פרשת כי תבוא

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פרשת כִּי-תָבוֹא היא הפרשה השביעית בספר דברים. מקור שמה של הפרשה מקורו בפסוק הראשון בה : "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ" ([[ספר דברים]], כ"ו,א'). ההפטרת השבת היא השישית משבעה דנחמתא ומתחילה בפסוק:"קוּמִי אוֹרִי, כִּי בָא אוֹרֵךְ; וּכְבוֹד ה', עָלַיִךְ זָרָח" ([[ספר ישעיהו]], ס',א'). בפרשת "כי-תבוא" "משה רבינו" עומד לסיים את מניית תרי"ג המצוות. נותרו עוד שתי מצוות עשה שייאמרו בפרשת וילך מצות הקהל במוצאי שביעית והמצוה שכל איש בישראל יכתוב ספר תורה לעצמו.

הרמבן בפרושו לפסוק: "יוֹלֵךְ ה' אֹתְךָ, וְאֶת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ, אֶל-גּוֹי, אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ; וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עֵץ וָאָבֶן. (כ"ח, ל"ו) מביא לנו פרק בתולדות עם ישראל. הפרק אשר מתאר את הנסיבות אשר הביאו לידי חורבן הבית השני. הוא מתחיל ב"אריסתובלוס" מלך מבית חשמונאים, אשר שר צבא רומי הביא אותו לרומי ב"נחושתיים" והתוצאה "שהיו למשל ולשנינה בכל העמים שהיו תמהים על גבורתם אשר מעולם , איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה." הוא ממשיך במעשיו של המלך אגריפס, אשר בא עם שליח מלך רומי וכבש את הארץ ומסיים באספסניוס שכבש את ערי יהודה ולבסוף יורשו "טיטוס הרשע" החריב את בית המקדש ואז התקיים בהם הפסוק: "וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל-הָעַמִּים, מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד-קְצֵה הָאָרֶץ; וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ עֵץ וָאָבֶן. (שם, ס"ו). ו"זאת ההתראה (של משה רבינו) שנתקימה כולה כפשטה וכמשמעה" כפי שנאמר בסוף ספר דברים:"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם-אֲבֹתֶיךָ; וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הוּא בָא-שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ, וַעֲזָבַנִי, וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ.(ל"א, כ"ז ואילך).

תוכן הפרשה[עריכה]

הפרשה כוללת את הנושאים הבאים:

  • הפרשה מתחילה במצוות הבאת הביכורים, מצווה זו ביכורים - פירות האילן ותבואת השדה שגידולם נגמר ראשונה, מצוה להביאם בטנא למקדש, שנאמר:

"ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוהיך" (שמות כ"ג י"ט). לפי שעל כל אדם מישראל להביא את ראשית פרי האדמה אל בית המקדש ולומר וידוי, המספר בשבחו של הקב"ה. הקטע המתחיל בפסוק: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה."(ספר דברים, כ"ו,ד'), אותו אנו נוהגים אליו בהגדה של פסח.

  • בני ישראל מצווים לתת תרומות ומעשרות. בשנים השלישית והשישית צריך לתת מעשר ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה. וגם נילווה וידוי.
  • סיכום ממצה של פרשיות המצוות. הוא הסיכום שמשה רבינו אומר לבני ישראל בטרם יכרת הברית, וכך נאמר: "הַיּוֹם הַזֶּה, ה' אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים; וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. אֶת-ה' הֶאֱמַרְתָּ, הַיּוֹם: לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹקים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ. וַה הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לָךְ; וְלִשְׁמֹר, כָּל-מִצְו‍ֹתָיו. וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן, עַל כָּל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה, לִתְהִלָּה, וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת; וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר" (ספר דברים כ"ו, ט"ז-י"ט).
  • מעמד הברית, ביום מעבר הירדן: כתיבת התורה בהר עיבל, בנית מזבח מאבנים שלמות ןהקריב עליו עולות לאלוקים וההכרזה "היום הזה נהיית לעם לה'" ומעמד הברכה והקללה ההר גריזים והר עיבל, כאשר הכהנים ארון העדות בתווך.
  • הברכות והקללות הנאמרות בערבות מואב בטרם הכניסה לארץ כנען.
  • בסוף הפרשה, משה רבינו מסכם את הניסים שנעשו לבני ישראל ממצרים עד הגיעם ל"ערבות מואב".

