשיט זמני על מנת להתייפות בשער[32], יש שכתבו שהפאה שימשה כתכשיט מיוחד לכלות בימי חופתן[33], יש שכתבו שהפאה שימשה נשים בעלות מום, קרחות או בעלות שיער לבן[34], ויש שביארו(דרוש מקור) שאין מחלוקת ביניהם, ואכן היו כמה שימושים לפאה נכרית בזמנם[35].

המנהג ללבוש פאה ככיסוי ראש המהווה תחליף למטפחת ולרדיד, החל לפחות‏[36] לפני כחמש מאות שנה[37], שהרי מדברי 'שלטי הגיבורים' (הנ"ל) עולה, שעוד קודם לדבריו נהגו נשים מסוימות לחבוש פאה נכרית ולצאת בה לרשות הרבים, והוא מצדיק את מנהגן[38].

בתקופות מאוחרת יותר[39], אנו מוצאים ש"כבר נתפשט המנהג בכל איטליה כדברי שלטי הגיבורים"‏[40]. יש לציין, שה'שלטי גיבורים' כיהן כרב באיטליה, וייתכן שבשל כך, דעתו התפשטה בה יותר מבמדינות אחרות‏[41].

במשך הדורות התפשט המנהג בארצות נוספות, כמובא בדברי הפוסקים[42], וכן נהגו רבים בליטא[43], בפולין(דרוש מקור), באשכנז(דרוש מקור), ברוסיה(דרוש מקור) ובעוד מדינות, עד שיש מחכמי זמנינו שכתב ש"הרבה היו מקילין בזה, וכן נהגו מדינות שלמות" (שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קצט אות ד).

יצויין שיש שכתבו שזהו מנהג חדש שהחל מפורקות עול בודדות, ובעבר לא הייתה שום "אשה חשובה בכל מדינת אשכנז" שהייתה יוצאת לרשות הרבים בפאה נכרית[44].

לעומת זאת, בהרבה מארצות המזרח (אך לא בכולן[45]) ובתימן, לא נהגו הנשים לצאת בפאה נכרית[46]. אך בדורות האחרונים החל המנהג להתפשט גם בחלק מארצות המזרח, כעדות הרב שלום משאש (רבה של מרוקו, ולימים רבה של ירושלים), שהנשים הצדקניות שבמרוקו שלא נסחפו עם הגל העכור של הורדת כיסוי הראש, כיסו ראשן בפאה[47].

יש מפוסקי זמנינו שלא ראו את הדבר כמנהגים חלוקים, מטעמים שונים:

  • יש מפוסקי זמננו שתלו את העובדה שבתימן ובעוד מארצות המזרח לא נהגו הנשים ללכת בפאה, רק בחסרון טכני של אי אפשרות לקנות פאה, ואין לראות בזה מנהג להחמיר בדבר[48]. ויש מחכמי זמנינו שחלקו עליהם[49] ונקטו שמנהג עדות המזרח לפסוק כדעת אוסרי הפאה הנכרית‏[50].
  • יש מאוסרי הפאה הנכרית בדורנו שתלו את המנהג להקל בלבישת פאה נכרית ברוסיה וסביבתה בשל גזרות השלטונות הנכריים העריצים שאסרו לכסות הראש[51], ויש שהשיגו על דבריהם[52].
  • יש הטוענים שבארצות המזרח בשכנות לערבים שבנותיהם מכוסות לחלוטין - אין לבת ישראל ללכת בפאה נכרית (וזו פריצות גמורה), אך בזמנינו לא שייך טעם זה (הרב משה שטרנבוך, בשו"ת דת והלכה סי' א, עמ' כה-כח; ועוד).

מקור וטעם חובת כיסוי הראש והשלכותיהם לדין פאה נכרית[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה. בקצרה: הובאו רק דברי חלק מהפוסקים בנושא זה.

מקור חובת כיסוי הראש והשלכותיו לטעמו וגדרו[עריכה]

כפי שהובא לעיל, בגמרא (כתובות עב.) מבואר שיש חיוב מן התורה לאשה שלא לצאת לרשות הרבים או לשוק וראשה פרוע. מקור חיוב זה הוא בפסוק העוסק באשה סוטה (במדבר ה, יח): "וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה...".
רש"י במקום (ד"ה אזהרה) מסביר שני פירושים כיצד נלמד דין זה מהפסוק[53]:

  1. הסיבה שהכהן פורע את ראש הסוטה הוא בכדי לְנַוֶל, לגנות ולבזות אותה, מידה כנגד מידה כמו שהיא עשתה, בכדי להתנאות בפני הבועל[54].
  2. מזה שהכהן פורע את ראש האשה - סימן שעד כה הוא היה מכוסה. נשמע מכאן ש"אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש". ורש"י מוסיף: "וכן עיקר" (כמו הפירוש השני).


רבי אברהם (בר צבי הירש) תאומים בספרו שו"ת 'חסד לאברהם' (מהד' תנינא, ח"ב, אה"ע סי' פז, דף לח., ד"ה ואולם אחר[55]) למד מפירושו הראשון של רש"י שיש לאסור כיסוי הראש ע"י פאה נכרית, וזאת משום שלפירוש זה שורש האיסור של פריעת הראש הוא מחמת הפריצות שיש בהתקשטות והתנאות האשה בשערה לפני גברים[56]. כל זה לפירוש הראשון של רש"י, אך לפירוש השני של רש"י יתכן שחיוב האשה שלא לצאת פרועת ראש הוא גזרת הכתוב, ולא מחמת הפריצות וההתקשטות בפני בני אדם. והחסד לאברהם מאריך להוכיח שפירושו הראשון של רש"י הוא העיקר בש"ס.

מאידך, רבי יצחק עבאדי בשו"ת אור יצחק (אה"ע סי' ג[57]) כתב לדייק מדברי רש"י בפירושו הראשון - פירוש הפוך לחלוטין: שמטרת כיסוי הראש היא כדי שלא תהיה מנוולת ומבוזה[58]. והוסיף שאף הפירוש השני לא חולק בזה על הפירוש הראשון. ובהמשך (עמ' שפז[59]) מאריך להביא ראיות לדבריו.

ראיות נוספות לטעם וגדר חובת כיסוי הראש[עריכה]

כפי שהובא, נחלקו האחרונים בפירוש דברי רש"י - האם איסור גילוי השער הוא משום צניעות או משום גזירת הכתוב. בשאלה זו ישנם מקורות נוספים וראיות מדינים שונים.

בספר תרומת הדשן (תרומת הדשן סי' י) כתב שאיסור גילוי הראש של נשים נשואות ברשות הרבים "איננו אלא משום פריצות דגברי"[60] (- פריצות של האנשים), ובזה נימק את טעם הדין שמותר לאשה לגלות את שערה בחצר (כתובות עב:), מפני שלא מצויים בה גברים[61].

ויש מהאחרונים שכתבו שיסוד החיוב לכסות הראש הוא גזירת הכתוב ולא מחשש שמא יגרמו הרהורי עבירה לגברים(דרוש מקור). והביאו כמה ראיות לדבריהם:

  1. כפי שהובא לעיל, דעת רבים מהפוסקים שבתולות אינן צריכות לכסות את ראשן. ואם חיוב כיסוי הראש לנשים הוא מחמת הרהור הגברים - "איזה שׂכל והגיון יאמר שבשעה אחת או רגע אחד קודם שתקבל טבעת אחת של קידושין לא היה בה הרהור, ותיכף שקיבלה הטבעת ועדיין גלויה לפנינו יחזור להיות בה הרהור, ואיזה שינוי נעשה בגופה שיביא לידי הרהור חדש?"[62] (הרב שלום משאש, בספרו שו"ת שמש ומגן ח"ב אה"ע סי' יז, וכעי"ז בשו"ת תבואות שמש אה"ע סי' קלח ד"ה והנה אם באנו; ועוד).
  2. יש מהפוסקים שכתבו שבזמנינו שנהגו נשים נשואות לצאת לרשות הרבים בלי כיסוי ראש שלא כדין, אין איסור לקרוא כנגדן קריאת שמע (ראה שו"ת יביע אומר ח"ו או"ח סי' יג, ובמקורות שהובאו שם). "וזה ראיה גמורה שאין כאן הרהור" (הרב משאש בשו"ת תבואות שמש, שם).

השלכות טעם חובת כיסוי הראש לדיון האם יש לאסור פאה נכרית מן התורה או לא[עריכה]

ה'חסד לאברהם'[63] (מהד' תנינא, ח"ב, אה"ע סוף סי' פז, דף לח:, ד"ה ואולם לכאורה - מתחיל בעמוד הקודם) כתב שהיות וטעם חובת כיסוי הראש הוא מפני שהדבר גורם הִרהורי עבירה לגברים, לכן האיסור הוא בין בשער הטבעי של האשה ובין בשער חיצוני הנראה כשער האשה (= פאה נכרית המונחת על שערותיה), מפני שלכל הדעות דורשים טעמא דקרא לחומרא[64]. וכ"כ כמה אחרונים(דרוש מקור)[65] שפאה נכרית היא כשערה ואסורה מן התורה (מובאים בקישור).

ויש מי שהעיר שדברי ה'חסד לאברהם' אינם מוסכמים כלל‏[66], ודעת רוב ככל הפוסקים שאין בפאה נכרית איסור מן התורה[67], וכל המחלוקת האם יש לאסור מדרבנן או לא, אבל מדאורייתא אין בית מיחוש בדבר (הרב אליעזר פולק בקובץ 'אור ישראל' מאנסי, גיליון כב (טבת תשס"א) עמ' לו[68]; ועוד).

כמובן, שדברי ה'חסד לאברהם' מבוססים על שיטתו[69] שיסוד חובת כיסוי הראש לאשה הוא מחמת הרהורי העבירה שהדבר גורם, אך ברור שמי שסבור שחובת כיסוי הראש היא גזירת הכתוב ואיננה מפני שהיא גורמת להרהורי עבירה, או שטעם כיסוי הראש הוא מפני ששער פרוע הוא כיעור וגנאי לאשה, - אין מקור כלל לאסור מדאורייתא חבישת פאה נכרית ברשות הרבים, שכן התורה אסרה את גילוי השער הטבעי, ואין לנו מקור לאסור אף שער תלוש (הרב משאש בשו"ת תבואות שמש, שם). ויש מי שהוסיף, שלהפך, עדיפה פאה נכרית המייפה את האשה (הרב יצחק עבאדי, בשו"ת אור יצחק הנ"ל - אה"ע סי' ג ובהמשך הדברים בעמ' שפז[70]).

ויש שכתבו שטעם ההיתר של ה'שלטי גיבורים' לצאת בפאת נכרית, הוא מחמת שחכמים ידעו שאין יצר הרע שולט אלא בדבר שיש לו נפש חיונית, כדוגמת שְׂער המחובר לגוף האשה, אך בדבר מת - אין יצר הרע שולט(דרוש מקור). ולכן בפאה נכרית העשויה משְׂער תלוש וחסר חיים - אין חשש שתגרום לו להרהר (הרב עובדיה הדאיה בשו"ת ישׂכיל עבדי ח"ז אה"ע סי' טז אות ג-ד, עמ' רכ[71]; וכן כתב הרב שלום דב וולפא בספרו 'לקט שכחת הפאה'; ועוד). ויש מי שכתב סברא זו ביחס לדין "שער באשה ערווה" (שאסור לומר דברים שבקדושה מול שער מגולה של אשה), והסביר שרק שער טבעי הוא נוי ותפארת לאשה בכך ששערה יפה וכמו שכתוב (שיר השירים ד, א; ו, ה): "שערך כעדר העִזים", ולא שער תלוש שהונח על ראשה (שו"ת נחלת בנימין, לרבי בנימין זאב וולף [בן אלעזר יעקב] ברויאר, או"ח סי' כו אות א דף כח.).

טענה זו מתבססת על הנחה כי אין יצר הרע שולט בשער מת. יש המביאים ראיה(דרוש מקור) כי יופי השער שווה בין אם הוא שער האשה ובין אם הוא פאה נכרית מדעת תנא קמא (בבלי: נזיר כח א נזיר כח.) שהבעל יכול להפר את נזירותה של אשתו מפני "שהוא יכול לומר אי אפשי [- אין רצוני] באשה מנוולת" (שאינה שותה יין - רש"י נזיר כח א רש"י שם), אבל אינו יכול להפר את נזירותה של אשתו בסופה בכדי למנוע ממנה מלגלח את שער ראשה בסוף נזירותה. לעומתו רבי מאיר סובר שהוא יכול להפר בטענה "אי אפשר באשה מגלחת". ומבואר בגמרא (בבלי:נזיר כח ב שם ע"ב) שתנא קמא חולק על רבי מאיר, מכיוון ש"אפשר בפאה נכרית", כלומר האשה יכולה לגלח את שערה ולחבוש במקומו פאה נכרית, ואז היא נראית כאינה מגולחת (רש"י שם). ומכאן שהפאה מהווה תחליף מושלם לשערה הטבעי של האשה לעניין מראה ויופי‏[72], ולכן גם לאחר שתגלח את כל ראשה בסוף הנזירות לא יהיה לבעל כל הפסד ביופייה של אשתו מפני שאפשר לה בפאה נכרית, וממילא אין לו יותר שום עילה להפרת נזירותה של אשתו. ואם ביחס לבעל המתבונן באשתו מקרוב אין כל חסרון ביופייה של אשתו המגולחת, כי "אפשר בפאה נכרית" המהווה תחליף מושלם לשער לעניין יופייה של האשה, כל שכן לגבי הזרים, שהרי בדרך כלל אינם רואים אותה מקרוב, ואין חילוק בין שער ראשה לשער פאה נכרית לגבי היצר הרע השולט על ידי יופי האשה הבולט בשער שעל ראשה(דרוש מקור).