שמחת הביכורים[עריכה]

הרב בנימין לאו במאמר בעיתון "הארץ" עם שלם שמח בתאנה שביכרה עומד על שמחת הבכורים.

הפרשה מתחילה בתיאורו של אדם שהגיע לארץ אחרי שנות הנדודים והתיישב בארצו ובנחלתו. ה' נותן לך את ה"נחלה" ואתה - "וירשתה, וישבת בה". מסביר הרב שלמה אפרים מלונטשיץ (פולין, סוף המאה הט"ז) בפירושו לתורה [[כלי יקר": "אחר ירושה וישיבה ישיאם לבם לומר כי להם הארץ ובחרבם ירשוה וישכחו את ה' זה הוא שכתוב: "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה". כי באמת לא בתורת ירושה אתה באת אל הארץ כי בית והון נחלת אבות אבל מה' הארץ נתונה לך במתנה על מנת להחזיר אליו גמולו ולשמור כל מצותיו, ולבבך לא כן ידמה אלא וירשתה". המתח הזה בין תחושת האדנות לבין תחושת התלות הוא הסיפור של מצוות הביכורים.

מדגיש הרב בנימין לאו : "משהו דק מאוד מבדיל בין שמחת היצירה לגאוות האדנות. הביכורים הראשונים הובאו על ידי קין, בנו של אדם הראשון. הוא זיהה באופן טבעי את הצורך לצמצם את מקומו בשלטון על האדמה ולתת הודיה לאל . הביכורים היו (עבורו) סמל של צמצום גובה האדם על פני האדמה." בתלמוד ירושלמי,מסכת ביכורים, מתארת באופן ססגוני כיצד מתנהלת העלאת הביכורים מן השטחים החקלאיים לירושלים: "כיצד מעלין את הבכורים. כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד ולנים ברחובה של עיר ולא היו נכנסים לבתים ולמשכים היה הממונה אומר קומו ונעלה ציון אל בית ה' אלהינו"{מקור|(דף יא,א פרק ג הלכה ב משנה )}}.


ואולם הבדל העקרונייש בין הבאת הביכורים של קין, שהביא מהגרוע שבתבואתו, לבין מצות הביכורים שבפרשתינו שהיא באה מן המובחר והמבוכר

הרב אברהם יצחק קוק רואה איך התהלוכה כולה באה לחזק אותה מערכת חינוכית שאופפת את מצוות הביכורים: כן לעבודה ולעמל, לא לפרזיטיות ואכילה משולחן זרים. כן לעושר, אך לא לעושר עקלקל אלא לעושר שמקורו ביגיעה. השור מעוטר בענפי זית המורים שחברה לא יכולה להסתפק בעמל ללא רוח. הצד העיוני שבו מגיע האדם למיצוי יכולתו מוכרח ללוות את החברה העובדת. עבודה - ודאי. "דת עבודה" - חלילה.

בספר החינוך מובא נקודה חשובה נוספת בענין מצוות ביכורים. דבר שנמצא על ליבו של אדם והוא רוצה להוציא אותו מכח אל הפועל, כמה שהוא ידבר על זה יותר זה יהפוך להיות חלק ממנו. התורה ציווה אותנו במצווה זו לומר בפה מלא עד כמה אנו מודים להקב"ה על הצלחתינו בשדות וכמו שכ' "הגדתי לד' ה'". זה יוביל אותנו להכיר בטובת הא-ל ולהגיע למדרגות נשגבות בהכרת הטוב עם אפשרות לבקש לעוד שפע. וכמו שחז"ל לימדו אותנו "כל הכופר בטובתו של חבירו סופו לכפור בטובתו של מקום"


אבנים גדולות ואבנים שלמות[עריכה]

"המזבח" המשוער בהר עיבל

הרב אמנון בזק בגיליון פרשת השבוע שבת בשבתו עוסק בשתי מערכות אבנים שעל בני ישראל להקים בהר עיבל, עם כניסתם לארץ.