בדעת רבי מאיר, החולק על תנא קמא, וסובר שהבעל רשאי לומר "אי אפשי באשה מגולחת", מסבירה הגמרא שמחמת הזוהמה לא נוח לבעל בפאה נכרית. יש מן הראשונים שפירשו שכוונת הגמרא שבשער ישנו לכלוך, וכשמדובר בלכלוך של שער אשה אחרת מגונה הדבר בעיני הבעל (תוס' שם; וכן פשטות גרסת רש"י שם: "זוהמא דאית בה"). ויש מי שפירש כי "מזוהם בעיני הבעל שתתן אשתו על ראשה שער אשה נכרית" (פירוש הרא"ש שם). מפירוש זה משמע ששער תלוש ומת גורם דחייה לבעל ואיננו מושך ומגרה כשער טבעי[73].

בנוסף, יש המביאים ראיה(דרוש מקור) כי אין הבדל בשער מלפני שנחתך לאחר שנחתך, מדברי רש"י (רש"י ערכין ז ב רש"י ערכין ז: ד"ה אלא אמר רב נחמן): "שער לאו בר מיתה הוא שאין עשוי להשתנות"[74].

הפאה הנכרית בתלמוד ובדברי הראשונים[עריכה]

פאה נכרית מוזכרת בפירוש בארבעה מקומות בש"ס בלבד (והם מפורטים להלן), ואף בדברי הראשונים מוזכרת הפאה פעמים בודדות בלבד. היא שימשה כתחליף לשערן של אותן הנשים שהיה להן מום בשער, כגון שהיו קרחות או ששערן היה לבן או מועט וכדומה.

הסוגיה במסכת שבת[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה. בקצרה: חסרים עוד ביאורים לדברי התוספות.

בגמרא (שבת סד:) מבואר שאף שאסור לצאת בשבת בשאר התכשיטים אפילו לחצר הבית, בכל זאת התירו חז"ל שתצא האשה לחצר הבית בפאה נכרית, "כדי שלא תתגנה על בעלה". ההיתר הוא דווקא לחצר, אבל אסור לצאת בפאה נכרית לרשות הרבים, וטעם הדבר מבואר בתוספות‏[75] (שבת נז:) שחששו חכמים שמא האשה תסיר את הפאה מחמת לעג חברותיה [ואז תבוא לטלטל את הפאה ד' אמות ברשות הרבים בשבת].

יש המוכיחים מדברי התוספות שאין איסור לאשה לצאת לרשות הרבים בפאה נכרית בימות החול, ורק בשבת שישנו איסור לצאת בתכשיטים שלא יבואו לטלטלם - אסור לצאת גם בפאה נכרית, ומה שהתירו לאשה לצאת רק לחצר הוא בגלל שבכך די בכדי שלא תתגנה על בעלה[76] (שלטי גיבורים, שם; ועוד).

יש שהקשו על ביאור זה בדברי התוספות, שאם כן אין חשש שתסיר את הפאה ברשות הרבים, שכן יש בדבר איסור אף בחול, ואין לחשוש שאשה תעבור עליו‏[77], משום שכל החשש הוא רק שהאשה עלולה לשכוח ששבת היום או שאסור לטלטל בשבת, אך בוודאי היא לא תשכח שאיננה יכולה להסיר את כיסוי ראשה ברשות הרבים (הרב היעב"ץ בפירושו לחם שמים שבת פ"ו מ"ה).
ויש שתירצו את קושייתו, בכך שמנהג הנשים היה לכסות את שערותיהן בסבכה ועליה היו נותנות את הפאה הנכרית, וממילא לדעת התוספות מתחת לפאה היה כיסוי נוסף, ולכן קיים חשש שהאשה תסיר את הפאה בשבת (כי ילעגו לה חברותיה) וטלטל אותה (הרב מיכאל זאב זאבצאקי בספר מתנה טובה לשבת (תרס"ח) שם).

ויש שביארו את דברי התוספות בדרך אחרת, ולפירושם מדובר על פאה נכרית המכוסה מתחת לסבכה ולרדיד, והיא רק נותנת הרגשה שהרדיד מכסה על שער, אך - לדבריהם - אין היתר לאשה לצאת לרשות הרבים בפאה נכרית (שו"ת באר שבע סי' יח; ישועות יעקב או"ח סי' עה ס"ק ג).

מדברי התוספות יש המביאים(דרוש מקור) ראיה היסטורית, שלא הייתה דרך הנשים לצאת לרשות הרבים בפאה נכרית, וזאת ככל הנראה מפני שניתן היה לזהות את הפאות הנכריות בתקופה זו, שמחמת שהן לא נראו כשערה האמיתי של האשה, ולכן היא התביישה לצאת בה לרשות הרבים, ואם הייתה יוצאת בה לרשות הרבים - קרוב הדבר שישחקו עליה עליה והיא תסיר את הפאה.

לעומת זאת, הרב היעב"ץ (שו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סי' ט; וכן בלחם שמים, שם) מביא דווקא ראיה לאסור יציאה לרשות הרבים בפאה נכרית מנוסח המשנה המתירה לצאת בפאה לחצר ולא מזכירה את האיסור לצאת לרשות הרבים, והוא מסביר שאכן שאין צורך לציין את האיסור לצאת בשבת בפאה לרשות הרבים, כי גם בחול אסור לצאת בפאה נכרית לרשות הרבים (כי פאה נכרית בכלל האיסור מדת יהודית).
ויש מי שהשיגו על דבריו והוכיחו מכאן ראיה להיתר, מכך שהגמרא מקשה שם על דעת רב האומר כי כל שאסורה לצאת בהן לרשות הרבים אסורה לצאת בהן לחצר, "מאי שנא הני", ולדעת האוסרים אין מובנת הקושיא, הרי בפאה נכרית אין חשש שמא תצא לרשות הרבים כיון שאף בחול אסור, וגם קשה על המשנה עצמה מה החידוש בכך שהתירה לצאת לחצר כיון שאין חשש שתצא בה לרשות הרבים (הרב מיכאל זאב זאבצאקי בספר מתנה טובה לשבת (תרס"ח) שם[78]; הרב יצחק מאיר פצינר, בספרו 'פרשת המלך' פי"ג מהל' אישות הי"א בהערה).

הפרת נזירות אשתו[עריכה]

נחלקו התנאים במשנה (נזיר כח.) אם יכול הבעל להפר את נזירות אשתו, ובגמרא (שם:) מוסבר שהדבר נוגע לבעל, היות והנזירה צריכה לגלח את כל שערה בסיום תקופת הנזירות, ואין רצונו באשה מנוולת ומגולחת, אלא שהאוסר סובר שאין די בכך בכדי להפר את נזירותה, שכן "אפשר בפאה נכרית"‏[79], ואם כן אין שום השלכה מנזירותה על הבעל‏[80] והוא אינו יכול להפר נדריה. הדעה הסוברת שהבעל יכול להפר את הנזירות מוסברת בכך ש"פאה נכרית איידי דזוהמא לא ניחא לה"‏[81], ולכן הדבר נוגע לבעל שאינו רוצה אשה מגולחת.

ומכאן הביאו המתירים ראיה לשיטתם, שמותר לאשה להתכסות בפאה נכרית, כי אם אסור לה לצאת לרשות הרבים בפאה, עדיין ניוול הוא לה (רבי יהושע בועז, בעל 'שלטי גיבורים', ב'עין משפט' שם[82]).

לעומת זאת האוסרים דחו את ראייתו, והסבירו שהכוונה לפאה נכרית המכוסה מתחת לסבכה ורדיד (כמו השער עצמו), ורק רק נותנת צורה למטפחת ולרדיד שיש מתחתיו שער (שו"ת באר שבע סי' יח[83] בשם רבי יהודה כצנאלנבוגן, והסכים עמו; וכן בספר ישועות יעקב או"ח סי' עה ס"ק ג[84]).

ראיות ממקומות נוספים בתלמוד ובראשונים[עריכה]

פרק זה דורש שכתוב. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולשכתב אותו.

בדברי התלמוד

  • בבבלי ערכין דף ז א: מבואר שהפאה הנכרית שעל ראשה של אישה שנהרגה "גופה הוא ומיתסר" בהנאה. (להבדיל מלבושה מתכשיטיה ויתר רכושה שמותרים בהנאה, ראה גם בש"ע יורה דעה סימן שמט' סעיף ב'.). יש שרצו להביא מכאן ראיה שעכ"פ שער המחובר לשערה של האשה וטפל אליו, נחשב כגופה, וא"כ יתכן שגם בו יש את דין "שער באשה ערווה", אך השלטי גבורים דוחה את הראיה וכותב שברור שמדובר בנשואות שהרי מדובר שם באומרת "תנו שערי לביתי", ועכ"ז הותר להן להתקשט, כח שער באשה ערווה הוא רק בשער המחובר לגופה. עם זאת, ברור לשלטי הגבורים, שאין לדמות כלל שער פאה נכרית של זמנינו, שאינו מחובר לשער הטבעי אלא דבוק על גבי מגבעת אחרת המפסיק בין השער התלוש לשערה הטבעי, לאותו שער, ובפאה של זמנינו אין להביא ראיה כלל שחשיב כגופה.
    במשנה שם כתוב "האשה שנהרגה נהנין בשערה בהמה שנהרגה אסורה בהנאה", ובגמרא מפרש רב כי מדובר באומרת תנו שערי לביתי, ובהמשך הגמרא וברש"י מוסבר, כי מדובר בשער שהיתה האשה קושרת לשערה בקביעות, כדי שתראה בעלת שער, והוא נחשב כחלק מגופה, אלא שאם מצווה האשה לתת את שערה לבתה, מגלה היא את דעתה בכך שאינה רוצה שיחשבו השערות כחלק מגופה שאז יאסרו מדין שלל עיר הנדחת.
  • בסנהדרין קיב ב: מבואר שלפאות הנכריות של הצדקניות בעיר הנידחת יש אותו הדין כמו לשערות ראשן, ולכן להבדיל מממונן שדינו להישרף עם העיר הנידחת, אין שורפים את הפאה נכרית שעל ראשן של הנשים הצדקניות מפני שלבושן וכל שכן גופן אין דינם להישרף. יש שהוכיחו(דרוש מקור) מכאן שאף נשים צדקניות בתקופות אלו היו לובשות פאה נכרית‏[85].
    אלא שהגמרא מחלקת בין "פאה נכרית" שהוא כינוי לשער בשעה שהוא קשור לשערה, לבין "שער נשים נכריות" שהוא אותו גדיל שער עצמו בשעה שתלוי ועומד על הקיר, ובשעה שהוא מחובר לגופה ברור שהוא נחשב כחלק מגופה, ובשעה שהוא תלוי ועומד על הקיר הדבר עומד ותלוי ב"בעי" ששאל שם האמורא רבי יוסי בר חנינא האם מתחשבים במצב העכשווי של השער שבו אין הוא משמש לה כמלבוש או במצבו הקבוע שבו הוא משמש לה כמלבוש.
בדברי הראשונים

הפאה הנכרית מוזכרת גם בדברי הראשונים שמסבירים את מבנה פאה נכרית ואת אופן השימוש בה:

  • רש"י בערכין ז: 'ביאר וז"ל: "בפאה נכרית...דרגילות היו נשים ששערן מועט לקשור שער נשים נכריות לשערן והוא פאה נכרית" עכ"ל.
  • הרמב"ם בזמנים הלכות שבת פרק יט' כתב וז"ל: "בפ"נ של שער שמנחת על ראשה כדי שתיראה בעלת שער הרבה" עכ"ל.
  • התוספות רי"ד שבת סד:' ביאר בזה הלשון: "בכבול ובפאה לחצר. פירוש פאה קליעות של שער שאשה שאין שערה מרובה מביאה קליעות שער של חבירתה וקושרת בראשה על שערה כדי שתיראה בעלת שער" עכ"ל.
  • הרשב"א בחידושיו על מסכת שבת בפרק שישי דף סה.' כתב וז"ל: "וכן הטעם בכפה של צמר שאין אשה מקשטת עצמה באותה כיפה אלא אשה שהיא קרחת מפאת ראשה והיינו דתני לה בהדי פאה נכרית".
  • שנות אליהו להגאון מוילנא משניות שבת פ"ו כתב: "ובפאה נכרית. פירוש שאין לה שער נוטלת שער ומכנסת תחת הצעיף כדי שתתראה בעלת שער". בכך חולק הגר"א על השלטי הגבורים שכותב שהיו יוצאים בפאה נכרית לרשות הרבים ללא צעיף או כיסוי אחר מעליו, "דא"כ מאי אהני האי קישוט הרי כל עצמו של אותו קישוט לא הוי אלא בשביל שתראה כבעלת שער אלא פשיטא דמיירי שהולכות בשערות מגולות" ולכן יש הרוצים להביא ראיה מדברי הגר"א שהוא סובר שההיתר לצאת בפאה נכרית לרשות הרבים הוא רק כאשר הפאה מכוסה בצעיף, ולכן הותר לה לצאת בו לרשות הרבים. אם כי, הגר"א בפירושו לשולחן ערוך (עה, ב) מסכים עם פסקו של הרמ"א שמותר לחבוש פאה נכרית, אפילו לא מכוסה ( כלשונו "אפילו דרכה לכסות"), ומביא לכך ראיה ממשנה זו "כמ"ש בפ"ו דשבת יוצאה בחוטי שער". ויתכן שהגר"א סובר שודאי האשה היתה משימה את השער מתחת לשבכה, שהרי היא רוצה שיחשבו שאינה קרחת ושהיא כשאר הנשים שחייבות לכסות את שערותיהן המחוברות לגופן, ולמרות זאת סובר הגר"א שיש ראיה מתחילת המשנה, שבה מבואר שיוצאה האשה בחוטי שער שלה או של חברתה שבה משתמש בתור חוטים שקולעת בהן שערותיה.

יש המציינים את העובדה שבשום מקום לא נזכר הפאה הנכרית ככיסוי ראש, אלא תמיד נזכר כשער אותו לובשים כדי שלא תראה כחסרת שער, כראיה לכך שאכן אין הפאה מהווה תחליף לכיסוי ראש. טענתם היא כי אם היה מותר ללכת ברה"ר בפ"נ גלויה, או שהיה מנהג כזה ללכת בפ"נ גלויה ברה"ר, אז מדוע אף אחד מהראשונים שהסבירו מה היא פ"נ ותיארו את השימוש בפאה, לא כתב שהפ"נ יכולה לשמש גם לצורך מצוות כיסוי הראש ברה"ר, כמו שרואים היום שאצל רוב הנשים החרדיות משמשת הפ"נ כתחליף למטפחת ברה"ר, והעיקר חסר מן הספר.

עם זאת, יתכן שהסיבה שבשלה לא השתמשו בפאה בעבר לכיסוי הראש, היה מכיון שהיו בעיות טכניות שונות: אם ה"זוהמא" המוזכרת במסכת נזיר, אם מכיון שאלו שחבשו אותה היו בעיקר בעלי מום - נשים קרחות לגמרי או למחצה לשליש ולרביע, וככל הנראה היה בושה בלבישת פאה נכרית שמסיבה זו כותבים חכמי התוספות במסכת שבת שקיים חשש שהוא בגדר "וודאי" שישחקו עליה ולכן תסיר את הפאה מראשה.

מקומות בש"ס שיש אומרים שמדובר בהן על פאה נכרית[עריכה]

יש שכתבו שמה שמוזכר במסכת כתובות (כתובות סו:) "נתעטפה בשערה" הכוונה לפאה נכרית, ומדובר שם באשה נשואה או לכל הפחות אלמנה כמובא שם, וקצת משמע שמדובר בשער שלה ממש היינו שהפאה הנכרית היתה העשויה משער שלה עצמה, ודלא כדעת המחלקים בין שערה לשער חברתה (רבי שלמה הס מגדולי הונגריה, נדפס בשו"ת כרם שלמה או"ח סי' ע"ה, רבי יהושע שלמה ארדיט ב"חינא וחסדא" על כתובות ס"ו ע"ב).

ראיה מדברי הירושלמי והערוך[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה. בקצרה: לא הובאו דברי החוות יאיר במקו"ח; ולא הובאו כלל תשובות המתירים, הן שמהדובר ב'מוסף הערוך' (ולא בערוך), והן שניתן להסביר את דבריו שאין מכאן ראיה למחלוקת האחרונים בדין פאה נכרית.

בתלמוד הירושלמי (פ"ז דכתובות ה"ו) מובא:

"א"ר יוחנן היוצאת בקפלטין שלה אין בה משום 'יוצאה וראשה פרוע', הדא דתימר לחצר, אבל למבוי יש בה משום 'יוצאה וראשה פרוע'."

הפני משה מפרש: "קפלטין - היינו מטפחת שעל ראשה"‏[86]. וכן כתב הקורבן העדה פירש: "קפליטין - בגד דק שמנחת על ראשה". ולפי דבריהם כוונת הירושלמי שמותר לצאת לחצר במטפחת (או כל כיסוי ראש אחר מבד), אך אסור לצאת למבוי במטפחת, מפני שיש חובה לשים רדיד (כפסק הרמב"ם פכ"ד מהל' אישות הל' יא-יב והשולחן ערוך אה"ע קטו, ד).

אולם הערוך (ערך קפליטין) כתב: "פירוש קפליטין בלשון רומי: שער ותלתלים ופאה נכרית". ולפי פירושו יוצא שדווקא לחצר מותר לצאת בפאה נכרית, אך למבוי אסור לצאת בפאה נכרית. וכל שכן שאסור לצאת בפאה נכרית לרשות הרבים (שו"ת יביע אומר ח"ה אה"ע סי' ה אות א).

נימוקים חיצוניים לאסור חבישת פאה נכרית[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה. בקצרה: הנימוקים הובאו בקצרה, ויש להאריך בהם. למשל, לגבי מראית עין - נחלקו הפוסקים האם האיסור נוהג גם במקום שרוב הנשים הכשרות חובשות פאה נכרית; וכן יש חילוקים בין סוגי פאות שונות..

הפוסקים שאסרו פאה בדורות הקודמים, כתבו כמה וכמה טעמים לאיסור:

  • ובחוקותיהם לא תלכו: הגאון רבי יהודה אסאד זצ"ל, (שו"ת יהודה יעלה חיו"ד סימן שס"ו), שו"ת דברי חיים מצאנז (ח"א יו"ד סימן ל),
  • חרם: הגאון רבי פנחס הלוי הורוביץ זצ"ל (בעל ההפלאה) יחד עם בית דינו גזר חרם על המקילים בפאה נכרית (כפי שהובא בספר של בנו הגאון ר' צבי הירש אב"ד פפד"מ, לחמי תודה דף ד). יש לציין כי חרם זה נאמר גם על מטפחת המגלה מקצת שערות (הרב משה ווינער, בספר כבודה בת מלך(דרוש מקור)).
  • פריצות: הגאון רבי צבי הירש אורנשטיין זצ"ל בעל "ברכת רצה" כתב שמלבד איסור של פריעת ראש, יש בזה גם איסור משום פריצות (הובא בספר ישועות יעקב אהע"ז סי' כא'). וכ"כ הגאון רבי אליעזר זוסמן סופר זצ"ל (בדבריו שנדפס בתחילת ספר מהר"ם סופר על התורה). וכ"כ בשו"ת אשר חנן ח"ד סימן סח', דפאה נכרית לא גרעה מבגדים אדומים שאע"פ שמכסות את הגוף מ"מ אסור ללובשם משום שמושך את העינים.
  • מראית העין: כיון שהפאה נראית כשיער רגיל, יכולים הצופים לחשוב שהולכת בגילוי ראש (פרדס הבינה, חלק מטעי משה, דף עג, וראה למעלה רשימת אוסרים משום מראית עין).


טיעונים להתיר בימינו לבישת פאה, אפילו לדעת האוסרים בדורות הקודמים[עריכה]

כמה וכמה פוסקים בימינו, כתבו כי טעמי האיסור דאז אינם שייכים כיום. להלן דבריהם:

  • יש שכתבו שהאוסרים אסרו משום מראית עין, ולכן כיום שנתפשט מנהג לבישת הפאות בכל העולם, גם הרבה מהמחמירים היו חוזרים בהם להתיר‏[87].
  • יש שכתבו שמהאוסרים בעבר את הפאות היה זה רק לפני שהתדרדרו הדורות שיש המגלות את שערן במקצת, אבל כיום יש להתיר את הפאה הנכרית שאינה אסורה מעיקר הדין, לצורך הדור ולמנוע פרצה חמורה יותר‏[88].
  • יש שכתבו שמהר"י אסר רק בזמנו ובמקומו, שהיה זה בגדר פירצה חדשה‏[89].
  • טיעון נוסף כתב הרב משה שטרנבוך בספר "דת והלכה", כי הפוסקים הראשונים והעיקריים שכתבו בספריהם לאסור לבישת פאה, הלא הם "באר שבע" והגאון יעב"ץ וסיעתם, אסרו גם לבישת מטפחת והצריכו רדיד עליה, כמבואר בדברי מהר"י קצנלנבוגן שהביאו הב"ש, וזה לשונו שם: "אע"פ שמכוסה במטפחת דעביד ביחוד לכיסוי השיער, וגם הוא כיסוי מעליא שהוא מכסה לגמרי השערות, אפי' הכי לא סגי, משום דשני כיסויים גמורים בעינן, ודעבידי ביחוד לכיסוי השיער, כמטפחת או סבכה והדומה לה, ועל המטפחת רדיד". ולכן פירש את המשנה בשבת שמדובר בפאה נכרית מכוסה, כי לשיטתו צריך שני כיסויים, ואין נפק"מ בין מטפחת לפאה.
    וממילא אי אפשר לעשות "פלגינן דיבורא" בשיטתם, ולהביא היום ראיה מהם שהפאה אסורה ללא רדיד עליה, ומאידך להתיר לבישת מטפחת שאין עליה רדיד, דלא כדבריהם, ובפרט במטפחות המצויות כיום. ורוב אוסרי הפאה כתבו דברים חריפים בחומרת גילוי מקצת שערות.
    והיעב"ץ בספרו "מור וקציעה" (סי' ע"ה) אסר אף לבתולות ללכת בגילוי ראש, וכתב שצריכות ללבוש מטפחת. ובדומה לכך מצינו פוסקים נוספים שרגילים להביאם כאוסרים את הפאה, כמו ספר "משא מלך" שאסר מטפחת ממשי שחור שדומה לשערות האשה, ובעל "דברי חיים" מצאנז, שאסר גם הוא מטפחת כזו, ואסר גם את כל סוגי הכובעים (ובלשונו "מצנפת"), ועוד. וממילא אין להביאם כדי לאסור פאה ולהתיר מטפחת שאסרו במפורש.

טיעונים לאסור בימינו לבישת פאה, אפילו לדעת המתירים בדורות הקודמים[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

ויש שכתבו שגם הפוסקים שהתירו את הפאה הנכרית בשנים קודמות, היום היו מודים לאסור, והטעם, משום שיצור הפאות בימינו עבר שיפור ניכר, וכיום הפאות הם יפות הרבה יותר מאשר בדורות קודמות, ומושכות את העין[90]. [ואע"פ שגם בדורות הקודמים כתבו כמה פוסקים שהפאה דומה לשער‏[91], עם זאת בדורנו השתפר מראה הפאות עוד יותר[92]].

מניין הפוסקים[עריכה]

ערך מורחב - פאה נכרית/שיטות הפוסקים


גילויים משמיים נגד פאה נכרית[עריכה]

יש מאוסרי הפאה הנכרית המביאים כחיזוק לטענתם 'גילויים שמימיים':

  1. הרב יצחק רצאבי בתשובה מביא מעשה על ילדה שחזרה בגילגול מחמת עוון לבישת פאה נכרית.
  2. כמה מהאנשים שעברו "חוויה סף מוות" (חוויה זו מבוארת בארוכה בערך מוות קליני), מעידים שבשמיים מענישים על חבישת פאות נכריות, ומקפידים שכיסוי הראש יהיה ע"י מטפחות דווקא[93].
  3. מסרים מעולם האמת ע"י מפגרים - יש אוטיסטים הכותבים ע"י מחשב שבשמים מתנגדים לפאות נכריות[94].
    אולם דרך תקשורת זו שנויה במחלוקת, ורבים מאנשי המחקר וכן מפוסקי דורנו פקפקו בתקשורת זו, כשהמפורסם שבהם הרב שלמה זלמן אוירבך[95].
    ויש שהוסיפו‏[96] שדבר זה - שאין לחשוש לדברי האוטיסטים, נוגע גם לאוסרי הפאה הנכרית, שהרי יש שכתבו[97] בשם האוטיסטים שאסור לבתולות ללכת עם שיער שאינו אסוף, ונשים נשואות חייבות ללכת דווקא במטפחת ואסורות ללבוש כובע. - ודברים אלו מנוגדים גם לדעת רבים מהפוסקים האוסרים את הפאה הנכרית. וודאי שלא נניח את דברי הפוסקים ונפסוק כדעת האוטיסטים.
    ויש שהוסיפו‏[98], שאפילו לדעת אלו שלא שללו לחלוטין את הדבר[99], לא כל דברי האוטיסטים שווים, שכן האוטיסטים במשך שנים רבות כתבו דברי טעם ודברו בשפה יפה, ומעולם 'הציבור החרדי' לא היווה מטרה בשבילם, ודבריהם היו באופן כללי על הציבור היהודי שצריך להתחזק בתורה ובמצוות, ותיארו בשפה יפה את העולם שיהיה בקרוב כשיגיע משיח[100]. ורק בתקופה מאוחרת יותר החלו מסרים מאוטיסטים אחרים[101] המופנים לציבור החרדי, ורבים מהם מדברים לפתע על צניעות, ועל פאה נכרית, והם מלאים בקללות, איומים ותיאורים מחרידים על מה שיתרחש בתקופה הקרובה, ופתיחת פה לשטן. וסביר להניח שאין זה אוטיסטים אלא אנשים אחרים כותבים בשמם את ה'מסרים'.