  • המערכת הראשונה של האבנים אשר נועדה לכתיבת דברי התורה ועליה נאמר:" וְהָיָה, בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-ה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת, וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד. וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ: " (שם, כ"ז,ב'-ג'). לאחר הציווי משה רבינו מזכיר כי על האבנים יש לכתוב את דברי התורה :"וְכָתַבְתָּ עַל-הָאֲבָנִים, אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב." (שם,ח').
  • המערכת השנייה אשר משמשת כמזבח ועליה נאמר :"וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ, לַה' אֱלֹהֶיךָ: מִזְבַּח אֲבָנִים, לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל. אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה, אֶת-מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ; (שם,ה'-ו')

מקשה הרב אמנון בזק: ממבנה זה של הפרשה ניכר, שמדובר בפרשה אחת, הכוללת שני ציוויים על מבני אבנים, האחת - לכתיבת דברי התורה והשנייה - להקרבת זבחים. מהו אפוא הקשר שבין שתי מערכות האבנים?

הרב אמנון בזק מציע את הפירוש הבא:

  • מערכת האבנים הראשונה נועדה כדי לבטא את חיובם של בני ישראל לקיים את דברי התורה, כתנאי לישיבתם בארץ, ועל כן הציווי מיועד להיעשות ממש עם הכניסה לארץ - "בְּעָבְרֶךָ: לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁרה ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ" (שם,ג). לימים, על הר עיבל יעמדו "וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל-הַקְּלָלָה, בְּהַר עֵיבָל" (שם,יג), ושם יאמרו - "אָרוּר, אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה-הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם; וְאָמַר כָּל-הָעָם, אָמֵן" {{מקור|(שם,כו))). סביר להניח, ש"דברי התורה הזאת" מתייחסים לדברי התורה הכתובים על האבנים במקום. מערכת האבנים הללו מבטאת, אם כן, את פן היראה, כפירוט של חובותיהם של בני ישראל בישיבתם בארץ ישראל.
  • לעומת זאת, מערכת האבנים השנייה, של מזבח האבנים, מבטאת את מידת האהבה והשמחה לפני ה' - "וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים, וְאָכַלְתָּ שָּׁם; וְשָׂמַחְתָּ, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" (שם,ז). קרבן השלמים (הנוסף על קרבן העולה, המבטא את מידת היראה) מבטא את הקשר שבין הקב"ה והאדם, הזוכה לאכול משלחן גבוה, והוא משמש כאמצעי להגברת השמחה, וכביטוי להודאה לקב"ה על כך שעם ישראל זכה להיכנס לארצו.

שתי מערכות האבנים, הניצבות זו בצד זו, מסמלות אפוא את שתי הבחינות בעבודת ה' בארץ ישראל - יראה ואהבה.

וייתכן, שבאופן סמלי התורה משתמשת בתיאורים שונים לשתי המערכות: האבנים שעליהם ייכתבו דברי התורה הן "אבנים גדולות", המבטאות בהקשרים אחרים במקרא את מידת היראה, כגון - " וַה' הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן-הַשָּׁמַיִם עַד-עֲזֵקָה -וַיָּמֻתוּ" {{מקור|(יהושע י,יא)}]. לעומת זאת, אבני המזבח הן "אבנים שלמות", שלא הונף עליהן ברזל (כז,ה), שעליהן מקריבים שלמים, ובכך יש ביטוי למידות השלמות והשלום.

לשם מה בריתות נוספות[עריכה]

מעמד הר סיני - פיסול מברונזה - בשער גן עדן בפירנצה - עוצב בהנחייה של יהודים מפירנצה

הרב אביגדור הלוי נבנצאל, בשיחות לספר דברים בעריכה ומקורות של יוסף אליהו, דן בנושא: "בחזרה להר ה'" והוא מעלה את השאלה : מדוע יש צורך בבריתות נוספות עם ישראל, מלבד מעמד הר סיני. הרי אין הבדל מהותי בין המעמד בהר גריזים ובהר עיבל לבין המעמד בהא סיני, בשניהם: נכרתו דברי הברית, נבנה מזבח, הקריבו עולות ושלמים והשמיעו לעם את דברי התורה והעם אישר את קבלת הדברים בפיו.

הרב נבנצל מפרש כי אם הכניסה לארץ היה צורך בקבלת תורה מחודשת. הכניסה לארץ הוא אירוע מיוחד. מה עוד שדור הבנים לא בהכרל הכיר את דור האבות, שהרי כולם מתו במדבר סיני.