ויש שכתבו שאין להתחשב בהכרעת ההלכה בגורמים מיסטיים כגון דא, ותורה "לא בשמים היא" (ב"מ נט:). ברוח זו, כתב הרב שלום משאש (שו"ת שמש ומגן ח"ב):

"בעלי תורה היודעים ללמוד ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ויודעים מקורות הדברים, ומי ומי המתירין, בוודאי לא יחזרו בהם. ואפי' משיח צדקנו לא בא לא לרחק ולא לקרב (עדויות פ"ח מ"ז), ולא בשמים היא (תמורה טז.), אלא הוא בעצמו יפסוק בספיקא דרבנן להקל... ובש"ס (מנחות לד.): אם יבוא אליהו ויאמר שאין חולצין בסנדל אין שומעין לו, שכבר נהגו העם בסנדל, עיין מהרי"ק(דרוש מקור)."

השלכות הלכתיות[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

להלן רשימת השלכות הלכתיות שונות הנובעות מדין כיסוי הראש ע"י פאה נכרית, שהובאו בספרי הפוסקים:

  • רבי צבי הירש שפירא (בעל הדרכי תשובה) כותב שאדם שאשתו חובשת פאה נכרית, אסור לו להיות שוחט ובודק, כיון ש"בוודאי יצא מכלל ירא שמים מרבים" (בשו"ת שבסוף ספר תפארת בנים סימן ב).
  • בשו"ת יביע אומר (הנ"ל) העלה לאסור לעיתון לפרסם על מכירת פאות נכריות.
  • האדמו"ר מקלויזנבורג[102] כתב שמי שאמה הולכת בלי פאה נכרית אסור לבתה ללכת עם פאה נכרית ולא מהני בזה התרת נדרים כיון שהתרת נדרים הוא רק בדבר המותר לגמרי ולא בדבר שיש בזה מחלוקת בין הפוסקים כמ"ש הפרי חדש בשם מהרשד"ם סימן מ', והביא גם משו"ת תשורת ש"י שפסק שאסור לבת לשנות ממנה גאמה בנושא זה משום ואל תטוש תורת אמך. ונמצא שכאן יש לכו"ע איסור מהתורה של חשש נדר והוא חמור מאוד.
  • האדמו"ר מקלויזבורג זצ"ל בשו"ת דברי יציב[103] כתב שמותר למכור פאה נכרית לאשה שנוהגת היתר כיון שעכ"פ נוהגת כהפוסקים המקילים, ואע"פ שלדינא וודאי אסור. וראה בספר 'ללקוט שושנים' (מאת הרב אליהו בחבוט, ח"ג עמ' רי) שהביא בזה מחלוקת חכמי זמנינו.
  • ובענין האם לסכן את הפרנסה כדי להחמיר שלא לחבוש פאה נכרית: הרב יוסף שלום אלישיב הורה שאשה שמחמירה לחבוש דוקא מטפחת ולא פאה, אף אם נשקף חשש לפיטורין ממקום עבודתה מחמת חומרא זו, עליה להמשיך להחמיר, ובזכות זה תזכה לפרנסה ברווח[104].

אמירות מפי גדולי החסידות[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

  • רבי שלום מאסקאוויטש מלונדון זצ"ל, אב"ד שאץ, בצוואתו שהובאה בכמה מקומות בספריו[105] הבטיח שיעורר רחמים בשמים (ע"י אבותיו הקדושים) על מי שיעלה לקברו להתפלל עליו, ידליק נרות עבורו ויאמר המבוקש והשמות, וזאת בתנאי שהוא יחזור בתשובה מחטא שלו, ואחת הדוגמאות לחזרה בתשובה היא: כל אשה הרגילה לגלות ראשה המבטיחה מעתה ללבוש פאה שתקיים את הבטחתה.

פאות לא צנועות[עריכה]

גם המתירים מסכימים שאם הפאה פרובוקטיבית, בולטת ומושכת תשומת לב, היא אסורה[106], ככל בגד עז ובוטה‏[107]. יש מהמתירים שנקטו שאין גדרים מדוייקים מהי פאה צנועה ומהי פאה לא צנועה‏[108], ויש שכתבו סימנים וגדרים לקבוע איזה פאות אינן צנועות אסורות:

  • פאות ארוכות - יש גם מבין המתירים לחבוש פאה נכרית, הסוברים שפאות ארוכות הנן פריצות ללא קשר לחיוב כיסוי הראש‏[109]. ויש שכתבו שגם פאות ארוכות בכלל ההיתר‏[110].
  • פאות שער פזור - יש שהגדירו את האיסור באופן ששערות הפאה הנכרית מתפזרות ביותר‏[111]. ויש שאף שהביאו ראיה לכך שסתירת שיער היא פריצות, שכן הכהן הסותר את קלעי שערה של הסוטה, "מרבה בגילויה שסותר קליעתה" (רש"י סוטה ח.), ורואים שסתירת קלעי שערה הוא הדגשת הגילוי ביותר, והדגשה זו היא פריצות‏[112].
    ויש ששכתבו שפאות ארוכות זה ניוול בעלמא, שאין מקור לאוסרו, ורק כאשר מדובר בשערות הטבעיות - התרת קליעתן וקשריהן היא הפך ציווי התורה‏[113].
  • פאות נפוחות - השבילי דוד (ח"א או"ח סי' ב[114]) אסר לאשה לצאת בפאה נפוחה המעבה את השער‏[115].
  • פאות הדומות לשער טבעי - יש מגדולי הפוסקים שאסרו מטעם זה‏[116] פאות הנראות כשער טבעי‏[117]. ויש שהתירו{{הערה1=הרב אליהו לבנון ויספיש בקובץ אור ישראל כ"א (תשרי תשס"א) עמ' נד-סב. הובא הדברים בספר חן וכבוד פרק טז (עמ' שפז ואילך), ושם במוסגר, לאורך המאמר, הביא מקורות רבים מדברי הפוסקים להוכיח שאף שער טבעי מותר.}}.

פולמוס השֵער ההודי[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה. בקצרה: מביא רק חלק מדעות הפוסקים; ומקצר מאד בנימוקים, ובחילוקים ביניהם.

קיים פולמוס אודות הפאות הנכריות, שחלק גדול מהן הוא מבית עבודה זרה בהודו, שם מגלחים את השערות. הספק הוא האם עצם התגלחת היא פולחן (- שמכער את עצמו לכבוד האליל) אבל השערות אינם חלק מהפולחן, או שמא גם השערות עצמן מיועדות לכבוד האליל(דרוש מקור). אחת מהראיות שהצד הראשון נכון הוא בכך שרוב השערות אכן מובלות לצרכים מסחריים, ומכיון שמדובר בספיקא דדינא לא ניתן ללכת בזה אחר חזקה דמעיקרא של השערות שהיו מותרות‏[118].

הראשון שדן בנושא זה, היה ראב"ד העדה החרדית, רבי משה שטרנבוך (דת והלכה, סי' א, עמ' כח ואילך), שכתב לאסור את הפאות העשויות משער הודי, כיון שהם עשויות משיער שנחתך בתור תקרובת עבודה זרה, ואף על פאות משיער אירופאי ("קאסטם") כתב שראוי להימנע מפני שגם בפאות אלה קיים חשש של עירוב שיער הודי‏[119], אולם כתב שגם זה עדיף ממטפחת שאינה מכסה את כל השערות בשלמות, ומחליקה מהראש מפעם לפעם[120].

בשנת תשס"ד - לאור בירור נתונים עובדתיים נוספים‏[121] - התעורר החשש הנזכר לפאות מתקרובת עבודה זרה ביתר תוקף, ולאחר הצגת הדברים בפני הרב יוסף שלום אלישיב, פסק לאסור שיער הודי‏[122]. וכן הורו הרב חיים קניבסקי, הרב ניסים קרליץ, הרב משה שטרנבוך[123] ורבנים נוספים. נשים רבות החליפו את פאותיהן בכיסויי ראש אחרים, ויש ששרפו את הפאות כדין תקרובת עבודה זרה[124]. כתוצאה מכך הוקמו הכשרים‏[125] המפקחים על מקור השער של הפאות הנכריות‏[126].

מאידך, יש מי שכתב שהרב שמואל הלוי וואזנר, העלה שמעיקר הדין יש להתיר את הפאה העשויה משיער הודי, כיון שהתגלחת לא נחשבת כנעשית לתקרובת, אלא נחשב כדורון, ואולם הסיק שראוי להחמיר משום שמץ עבודה זרה ו"הרחק מן הכיעור"[127], אלא שאשה שכבר קנתה פאה (קודם שנודעו חששות אלו) - אינה צריכה להחליף(דרוש מקור). וכדבריו כתב גם רבי חיים יוסף דוד ווייס[128]. רבי יצחק רייטפארט הקל בשאלה זו, מטעם שתקרובת עבודה זרה בזמן הזה מותרת בהנאה (שלא כפסק הבית יוסף), וגם משום שהתגלחת לא נעשית לפני האליל.

פאות העשויות משער המת[עריכה]

לקריאה נוספת[עריכה]

קישורים חיצונים[עריכה]

קישורים להתיר הפאה[עריכה]

קישורים לאסור הפאה[עריכה]

קישורים נייטרליים[עריכה]

פאה נכרית מהודו[עריכה]

הערות שוליים

  1. תשובת הרב יעקב אריאל באתר ישיבה: "מדוע הנך מעלה בכלל על דעתך שמישהו יתיר איסור תקרובת עבודה זרה שהיא אסורה בהנאה מהתורה? כל רבני ישראל מאוחדים בשמירת ההלכה".
  2. להשלכות עניין זה לגבי קריאת שמע ותפילה - ראה בערך: שער באשה ערווה.
  3. וראו עוד אנציקלופדיה תורנית 'דעת', ובמקורות שהובאו שם; וכן בספר 'גן נעול', הרב שלמה אבינר, ירושלים תשמ"ה, עמ' 35-36,52,54.
  4. רש"י שם ד"ה קלתה.
  5. רמב"ם (פכ"ד מהל' אישות הי"ב). וראה להלן שלשני פירושים אלו ישנה השלכות להלכה.
  6. ויש שנימקו זאת בכך ש"אין שערותיה נראים כל כך לבני מבוי בין הנסרים" (שיטה מקובצת שם בשם רש"י מהדורה קמא).
  7. ראה רש"י כתובות עב. ומאירי שם ועוד.
  8. ראה בספר 'גן נעול' הנ"ל, עמ' 32 הערה 3, ובמקורות המצוינים שם. וראה גם להלן בסוף הפסקה ובהערות.
  9. הגהות מיימוניות (ס"פ כד מהל' אישות אות ו); הרב מברטנורא, כלים פכ"ט מ"א; שכל טוב (בובר) בראשית כד, סה; ועוד.
  10. ראה בפורום 'לדעת': "הבאר שבע מדגיש שיש ללכת בשני כיסויים גמורים, אחד על השני. שלא לדבר על השו"ע ורמב"ם, שהצריכו רדיד, והרמב"ם כתב שזהו רדיד החופה את כל גופה, יחד עם הראש, כמו הרעלות שנהוגות כיום בסעודיה..."
  11. כך הסביר הרב ניסים קרליץ (חוט שני, אה"ע סי' כא ס"ב, עמ' נד, ד"ה ונראה): "ונראה דהא דבעינן ב' כיסויים לשיער שבראשה, דהיינו מלבד הקלתה שעל ראשה בעינן נמי רדיד עליה, אין פירושו דיש דין שיהיו שערותיה מכוסים בב' כיסויים, אלא הפירוש דבכיסוי אחד נראה עדיין צורת השערות, ובזה סגי לדת משה, אבל דת יהודית היא שלא יראה אף צורת השערות, אף שהן מכוסות, ולכן אם יש עוד כיסוי עליהם לא נראה גם צורת השערות". (מובא בפורום 'לדעת')
  12. אך הרב בנימין זילבר מציין ששמע שבירושלים יש משפחות שנשותיהן מקפידות ללבוש רדיד (שו"ת אז נדברו ח"י סי' כח, סוף עמ' פ במוסגר). ואף בתקופתנו יש נשים החוזרות ללבוש שאל.
  13. מדובר על נשים מארצות מוצא שונות: מעדות המזרח ומעדות אשכנז, מחוגים וממגזרים מגוונים.
  14. וראה 'גן נעול' הנ"ל, עמ' 35 ובהערה 16, ועמ' 52 הערה 3.
  15. שו"ת יביע אומר (ח"ד אה"ע סי' ג אות ב) ושו"ת שמש ומגן (ח"ב אה"ע סי' טז, עמ' קמט, ד"ה וקודם כל אשיב; מובא בספר חן וכבוד עמ' קסג)
  16. שו"ת אז נדברו ח"י סי' כח, סוף עמ' פ: "ואני נבוך כעת מאד במה מתקיים בימינו המנהג של רדיד... ויתכן שכיון שעיקר דת יהודית הוא משום מנהג - אם אין המנהג כן מתבטל הדין גם לדיני אבן העזר, וצע"ג בזה, דמסתבר מאד דאפי' אם נאמר דלענין כתובה נשתנה ההלכה אבל לא מה שנוגע לצניעות עצמה"
  17. מעניין לציין שבשו"ת סבא קדישא (או"ח ח"א סי' מז) בהשגותיו על השלטי גיבורים כתב: "ואתמהה איך חשב [- השלטי גיבורים]... להוציא... דין מחודש כזה [- להתיר את הפאה הנכרית ברשות הרבים] שלא נמצא בשום פוסק קדמון להתיר" עכ"ל (מובא בקישור, ושם העירו שלדעת המתירים המנהג להתיר החל בימי התלמוד, ראה להלן).
  18. להרחבה נוספת בענין תאריך לידתו המדוייק, ראה בערך רבי יהושע בועז.
  19. וראה להלן שיש פרשנויות נוספות בדעת הרמ"א.
  20. החסד לאברהם וסיעתו, ראה להלן בפסקה 'השלכות טעם חובת כיסוי הראש לדיון האם יש לאסור פאה נכרית מן התורה או לא'.
  21. ראה בפרי מגדים ( או"ח סי' שג משבצות זהב ס"ק ט): "עיקר הספק בדבריהם לקולא", וכן כתב רבי שלמה קלוגר בשו"ת שנות חיים סי' שטז, וכן כתב בשו"ת לבושי מרדכי (מהדורה תנינא יורה דעה סי' קסח): "מה שכתב כבוד תורתו שהוא דאורייתא, לא אדע מי מן הפוסקים האחרונים שיסבור כן", וכן כתב בשו"ת אגרות משה (אגרות משה יורה דעה ח"ב סי' פח): "אף האוסרין פאה נכרית אינו מאיסור התורה". וכן כתב בשו"ת שמש ומגן(דרוש מקור).
  22. יש מחכמי זמנינו שהתירו פאה שאינה ניכר כלל שאין היא שיער טבעי (אגרות משה שם, ועוד), ויש מחכמי זמנינו שכתבו שיש להחמיר בפאה שאינה ניכרת למתבונן ספר "חן וכבוד" עמ' סח-ע בשם הרב חיים קניבסקי{{מקור|: "אם זה נראה ממש כשערה, ואי אפשר להבחין, יש להחמיר. אם המתבונן יכול להבחין, המנהג להקל"). יש שהתירו כל פאה(דרוש מקור), ויש שאסרו פאה ארוכה(דרוש מקור).
  23. הרב שלום דוב וולפא בספר לקט שכחת הפאה; וכ"כ בספר "חן וכבוד" בהקדמה, עמ' ב-ג.
  24. ספר 'שלטי הגיבורים נדפס בשנת שי"ד-שט"ו. ממנו ועד להדפסת ספרי רבי יעקב עמדין (היעב"ץ): 'לחם שמים' (בשנת תצ"ג), שאילת יעב"ץ (בשנת תצ"ח) ומור וקציעה (בשנת תקכ"א), עברו כמאה ושמונים שנה.
  25. לקט שכחת הפאה וחן וכבוד הנזכרים בהערה הקודמת. ובחן וכבוד שם הביא מדברי רבי יצחק אבולעפיא, אב"ד דמשק, בשו"ת פני יצחק (ח"ו סי' ו נדפס בשנת תרל"א): "מנהג דנדון דידן הוא קדמון מזה שנים רבות, יותר מארבע מאות שנה [- היינו משנת רל"א, וראה בהערה הקודמת], והיו כמה רבנים מארי דאתרין ז"ל והיו רואים שכן נהגו ולא מיחו בידן כלל, וליכא למימר שגם המה בחכמתם טעו. וכסבורין היו דהוא מותר גמור, ולזה שתקו ולא מיחו, דחלילה לן לתלות בוקי סריקי בהו שטעו בדין ח"ו". ובסוף דבריו מפרט שהמנהג היה רק דרך המבוי, ורק בזה האופן התיר. וזו גם עדות מהרש"א אלפנדרי, בספר "סבא קדישא", שהיה רב בדמשק, שמעולם לא הותר הדבר. שהדבר היה פשוט לאסור וכשרצה רב אחד להתיר, כל הרבנים התנגדו לו. וראה דברי הרב אליעזר פולק המובאים בספר חן וכבוד (הנ"ל עמ' רסט): "...גם נראה ששאר מפרשי השולחן ערוך ששתקו לרמ"א מסכימים עמו, כמו הט"ז ושאר האחרונים שדרכם להשיג עליו במקום שחולקים". יש לציין, שדברים אלו תלויים במה שנחלקו המפרשים האם כוונת הרמ"א להתיר לצאת בפאה נכרית לרשות הרבים (כמשמעות דברי בדרכי משה) או שדבריו נאמרו רק לגבי קריאת שמע (כהסבר היעב"ץ וסיעתו).
  26. דהיינו המהרש"ל, הב"ח, הסמ"ע, הט"ז, הש"ך ועוד.
  27. ראה בדברי השלטי גיבורים הנ"ל שכתב: "להביא ראיה וסמך לנשים היוצאות בפאה נכרית", משמע שעוד קודם לכן היו נשים שיצאו בפאה נכרית.
  28. שו"ת דברי חיים (יו"ד ח"ב סי' נט): "...לאשה לילך בפיאה נכרית בשוק... כבר האריכו בזה בספר באר שבע ובכל האחרונים ורובם מסכימים לאסור ועיין בכנסת הגדולה באה"ע [סי' כ"א בהגה"ט אות ה' וז'] שרבו האוסרים וכן בעצי ארזים [שם ס"ק ב'] אוסר". (הובאו דבריו בשו"ת דברי יציב יו"ד סי' נה ד"ה והיוצלמ"ז דבנ"ד). וכן כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' קצט אות ד): "ובעצם המנהג של היום שהנשים שלנו יוצאות בפאה נכרית חלילה לי לתקוע עצמי בזה, דכבר ידוע דרוב רובם של הפוסקים אין דעתם נוחה בזה..." ובמקום נוסף (ח"ה סי' רז אות ב): "וכבר ידוע מרבותינו גדולי הדורות שדעת שלטי הגבורים (אף על פי שברמ"א סי' ע"ה, ובד"מ סי' ש"ג הביא דבריו) מכל מקום הם דעת מיעוט נגד רוב מחמירים". וכן בשו"ת קנין תורה (ח"א סי' יא אות י, עמ' לו): "ואם נבא לחשוב כל האוסרין לצאת בשייטיל [- פאה נכרית] בלא כיסוי לא יכיל הגיליון..." וכן כתב הרב עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (ח"ה, מילואים לאה"ע סי' ה): "...שרוב הפוסקים אוסרים הדבר בהחלט..." ובגוף התשובה (שם אות ז) הביא בשם רבי יצחק אבולעפייא אב"ד דמשק בשו"ת פני יצחק (ח"ו אה"ע סי' ו) "שכל הפוסקים דחו דעת השלטי גיבורים". וכן במסקנתו כותב הרב עובדיה יוסף (שם אות ח): "...והעיקר שיש לאסור כדברי הירושלמי והראשונים, וכמו שהסכימו רוב ככל האחרונים". וכן בתשובה נוספת: "ובאמת שבעיקר הדין נראה שהעיקר לאסור לצאת בפאה נכרית לרה"ר מכל הני טעמי תריצי שכתבו האוסרים, שהם רוב הפוסקים. ומכ"ש דהוי איסור תורה..." (שם ח"ד אה"ע סי' ג אות ג).
    וכן כתבו הרב בנימין ראבינאוויטץ הסכמתו לספר דת משה וישראל), הרב מאיר מאזוז (ירחון 'אור תורה', ניסן תשמ"ו, סי' עב), הרב משה לוי ירחון 'אור תורה', טבת תשמ"ט, סי' מב), הרב יהודה טשזנר (בהסכמתו לספר 'חן וכבוד': "...לפי הנראה רוב הפוסקים מחמירים"); הרב חיים יעקב טאובער מאמר בקובץ 'אור ישראל' כא, עמ' לט: "כמעט אין מי שהתיר ללכת עם פאה נכרית, כאשר מתבוננים היטב בספרי התשובות שמדברים משאלה זו, רואים שכמעט אין מי שמתיר"); הרב בן ציון מוצפי (באתר 'דורש ציון' תשובה 76888: "הפיאה אינה שנויה במחלוקת, כי רוב מכריע של הפוסקים אשכנזים וספרדים אסרוה") ועוד.
    וראה בשו"ת שמש ומגן (ח"ב אה"ע סי' טז, עמ' רמט, ד"ה ומ"ש שאע"פ) שכתב להשיב על דבריהם: "ומה שכתבו שאע"פ שיש מתירין רוב הפוסקים אוסרים, - גם זה אינו, ד...היום ...גם המחמירים יחזרו בהם להתיר, ונמצא רוב הפוסקים לצד ההיתר." ע"ש.
  29. כן כתב הרב משה פינשטיין בשו"ת אגרות משה (אבה"ע ח"ב סי' יב): "בעניין פאה נכרית... רוב רבותינו וגם מאלו שסומכין עיקרי ההוראה עליהם מתירים... ולכן לדינא אין כבוד תורתו הרמה יכול למחות ביד אשתו הרבנית החשובה מללבוש פאה נכרית, שאף אם כבוד תורתו הרמה רוצה להחמיר - אינו יכול להטיל חומרותיו עליה... וכיון שהיא עושה כדין שהוא כרוב הפוסקים ושגם נראה כמותם, אינו יכול להחמיר עליה". וכן בכף החיים (או"ח ח"א סי' עה ס"ק יט) כתב: "מסקנת האחרונים להתיר כדברי הרמ"א ז"ל". וכן הרב גבריאל ציננער (בעל 'נטעי גבריאל', במאמרו בקובץ 'אור ישראל' גיליון לז עמ' סו9: "שיטת רוב גדולי הפוסקים אשר מפיהן אנו חיים שדעתם בהחלט שמותר לילך בפאה נכרית מגולה". וראה בספר חן וכבוד (סוף עמ' עז) שהביא מדברי הרב חיים פרדס (אב"ד בתל אביב ומהדיר המהר"ל) בספר 'תורתך שעשועי' (פרשת נשא) שכתב: "ידועה המחלוקת בעניין הפאה הנכרית שהיו רבנים וקהילות שהחמירו בעניין, אך רוב הפוסקים נהגו היתר בדבר..." וע"ע בספר חן וכבוד (בהקדמה עמ' טו) שהביא כן בשם רבי אליעזר פילץ ורבי יעקב פרידמן.
  30. ראה להלן בפרק הפאה הנכרית בתלמוד ובדברי הראשונים
  31. מדברי הרמב"ם והתוספות במסכת שבת, משמע שהיתה גלויה, והגר"א בשנות אליהו פירש שהייתה מכוסה. ויש שהבינו ש"חוטי שער" המוזכרים במשנה היא הפאה של ימינו - ראה מגן אברהם, ביאור הגר"א או"ח ע"ה, ערוך השולחן ועוד.
  32. פירוש המשנה לרמב"ם (שבת פ"ו מ"ה): "פאה נכרית - כעין נרתיק מדביקין בו שער נאה מאד ולובשות אותו על הראש באופן זמני להתייפות בשער". הובאו דבריו במאירי (שבת סד:).