אחרי עשרים ושמונה שנה, בימי יהושע בן נון יש שוב מעמד ברית חדש ([[ספר יהושע]], כ"ד). במעמד זה מוצגת בפני העם הברירה: "לעבוד לה'" או "לפזול" קצת לעבודה הזרה של השכן. ושוב חוזר יהושע בן נון על תהליך עריכת הברית: כתיבה בספר, לקיחת אבן לעדות והקרבת הקרבן.

רש"י מביא סיבה נוספת לכריתת הברית. הוא כותב כי בימי יחזקאל הנביא עתיד העם לטעון שברצונו להיות "ככל הגויים" והברית נכרתה בעבר רק כדי להכנס לארץ. עתה שבני ישראל כבר בארץ ישראל, נכרתה ברית מחודשת.

הרב אביגדור הלוי נבנצל עובר לאקטואליה וסבור כי "מעמד הקהל" הוא שחזור של מעמד סיני. במעמד זה הוא מזכיר את יום מתן תורה "יום הקהל" (שם, ט',י'). הברית נכרתה בעבר בנוכחות המנהיגים: משה רבינו ויהושע בן נון ובמעמד הקהל יהיה המעמד בנוכחות מלך ישראל.

גם המועד מתאים שען בחג מקריבים עולת ראיה ושלמי תודה ([[מסכת חגיגה]][ ז' ב'), מעין העולות והזבחים שהוקרבו בטקסי הברית הקודמים.

היבט נוסף הוא תקיעת השופר בראש השנה. אף הוא מזכיר את מעמד הר סיני. וכך בראש השנה אנו באים שוב בברית עם הקב"ה ומתחייבים לקיים את כל שהצטוונו.

על הכיבוש הרומי העתידי[עריכה]

הרמב"ן בפרושו ממחיש את הקללה מהאירועים בסוף ימי מלכות החשמונאים.

בשנת 67 לפה"ס, יורשי המלכה החשמונאית שלומציון, נחלקו לשני מחנות יריבים. מן הצד האחד היה בנה הורקנוס השני, ועמו "אנטיפטרוס האדומי"יועצו, ומן הצד האחר בנה אריסטובולוס השני, כאשר כל אחד מן הצדדים הניצים שואף לקבל לעצמו את המלוכה.

אריסטובולוס התבצר בירושלים. אל פומפיוס שר צבא רומי פנו משלחות לשטוח את טענותיהן באשר לנעשה ביהודה. פומפיוס הטיל על העיר מצור וכבש אותה. כניסתו של פומפיוס לירושלים בשנת 63 לפנה"ס מסמנת את סופה של עצמאות יהודה בארצו תחת בית חשמונאי.

ועל כך כותב הרמב"ן בפרושו לפרשת כי תבוא: "אבל פעמים שיחזור להוכיחם בארץ, כאשר אמר (פסוק לו): "יולך השם אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך ועבדת שם אלוהים אחרים", והוא הגלות שגלינו לרומי על לכת אגריפס המלך שם:

גם יתכן שירמוז למלך אחר קודם לאגריפס, והוא אריסטובלוס (ראו לעיל) שתפסו שר צבא רומי ויוליכהו שמה בנחושתיים, והיו למשל ולשנינה בכל העמים, שהיו תמהים על גבורתם אשר מעולם איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמתם. ואחרי כן בא אגריפס שנית עם שליח מלך רומי בארץ, וכבש בארץ יהודה מדינות גדולות מאד, ואז נתקיים מה שאמר (פסוק מח): ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא וגו':

ראה גם[עריכה]


פרשיות השבוע - חמשת חומשי התורה

ספר בראשית: בראשית, נח, לך לך, וירא, חיי שרה, תולדות, ויצא, וישלח, וישב, מקץ, ויגש, ויחי

ספר שמות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה, תצוה, כי תשא, ויקהל, פקודי

ספר ויקרא: ויקרא, צו, שמיני, תזריע, מצורע, אחרי מות, קדושים, אמור, בהר, בחוקותי

ספר במדבר: במדבר, נשא, בהעלותך, שלח, קרח, חקת, בלק, פינחס, מטות, מסעי

ספר דברים: דברים, ואתחנן, עקב, ראה, שופטים, כי תצא, כִּי-תָבוֹא, נצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה

עלוני פרשת השבוע