    הרמב"ם לא הזכיר שמדובר דווקא על נשים חסרות שער או בעלות מום בשערן, וייתכן שכוונתו שהן מכסות בפאה נכרית כי שערן חייב להיות מכוסה. אכן הרמ"א דרכי משה או"ח סי'שג אות ו) הביא מדברי השלטי גיבורים (שבת (כט.) אות א) המסביר את השימוש בפאה נכרית משערות עצמה: "עשויות לכסות שערותיה האחרות אף על גב דעבדה לקישוט שתהא נראית בעלת שער" (ומקור דבריו ברש"י שבת סד: "פיאה נכרית - קליעת שער תלושה, וצוברתה על שערה עם קליעתה, שתראה בעלת שער"), ומשמע שמדובר באשה שיש לה שערות (שמהן עשתה את הפאה) אך עדיין נזקקת לפאה בכדי להיראות "בעלת שער", ואולי הכוונה לקרחת חלקית או למום אחר בשערה. וראה בהערות להלן מדברי הראשונים.
  33. תשובות הגאונים שבת סד:[דרושה הבהרה].
  34. מאירי שם: "ועניין פאה נכרית היא קליעת שער עשויה משער חברתה אם מפני ששער שלה מועט אם מפני שהוא לבן". חידושי הר"ן שם: "וכן פיאה נכרית היא כעין כיפה שעשוי משער חבירתה לפי שיש לה שער מועט, אי נמי דיש לה שער לבן ושער חבירתה שחור". וכן הוא בראשונים נוספים.
  35. בגמרא (נזיר כח:) מבואר שנזירה יכולה לכסות ראשה בפאה נכרית וכך לא תתגנה על בעלה. ויש שלמדו מכאן(דרוש מקור) שהיו בזמנם פאות שלימות כמו בזמננו, ונשים מגולחות היו משתמשות בזה כתחליף מושלם לשער הטבעי.
  36. שהרי לדעת מתירי הפאה נכרית, המנהג התחיל עוד בימי התנאים(דרוש מקור) (וכנ"ל[דרושה הבהרה]).
  37. קודם שיצא לאור ספר "שלטי הגיבורים" - שנת ה'שי"ד, וראה להלן שרבי יצחק אבולפיא כותב בשנת תרל"א שהמנהג החל לפני יותר מארבע מאות שנים.
  38. שו"ת תשובה מאהבה (ח"א סי' מח): "ידע מעלתו, מה שהנשים מקילין בפאה נכרית מגולה, אין זה דבר חדש אלא כבר היה לעולמים, כן נראה מפשט לשון השלטי גיבורים במסכת שבת ובמסכת נזיר, שכבר נהגו להקל משנים קדמוניות, טרם אשר שלטי הגיבורים מצא להם ההיתר. ובא זה ולימד זכות על הנשים צדקניות שבאותו הדור, על פי ראיותיו..." וכן כתב רבי יצחק אבולעפיא, אב"ד דמשק, בשו"ת פני יצחק (ח"ו סי' ו נדפס בשנת תרל"א): "מנהג דנדון דידן הוא קדמון מזה שנים רבות, יותר מארבע מאות שנה..." (- היינו משנת רל"א, וראה בהערה הקודמת).
  39. כשלוש מאות שנה לאחר תקופת השלטי גיבורים.
  40. רבי יעקב פארדו בספרו 'אפי זוטרי', על השו"ע, אה"ע סי' כא ס"ק ט, נדפס בשנת תקנ"ז.
  41. רמז להשערה זו בספר חן וכבוד (עמ' ב).
  42. ראה מה שהביא בספר חן וכבוד (עמ' לד) מדברי הפני יצחק (ח"ו סי' ו).
  43. וכן מובא בספר מאיר עוז (ח"ג עמ' תתכט) בשם הרב חיים קניבסקי שכן היה מנהג נשות ליטא, ובכללן אשת החזון איש ואשת הסטייפלר.
  44. ראה שו"ת דברי חיים (יו"ד ח"א סוף סי' ל): "...כי ידעתי בבירור בהיותי אצל מו"ח ז"ל במעהררין שגם שם לא הלכו במלבושי פריצות כזה ח"ו וכפי ששמעתי אז לא נמצאת בכל מדינת אשכנז שום אשה חשובה לילך בשערות ופאה נכרית רק איזה מנקלי העם פחותי הערך והיו לקלס ורק בעווה"ר מקרוב נשתרבב המנהג הזה מן האפקורסים..." ודברי דומים כתב רבי שלמה קלוגר (שנות חיים סי' שטז). וראה שו"ת יביע אומר (ח"ה אה"ע סי' ה, סוף אות ז).
  45. ראה במקורות המובאים לעיל; וכן בדברי הרב שלום משאש להלן.
  46. הרב מנשה ישראל (בתשובה באתר הידברות): "ובהנהגה בפועל היו הבדלים מהותיים בין ארצות המזרח וקהילות ספרד לקהילות האשכנזים, שאם האשכנזים נטו להקל בדבר בהרבה ממקומות מושבותיהם, הרי שבקהילות ספרד נשמר הדבר בכל החומר עד לעת האחרונה ולא נהגו שם לצאת בפאה נכרית אלא כדרך בנות ישראל במהלך הדורות בכיסוי ראש. הגאון רבי יצחק אבולעפייא אב"ד דמשק בשו"ת פני יצחק (ח"ו סי' ו, יב:, ד"ה אמנם אנכי הרואה) העיד על המנהג בעירו לחבוש פאה נכרית אך ורק בבתים ובחצרות אבל לא ביציאה לרחוב, וכן כתב השדי חמד שמנהג מקומות הספרדים להחמיר בזה... וכן העיד על מנהג איזמיר הגאון מהר"א פלאג'י בספרו 'בירך את אברהם', שבמקומותיהם "לא נשמע מעולם מנהג כזה לצאת בפאה נכרית". (וחזר על דבריו בתשובה נוספת).
    ומקור דבריהם בשו"ת יביע אומר (ח"ה אה"ע סוף סי' ה, אות ז-ח). וראה עוד בהערה להלן מדברי הרב חיים קניבסקי.
  47. כך כתב בשו"ת שמש ומגן (ח"ב אה"ע סי' טז, עמ' רמח, סוף ד"ה ובהיותי בזה): "...וחשובות שבהן, כדי לעשות בהיתר ויהיו לרוח הזמן, לבשו פאה נכרית ממה שהביאו הנוצרים עמהם להתייפות, ומעט מעט השתרבב המנהג אצל החשובות לצאת בפאה נכרית, ואשה מתקנאת מחברתה, ועוף לא צווח, צפור לא צפצף מן הרבנים להוכיח ע"ז, כי מלבד שוודאי ידעו שיש להן על מי לסמוך, הם הפוסקים האדירים אשר בית ישראל נשען עליהם, גם ידעו שפשט המנהג למעשה אצל האשכנזים ללבוש אותה באין פוצה פה ומצפצף, ובוודאי לאו קטלי קני באגמא נינהו, ומזה נתפשט המנהג להתיר" (מובא בספר חן וכבוד עמ' קסב).
  48. הרב בנימין זילבר: "מה הפשט שהיה להם מנהג, אם הייתה להם האפשרות של קניה ואע"פ כן השתמשו דוקא במטפחת, שייך לומר מנהג, אבל כיון שלא היתה להם אפשרות של קניה, מה שייך בזה מנהג" (שו"ת אז נדברו חי"א סי' נ, עמ' קלה; - הובא בספר חן וכבוד עמ' סד וקפח; וע"ע בעמ' קצא ואילך).
    וכך כתב הרב שלום משאש רבה של ירושלים: "לפי ידיעתי במרוקו ארץ מולדתי, לא עלה על דעת שום אחד מרבני הדור גדול או קטן לדבר בזה כלל, שהרי לא היתה נמצאת פאה נכרית אצלם, רק דרך לימוד המשנה היו קורין פאה, אבל לא ראו ולא שמעו מזה כלל כדי לקבוע מנהג בזה לאסור או להתיר, ורק כאשר באו הצרפתים למרוקו הביאוה עמהם כי אפי' אין להם איסור גילוי הראש עשו אותה לנוי להתקשט וכמש"כ הרמב"ם" (שו"ת שמש ומגן ח"ב אה"ע סי' טו, עמ' רמ"ג).
  49. ראה בהערה לעיל מדברי הרב עובדיה יוסף והרב מנשה ישראל. וכן מובא בספר מאיר עוז (ח"ג עמ' תתכט) בשם הרב חיים קניבסקי.
  50. ואע"פ שרבים מהמתירים היו ספרדים, ומ"מ לא נתקבלה דעתם אצל בני עדות המזרח (כך נראה לדעת החכמים הנ"ל).
  51. הרב בנימין ראבינאוויטץ הסכמתו לספר דת משה וישראל): "הנה מנהג חבישת פאה נכרית ברשות הרבים, חדר והתפשט בתוך ישראל קדושים לפני כמאה וחמישים שנה, באשמת הצאר הרוסי שגזר על ישראל לשנות לבושם ולצאת בנות ישראל פרועות ראש - בשיתוף פעולה עם המסכילים [- כינוי כנאי לתנועת ההשכלה] מחריבי כרם בית ישראל. על כן במצב של לית ברירה בחרו את הרע במיעוטו. גם לאחר שבטלה הגזירה נשאר המנהג מאחר שהתרגלו לזה וכך נמשך הדבר בדורות שאחריהם עד שנשתכח מקור המשחת למנהג זה". וכן כתבו הרב יוסף ליברמן (בהסכמתו לספר 'דברי שלום') ואחרים.
  52. ועיקר טענתם שמדברי הפוסקים במקומות רבים רואים שהמנהג קדם בשנים רבות לגזרות הצאר הרוסי והתפשט גם במקומות שאין מגיע כוח הצאר וגזירותיו.
  53. וראה במאירי שם (במשנה) שפירש שהלימוד נעשה מדין בלשון הפסוק: "וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה" - זאת ולא אחרת.
  54. דברים דומים נמצא במדרש אגדה (הוצאת ר"ש בובר, נשא, פרק ה סי' יח), וכן בתרגום יונתן, פירוש הטור הארוך ותולדות יצחק (להרי"צ קראו) במקום.
  55. והובאו דבריו בתמצית בשו"ת יביע אומר (ח"ה אה"ע סי' ה אות ה).
  56. מעניין לציין, שיש שהביאו שבשו"ת יביע אומר (ח"ד אה"ע סי' ג אות א) הביא שני הסברים לפירוש הראשון של רש"י: (א) מחמת שפרעה ראשה להתנאות בפני הבועל - לכן מבזים אותה בפריעת ראשה (וראה במדבר רבה פרשה ט סי' טז). (ב) מחמת שכיסתה ראשה בשיראין נאים בכדי להתנאות על בועלה (ראה סוטה ח:), הכהן היה מנוולה ע"י פרוע ראש - מידה כנגד מידה. ומכיון שנחשב לניוול - סימן שאסור (וראה תוס' רי"ד שם).
    המעניין, שהפירוש הראשון שהביא הוא פירוש ה'חסד לאברהם' שהובא בפנים; והפירוש השני - הוא קרוב מאד לפירוש הרב יצחק עבאדי המובא בפנים להלן.
  57. מובא בפורום 'לדעת' וכן בקישור ע"ש.
  58. וזה לשונו: "...מפורש יוצא מרש"י [הנ"ל], שעניין כיסוי הראש באשה הוא כדי שלא תיראה מנוולת... וכן כתב בתוס' רי"ד שם: 'אי נמי בסוטה שעושים כן כדי לנוולה', אלמא ניוול הוא לאשה לצאת בפירוע ראש.
    ועוד מבואר בסוטה ט. שסוטה נענשת מידה כנגד מידה, ואיתא שם: היא קלעה לו את שערה, לפיכך כהן סותר את שערה וכו'. וצריך ביאור, שאם נראית נאה בשערה לנואף, אם כן זה לא ניוול, ובגמ' כתוב: לפיכך הוא סותר את שערה כדי לנוולה.
    והדברים פשוטים לענ"ד, דוודאי השערות כמות שהם באשה נראים כניוול, אבל כשעשויים קליעות היא נראית נאה, ולכן כיוון שקילעה שערה לנואף, הכהן סותר שערה כדי שתתנוול. ואם לא היו שערותיה קלועות כשבאה לכהן, הוא רק צריך לגלות ראשה ומתנוולת, ואם שערותיה היו עשויות קליעות, הוא גם סותר קליעתה כדאיתא בגמ'.
    ולכאורה צ"ע, דאם הניוול הוא בראש מגולה ושיער פרוע בלי קליעות, מניין לנו שצריך כיסוי הראש אם יש לה קליעות. וצריך לומר שהתורה על הרוב תדבר, ורוב פעמים היא נראית מנוולת מפני שראשה פרוע בלי קליעות. וכיוון שציוותה התורה לכסות השיער, אסור לגלותו גם באופן שקלעה את שערה יפה, שאין בזה ניוול, דכך היא גזירת הכתוב..."
    ויש להעיר שדבריו מחודשים מאד, ובפשטות, אף שישנם חלקים מאד נאים בגוף האשה - גילוייָם בחוץ הוא ביזוי לה (ראה הושע ב, ה, ובמפרשי הפשט שם). וכפי הנראה כך סבר ה'חסד לאברהם' הנ"ל. יצויין ששני הכיוונים היסודיים הללו (שאסור פריעת הראש נועד להצניע יופי האשה מחשש להרהורי עבירה; שאסור פריעת הראש נועד למנוע את ניוול האשה) הובאו בהערה לעיל מדברי היביע אומר.
  59. והובאו דבריו בקצרה בפורום 'לדעת'.
  60. ודבר דומה הובא במאמר מאת הרב אברהם ליפשיץ (פרק ב) מספר מעלות המידות (לרבי יחיאל ב"ר יקותיאל ב"ר בנימין הרופא, סוף שער ט - מדת הפריצות) שכתב: "כתוב בסוטה 'ופרע את ראש האשה' (במדבר ה, יח), ואמרו חז"ל: מכאן לבנות ישראל שלא תצאנה בפריעת הראש, שכן שְׂערות האשה - דבר דבר פריצות וערווה, ומרגילין את האדם להרהור ותאווה, שנאמר (יחזקאל טז, ז): שָדַיִם נָכֹנוּ וּשׂעָרֵךְ צִּמֵּח".
    ישנם מקורות נוספים בדברי הראשונים והאחרונים (כגון הריטב"א שם; ועוד) שפריעת השער היא "פריצות", כפי שהובא במאמר מאת הרב אברהם ליפשיץ. אולם יש שהעירו (ראה בתגובה לדבריו, ובפרט בסעיפים ד, ו, יא-יב, יד; ועוד) שבמקורות אלו לא מבואר שהוא טעם חובת כיסוי הראש, אלא שההולכת בשער מגולה הוא "פריצות", ואפשר לפרש שזה מחמת שמשנה מהנוהג, וכל שינוי מהנוהג יש בו חוסר צניעות; אך אין זה עיקר טעם חובת כיסוי הראש (והביאו ראיות לדבריהם, בכוונת הראשונים הנ"ל). ולכן במקומות שנפוץ המנהג ללכת בפאה נכרית או אפילו בשר מגולה, לא שייך בזה "פריצות" (לביאור זה), אע"פ שייתכן שיש לאֳסרו מטעמים אחרים (שער מגולה - מגזרת הכתוב, ופאה נכרית - מדרבנן לחלק מהפוסקים).
  61. פשטות לשונו מורה שהכוונה שלא מצויים בה גברים בדרך כלל, ולכן, מן התורה מותר אף אם רואים אותה גברים בודדים(דרוש מקור).
  62. ראה בפורום 'לדעת' שהובאו שתי תשובות לקושיא זו:
    1. אשת איש איסורהּ חמור יותר, ולכן החמירה תורה ג"כ יותר וחששה שמא יבואו להרהר בשְׂערה, מה שלא חששנו לו גבי פנויה.
    2. עוד אפשר לתרץ שהרהור הוא תוצאה של העובדה שהוא אסור עליה ואינו יכול לשאת אותה ו"מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ" (משלי ט, יז).
    יש לציין שהרב עזריאל הילדסהיימר נשאל על טעם ההיתר לבתולות לצאת פרועות ראש, והשיב: "ליכא קושיא, דהרהור תלוי באיסור, ו'מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ' (משלי ט, יז), ומשום דמותר לבתולות - לילך, על כן ליכא איסור בזה" (שו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר א או"ח שו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר ח"א או"ח סי' ח). ובפשטות דבריו משמע שסובר כדברי הרב משאש הנ"ל.
  63. והובאו דבריו בתמצית בשו"ת יביע אומר (ח"ה אה"ע סי' ה אות ה).
  64. בסוף דבריו כותב ה'חסד לאברהם' שבמקום אחר בספרו (מהד' קמא, יו"ד סי' פה) הוא האריך להוכיח שלחומרא לכולי עלמא אנו דורשים טעמא דקרא.
    וראה מה שכתב הרב אליעזר מרילוס (מכולל חזון-איש) בקובץ אור ישראל, גיליון כ"א עמ' פג-פה, להשיב על דברי החסד לאברהם הנ"ל.
  65. ראה בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"ב סי' ח) שכתב: "...פאה נכרית שבמקום שערה עומדת הרי היא כשערה ממש... דהא הטעם דאסור משום ערווה". [ובקונטרס 'ותשקוט הארץ' (עמ' 13 הערה1) דחק לבאר גם דבריו שאין בזה איסור תורה והביא ראיה ממה שכתב בתשובה אחרת: "וכן עיקר לענ"ד דלא עדיפא פאה נכרית מקלתה" (שו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סי' ט), וקלתה אסורה רק מדרבנן.
  66. הרב אליעזר פולק מוכיח מן העובדה שבין הפוסקים הקדמונים (מזמן השלטי גיבורים ואילך, עד לימי החסד לאברהם) לא הוזכר איסור דאורייתא, אלא איסורי דרבנן (דת יהודית, מראית עין וכד'), ומכאן שהם חולקים על דברי החסד לאברהם. אולם יש להעיר שקביעה זו איננה חד-משמעית, שכן יתכן מאד שהדבר תלוי האם הפאה יפה כשער טבעי או לא, האם ניתן לזהות את הפאה, ובשאלות מציאותיות דומות. ודברים כגון זה משתנים מזמן לזמן וממקום למקום, ולא בהכרח שהפוסקים הנ"ל חלקו על החסד לאברהם.
  67. והביאו (אור ישראל שם; חן וכבוד עמ' ו, ועמ' רפד; ועוד) שכן כתבו גדולי האחרונים: "ראה בפרי מגדים (או"ח סי' שג משבצות זהב ס"ק ט): "עיקר הספק בדבריהם לקולא", וכן כתב רבי שלמה קלוגר בספרו שנות חיים סי' שט"ז, וכן כתב בשו"ת לבושי מרדכי (ח"א מהדורה תנינא יו"ד סי' קס"ח): "מה שכתב כבוד תורתו שהוא דאורייתא, לא אדע מי מן הפוסקים האחרונים שיסבור כן", וכן כתב בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' פ"ח): "אף האוסרין פאה נכרית אינו מאיסור התורה".
  68. הובא בספר חן וכבוד (עמ' רפד).
  69. שנתבארה בפסקאות הקודמות.
  70. והובאו דבריו בקצרה בפורום 'לדעת'.
  71. הובא בקצרה בשו"ת יביע אומר (שם אות ח).
  72. יתכן שהיות ומדובר בדבר זמני, לא צריך "תחליף מושלם", ודי בכל דבר שאיננו גורם דחייה ועלול לגרום שתתגנה בעיניו (ראה בבלי:קידושין מא א קידושין מא.) ולערער את יסוד שלום הבית. וראה מה שכתב בזה באור ישראל גיליון כא עמ' נה.
  73. וראה גם בפורטל הדף היומי.
  74. ראיה זו משונה מאד. ודאי שאין הבדל טכני בין שער חי לשער מת. השאלה האם הגירוי משער מת נמוך יותר, על אף שפיזית-חיצונית, אין הבדל ביניהם.
  75. וראה להלן שהרב היעב"ץ הסביר את הטעם באופן אחר.
  76. ויש שכתב שאולי כוונת התוספות היא לפאה נכרית המונחת במקום הנמוך ממקום גידול השער באופן טבעי (בצדעיים, במצח או בעורף), ואין חיוב לכסות שער הגדל מתחת למקום גידול השער הטבעי, ובמקום זה בלבד התירו התוספות לאשה לשים פאה נכרית (הרב היעב"ץ בפירושו לחם שמים שבת פ"ו מ"ה, ד"ה ואולי; וראה מה שכתבו בזה בפורום 'אוצר החכמה').
  77. כמו שכתוב (שבת נז:): "יוצאה אשה בשבכה", ומפרש רש"י הטעם "דאי שלפה לה מגליא ראשה". רואים שאין לחוש שאשה תסיר את כיסוי ראשה ברשות הרבים.
  78. מובא בספר חן וכבוד, עמ' מה-מו.
  79. בשו"ת בית יעקב[דרושה הבהרה] (סימן קנ"ב) הקשה, כיצד מועלת תקנת הפאה נכרית כדי שיחול הנזירות, הרי אינה יכולה לצאת בה לרשות הרבים בשבת, ונמצא שאם תצא לרשות הרבים בשבת היא תהיה מוכרחת להתנוול בפניה בעלה, ומתרץ שאין ניוול של זמן קצר כזה נחשב לניוול.
  80. מדברים אלו נראה שפאה נכרית מהוה תחליף מושלם לשער טבעי מבחינת יופייה, וראה אריכות בדבר בפרק השלכות טעם חובת כיסוי הראש לדיון האם יש לאסור פאה נכרית מן התורה או לא.
  81. בתוספות (שם) מוסבר ששערות פאה נכרית מלוכלכות מעט ואינן נקיות לחלוטין, שהרי הם מראשה של אשה אחרת, ומכיון שלכלוך זה אינו מגופה של האשה עצמה, גנאי הוא לה. (בניגוד ללכלוך טבעי על השער שמפריע פחות מלכלוך חיצוני מאשה אחרת).
  82. וראה מה הביא בספר חן וכבוד עמ' מז בשם ספר 'ברית עולם - שבט הלוי'(דרוש מקור) (יבמות מח.), שכתב שמכאן ראיה להתיר פאה נכרית (אך לא הזכיר בפירוש שמדובר על רשות הרבים).
  83. יש לציין, שרבי ישעיה פיק בהוספותיו לגליון הש"ס, כותב על דבריו של רבי יהושע בועז: "ובעל הבאר שבע דחה סברא זו בשתי ידיים והאריך לאיסור".
  84. וראה שם שתמה מטעם זה על רבי יהושע בועז. ורבי רפאל זילבער (בשו"ת מרפא לנפש ח"ב סי' כח אות ד, מובא בספר חן וכבוד עמ' נא) כתב שאפשר שסבר השלטי הגבורים שפאה נכרית אינה מתקיימת היטב ביופייה תחת הסבכה כמו שער טבעי.
  85. מובא באוצר דינים ומנהגים, ערך פאה נכרית.
  86. וכיו"ב בירושלמי שבת ריש פ"ו, רב הונה הורי לאנתתיה דריש גלותא למיתן ליברא דדהבא על: קפילטה, ופי' הפ"מ שהוא הצעיף והכובע שעל ראשה.
  87. רבי שלום משאש כתב בשו"ת "שמש ומגן" (חלק ב' אה"ע סי' ט"ו והלאה, הגר"מ גרוס בספרו "אום אני חומה" (דף צ"ד), רבי גבריאל ציננער, מח"ס "נטעי גבריאל" בקובץ אור ישראל ל"ז, רבי חיים ישראל פסח פיינהנדלר, לשעבר רב ומו"צ בנתיבות ואח"כ רב ומו"צ בשכונת רוממה בירושלים, בספרו "אבני ישפה" (חלק ה' סי' קמ"ה).
  88. רבי משה שטרנבוך, בשו"ת "דת והלכה" (סי' א', עמ' כה-כח).
  89. בעל שו"ת "שואל ומשיב" ובעל "מאמר מרדכי" בספרם "מגן גיבורים" (או"ח סי' ע"ה), כתבו להתיר פאה נכרית, על אף שהם נכדי מהר"י קצנלנבוגן שהיה ראש וראשון לאוסרים, וכתבו: "וגם זקנינו שהאריך בפסק הלז, בלי ספק שכוונתו היתה לשם שמים, בשביל שראה שנפרץ בעת ההוא וכל כוונתן היה לדמות לעכו"ם".
  90. הרב עובדיה יוסף (יביע אומר שם במילואים): "בעיקר טענתו שנמצא אתה מוציא לעז על הראשונים, הבל יפצה פיהו... שהוא קול ושוברו בצדו, שבדורות הראשונים הפאות הנכריות היו ניכרות מאד לעין, ולא היה בהן חשש למראית העין שידמו לשערות טבעיות, ואילו הפאות הנכריות שנתחדשו בזה"ז, לא רק שהן דומות לשערות הטבעיות, אלא גם עולות עליהן ביפין ובטיבן ובמראיתן, עד שאף הפרוצות משתמשות בהן לנוי וליופי, ומכיון שאין שום היכר בין פאות אלו לשערות הטבעיות, הא ודאי שיש לחשוש בהן משום מראית העין, שיחשבו אותן לפרוצות ההולכות בגילוי שערות ראשן ברה"ר." הרב מאיר מאזוז בהסכמת לספר דבר ה': "ובזמנינו שהפאות עשויות במומחיות רבה ונראות כשיער ממש - אין מי שהמתיר בזה, והמתירין בימינו עתידין ליתן את הדין". הרב שלמה בן שמעון בהסכמה לספר הנ"ל: "שלדעת רוב ככל הפוסקים אין מום להתיר פאות אלו הנמכרות כיום, וגם אותם רבנים שהתירו בעבר, בוודאי שאם היו רואים את הפאות שנמצאות היום - בוודאי שגם הם היו אוסרים". הרב יצחק יוסף בהסכמה לספר הנ"ל: "שגם הפוסקים שהקלו בפאה נכרית - היו אלו בדורות הקודמים, אבל בפאות של זמנינו העשויות משער בטוב טעם - לא היו מתירים, דאף אי נימא דכיסוי איכא, צניעותא מי איכא?! ולא לזה נתכוונה התורה שהצריכה לכסות את ראש האשה..." טיעון דומה כתבו גם הרב דב ליאור בתשובה באינטרנט; הרב יעקב יוסף ניישלאס בקובץ אור ישראל מאנסי גליון כה עמוד רלט; הרב יצחק אייזק רוזנבוים בספר 'גילו ברעדה' פרק ב עמ' ט-י; ועוד.
  91. ראה בקובץ אור ישראל גיליון כ"א עמ' נד-סב שהראה שמהפוסקים כולם (פרט לרבי עזריאל הילדסהיימר) מוכח שהפאות הנידונות בפוסקים מימי השלטי-גיבורים ומהרי"פ ועד לפני כמאה שנה, כולם היו משער טבעי והיוו קישוט לנשים הנושאות אותן, ואותן נשים היו נראות כיוצאות פרועות ראש בלא כיסוי (ועל פאות אלו נחלקו הפוסקים לדורותיהם האם מותרות או אסורות).
  92. הרב יעקב יוסף ניישלאס בקובץ אור ישראל הנ"ל.
  93. שתי דוגמאות מאנשים שהעידו כן:כאן וכאן
  94. ראה בספר 'דניאל', וכן במכתב מהאוטיסט בנימין גולדן והאוטיסט דניאל.
  95. ראה את מאמרו של הרב פרופ' אברהם שטינברג, תקשורת מסייעת עם ילדים אוטיסטים או מפגרים (מתוך: אסיא נ"ז-נ"ח [כרך ט"ו, א-ב] כסלו תשנ"ז).
    וראה בספר "דרך שיחה" (תשובות רבי חיים קניבסקי לשאלות תלמידו הרב אליהו מן) שכתב(דרוש מקור):
    "שאלה: יש מי שמצא עצה איך ליצור תקשורת עם האוטיסטים, והם מדברים כל מיני דברים, האם יש בזה ממש. תשובה: שטותים והבלים! בהזדמנות אחרת ביקשתי התייחסות מהרב [חיים קניבסקי] שליט"א על מה שמדברים עם האוטיסטים, ומדברים כל מיני דברים, וביטל זאת מאוד, ואמר: הם מדברים מה ששומעים מהבית.
    שאלה: יש דברים שמעולם לא דברו מהם בבית, והם כן מדברים עליהם... תשובה: אין בזה ממש!
    ולא רצה הרב לשמוע מה שרציתי לומר לו, מה שדיברו על עניין מסויים..."

    וכן כתב מוהרא"ש ברסלבר בתשובה באינטרנט: "בעניין שפִרסמו בשנים האחרונות שיש ילדים אוטיסטים וכו', שהם מגלים נסתרות וכו', והם יכולים לתקשר עם העולמות העליונים וכו', זה הכל דמיון אחד גדול, ועובדים על בני אדם, וסתם מבלבלים את דעת בני אדם, ומפחידים אותם בפחדים של הבל הבלים וכו' וכו', לנו יש את השולחן ערוך, ויהודי נקרא רק מי שמתנהג על פי הלכה, וכל אלו השטויות שנתפרסם לאחרונה, נכנס בענייני עונן ומנחש... שהוא מעשה הגויים... ולכן שומר נפשו ירחק מזה."
    ראה גם מאמר מאת ר' שאול שיף (בעיתון 'הצופה') בנושא זה; וכן ויכוח בפורום 'אוצר החכמה' בנושא זה.
  96. חן וכבוד עמ' קעז ד"ה אמר המעתיק.
  97. ספר 'דניאל', הנ"ל, חלק א, עמ' נו-נז.
  98. דברים מעין אלו נכתבו בפורומים שונים באינטרנט.
  99. יש שמצאו בזה דרך להחזיר בתשובה מאחינו התועים, ולעורר את העם למוסר וליראת שמים(דרוש מקור), ותמכו יתדותיהם(דרוש מקור) במאמר חז"ל (ב"ב יב:): "...מיום שחרב בית המקדש... נבואה ...ניתנה לשוטים..." וראה בפורום 'לדעת'.
  100. ראה בספרים 'ונפשי יודעת מאוד', 'גליה' ועוד.
  101. כדוגמת דניאל הנ"ל ושות', בניגוד לאוטיסטית גליה, שלא הזכירה זאת בכל מאות התִקשורים שהיו עמה.
  102. שו"ת דברי יציב סימן נ"ה
  103. יו"ד סימן נ"ו
  104. שו"ת וישמע משה חלק א עמוד שס"ז.
  105. הקדמת ספר "דעת שלום" על פרק שירה, וכן בספר דעת שלום על הרמב"ם דף נ"ג, ובסוף ספר "אור הגנוז" על הגדה של פסח, ובספר "מים רבים".
  106. דבר זה מופיע כמעט בכל תשובות וספרי המתירים בדורנו.
  107. ראה בגמרא (ברכות כ.) גבי "כרבולתא".
  108. הרב משה שטרנבוך בשו"ת דת והלכה סימן א', שכתב שאין שום הגדרה ברורה לפאה כזו: "קשה לתאר או לפרש כללים באיזה אופן הוה פריצות או לא, והעיקר שלא לעורר תימהון, וכגון שערות ארוכות ומסולסלות דהוה כבגדים אדומים שאסרו אז חז"ל, דהוה פריצות שמתבלטת יותר מדאי. וכן כאן אי אפשר לקבוע בזה שום כללים, אלא דבר אחד יש לזכור תמיד, שבצניעות פשוטו כמשמעו שלא תתבלט בתיקון שערותיה שיסתכלו עליה דוקא".
    אכן ראה להלן שהובאו גדרים מדוייקים בשמו, ואפשר שחזר בו, או שכוונתו שגם פאות שאינן חורגות מגדרים אלו אינן בהכרח צנועות (ויש לבדוק כל מקרה לגופו), אלא שפאות שעוברות על גדרים אלו הנן בהכרח לא צנועות.
  109. הרב זאב שכטר בקובץ אור ישראל, כא עמ' סו הערה 3. אכן מדבריו משמע שהוא מדבר על פאות ארוכות ופזורות, ע"ש. [וראה מה שהעיר על דבריו בספר חן וכבוד עמ' שדמ]. כמו כן, ראה בתשובות והנהגות (ח"ד סי' רצד): "וראוי להעיר עוד לכל חתן, ובפרט לבן תורה, שמקל כהמנהג להתיר פאה נכרית, שחייב לדאוג שיבררו אצל הכלה שמכינה פאה נכרית לחופה ולאחר נישואיה, שלא תהא בפריצות, והיינו שער ארוך או שער טבעי וכדומה..."
    גם בוידאו עם הרב יוסף שלום אלישיב הוא מצביע על זרועו מעל מקום הנחת תפילין כסימן לפאות לא צנועות (חן וכבוד עמ' סח; וכן באינטרנט בכמה אתרים), ומוכח שסובר שפאה ארוכה כ"כ זה לא צנוע. וכך גם בתקנון הצניעות של בי"ד 'משמר התורה': "מאחור - האורך המקסימלי [- של הפאה] לא יותר מכיסוי הצוואר ובשום אופן לא יעבור את קו הכתף".
  110. רבי עזריאל הילדסהיימר (שו"ת רבי עזריאל ח"ב אה"ע סי' לו) כתב: "עתה אני שואל איזהו גבול ישימו בארוכת ורחבת הפאה, אתמהה". וכן הוכיח בספר 'חן וכבוד' עמ' שמה מדברי רבי שלמה הס, מגדולי הונגריה, בשו"ת "כרם שלמה" (אה"ע סי' צא אות א, דף לד, מובא בספר חן וכבוד עמ' ל-לא), שכתב ליישב את הגמ' (כתובות סו:), ש"נתעטפה בשערה" איירי בפאה נכרית, וכדבריו כתב רבי יהושע שלמה ארדיט מאיזמיר, בספרו "חינא וחיסדא"(דרוש מקור). ולדבריהם, בוודאי לא מדובר בפאה קצרה, כי לא שייך בה כלל "נתעטפה בשערה".
  111. שו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' קצט): "וכבר כתבתי לעורר בשבט הלוי ח"א בהקדמת הספר שגם אלו ההולכות בפאה נכרית מכ"מ אסורים שתהיה הפאה נכרית סתורת שער, כי עצם הסתירה הוא דבר פגום ופריצות גדולה, ומש"כ קצת אחרונים שהבתולות הולכות כך ואין חשש, הלב יודע ומכיר שגם בזמנינו פריצות הוא, והצנועות מתרחקות מזה". וכתב כן גם במקום נוסף (ח"ה סי' קצט אות ג). וכן כתב הרב יוסף ליברמן (ראש כולל שומרי החומות ומחבר ספרי 'משנת יוסף') בהסכמתו לספר 'דברי שלום': "...ואלו הנשואות החובשות פאות מפוזרות ומעופפות..." ע"ש. וכן נכתב בתקנון צניעות משנת תשמ"ז (בהסכמת גדולי הדור, ובהם הרב יוסף שלום אלישיב ואחרים): "אסור לחבוש פאה ששערותיה מתפשטות לצדדים ע"י תנועת ראש ומשב רוח". (מופיע בספר 'דברי שלום' פ"ו אות ח).
  112. הרב זאב שכטר בקובץ אור ישראל, כא עמ' סו הערה 3. אכן מדבריו משמע שהוא מדבר על פאות פזורות ארוכות בדווקא, ע"ש. [וכבר העיר על דבריו בספר חן וכבוד עמ' שדמ, שלא מובן מהיכן למד לאסור ארוכות בדווקא, הרי ראייתו מעצם הפריעה].
  113. רבי יצחק עבאדי בשו"ת אור יצחק אה"ע סימן ג': "ובעניין פאה נכרית לאשת איש אי שרי או לא, הנה לפי מה שכתבנו שכל הטעם של כיסוי הראש הוא שלא תיראה מנוולת, וא"כ בפאה נכרית הרי היא מקיימת מצוות הכיסוי שאינה נראית מנוולת, ואדרבה פאה נכרית הרי היא כקליעה, ובקליעה כבר הבאנו ראיה מהגמ' לעיל דזה נוי לאשה והיפך מניוול. ואף שמשמעות כמה ספרים נראה שטעם כיסוי הראש הוא כדי שלא להראות יופייה, הנה הוא טעות גמור, ומזה יצא להם שאם היא לובשת פאה נכרית יפה זה עוד יותר גרוע, וההפך הוא האמת.
    והנה כתוב מפורש בגמ' (שבת צה.) ויבן ה' אלהים את הצלע, מלמד שקילעה הקב"ה לחוה והביאה אל האדם, ע"כ. הרי דהשערות כשהם קלועות הוי נוי, והרי היא מקיימת שני דברים, גם כיסוי הראש וגם שתיראה נאה, וכמו אלה שמכסות ראשיהן במטפחת או בכובע, וכידוע שגם באלה יש מכל המינים, יפים יותר ויפים פחות, ובוודאי שלא יעלה על הדעת לומר לאשה ללבוש מה שפחות יפה, וכל אשה עם הטעם שלה, והרי כל בנות ישראל בנות מלכים הן וראויות הן לאיצטלה היפה ביותר".
    ועוד כתב, "ואף שיש פאה נכרית כזאת שבאמת האשה נראית בהם מנוולת על ידה, באופן שהשערות מפוזרות לכאן ולכאן ולכל ד' רוחות השמים, מ"מ הרי את ראשה היא כיסתה, והרי היא כלובשת בגד שמנוול אותה [שהרי אין זה שיער מחובר], וזה לא נוגע לדין כיסוי הראש".
  114. מובא בספר חן וכבוד עמ' לו.
  115. בדבריו מובאות שתי צורות של פאות נפוחות: האחת ע"י ריבוי שער, והשנייה ע"י קליעת השער, ע"ש.
  116. יש האוסרים ג"כ מחמת דין מראית עין, אך בפסקה זו ההתמקדות באוסרים מחמת חוסר הצניעות שבדבר.
  117. שו"ת שבט הלוי (ח"ה סוף סי' קצט). וכן כתב הרב משה שטרנבוך (תשובות והנהגות ח"ד סי' רצד): "וראוי להעיר עוד לכל חתן... שמקל כהמנהג להתיר פאה נכרית, שחייב לדאוג שיבררו אצל הכלה שמכינה פאה נכרית לחופה ולאחר נישואיה, שלא תהא בפריצות, והיינו שער ארוך או שער טבעי וכדומה, שהרבה פעמים אצלה העיקר בבחירת הפאה הוא שלא יהא ניכר כפאה אלא שיהא נראה כשערותיה, ואם לא יברר כהנ"ל, יתכן שהחתן יגיע לחתונה ויגלה שהיא קנתה לה פאה מפוארת, אבל מתועבת ואסורה ומוטב בלעדיה, והחתן הבן תורה נכשל בברכות לבטלה ובאיסור פריצות וחילול השם ר"ל שחוטא ומחטיא ותורתו לא מתקבלת". וכן מובא בספר דברי שלום בשם הרב יוסף שלום אלישיב.
  118. מתוך שיעורו של הרב מאיר דוב רכניצר בנושא באתר "קול הלשון"
  119. ושנה דבריו בתשובות והנהגות (ח"ג סי' רסה וח"ה סי' רס) - ראה להלן.
  120. ראה דת והלכה (סימן א): "ועכשיו לאחר שביארנו דשערות הודו אסורין מדינא, נבוא לבאר הדין בשערות מסוג אירופאי, ואלו מצויים מאוד בשוק היום והם יקרים, ורבים קונים סוג פאה כזאת דווקא מפני שהשיער דק ומטיב מעולה, ובמיוחד כלה קונה סוג כי האי שעולה ביוקר ופורסם כסוג הכי מעולה [קאסטם]. וכבר הבאנו לעיל מפי מומחים שראוי לחוש שאין שערות אלו על טהרת מוצא אירופאי כלל, רק מפורסם כסוג אירופאי וכאילו כולו מאיטליה או צרפת וכדו' מפני שהטיב מובחר, אבל בעצם אולי לפעמים מעובד בעירוב דהודו, ולא ניכר התערובת כלל... אמנם אף שלענ"ד ראוי להימנע מפאות כאלו [מפני חשש ע"ז], מכל מקום עדיף פאה כי האי ממטפחת רפויה שמתגלין בה מקצת שערות, שבזה אסור מעיקר הדין".
  121. ראה במאמר מאת הרב משה קליין (מתוך 'אור ישראל' גיליון לו) המלבן את המידע.
  122. ראה מכתבו בקובץ 'אור ישראל' (מאנסי) גיליון לו, עמ' ל-לא.
  123. ראה בקובץ אור ישראל (מאנסי) לו עמ' כב ואילך, וכן בכרוז שפרסם (נדפס בתשובות והנהגות ח"ה סי' רס הנ"ל).
  124. ראו דיווח ב'בשבע': נפלה עטרת ראשן.
  125. אחד מהם בראשות הרב מרדכי גרוס.
  126. הרב משה שטרנבוך הזהיר (ח"ה סי' רסא): "קיבלתי דבריו, שכותב שכיום אפשר להשיג פאות עם הכשר שאינם מהודו. הנה צריך לברר שההכשר מעולה. וראיתי מאמר על טיב ההכשר שנתנו רבנים גדולים על הפאות, ומוכיח שם בבירור שאין בהכשר זה ממש, היות וסמכו על מה שהציגו בפניהם מסמכים של הזמנות הסחורה וכדו', המפורט בהם מהיכן מגיעה הסחורה, על אף שאפשר בנקל לזייף או להעלים מהם חלק מהמסמכים. ואני מוסיף, שהלוא דעתו של הרב המכשיר שאפילו בשערות הודו ממש אינו אסור מעיקר הדין, וכדעת הפוסק שהתיר, ולפיכך, לדעתו שאין זה אלא כעין איסור קל של מנהג, די לו לסמוך על איזה בירור. אבל לדידן שאנו סוברים כדעת רוב גדולי הדור שזה אסור באיסור חמור של עבורה זרה, צריך בירור מעולה שאין בזה חשש איסור חמור של עבודה זרה, ושומר נפשו יזהר שלא להניח ללבוש במקום חשש של עבודה זרה".
  127. רבי בן ציון יעקב הלוי וואזנר (אב"ד בד"ץ ובית הוראה שבט הלוי במונסי ובנו של הרב שמואל הלוי וואזנר), ראה קובץ "אור ישראל" גיליון לו (תמוז תשס"ד) עמ' סה.
  128. הובא בקובץ אור ישראל הנ"ל עמ' נח ואילך.
  129. רב קהילת חב"ד מגדל העמק.
  130. נגיש גם בקישור.
  131. ובהם: הרב אליעזר פולק, הרב משה ירושלמסקי, הרב יהודה גולדבלום, הרב זאב שכטר ועוד.
  132. שם נדפס המאמר.
  133. כך נקרא שמו במהדורה ראשונה. [והתוספת "של זמנינו" הוא רק במהדורה שניה].