יום ד' כ"ח תשרי ה'תשע"ה
דף הבית בית מדרש הבית היהודי צניעות Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (21 ד') הורד mp3
שלח לחבר

סיון תשנ"ד

הלכות צניעות א'


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

בחוקותיהם לא תלכו
לפני שנתחיל לברר את הלכות צניעות, המתבטאים בין השאר בצניעות הלבוש, יש להקדים ולומר, שהצניעות היא ללא ספק אחד מיסודות היהדות.
את הציווי הכללי שבתורה "קדושים תהיו" מפרש רש"י : "הוו פרושים מהעריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה" (ויקרא יט, א), ועוד נאמר לגבי איסור עריות : "אל תטמאו בכל אלה, כי בכל אלה נטמאו הגויים" (ויקרא יח, כד).
יש קשר בין השמירה על הצניעות וההצטיינות של עם ישראל במשך כל הדורות בתחומי הרוח. גם כשהיינו משועבדים לאומה המצרית, שאמרו עליה חז"ל (תו"כ אחרי פ"ט), שלא היתה אומה שטופה בתאוות זימה ובגילוי עריות כאומה המצרית,למרות שהיינו משועבדים להם, לא נסחפנו אחרי מנהגם ושמרנו על הצניעות, ומתוך אותה שמירה על הצניעות זכינו לעמוד לפני הר-סיני ולקבל תורה מן השמים.
הפריצות מדגישה את הצדדים הגופניים-חומריים שבאדם, ואילו הצניעות מדגישה את היסוד הרוחני נשמתי שבאדם. יתכן שלטווח קצר נראה כאילו הפריצות מסייעת לגילוי עוצמת החיים, אבל מי שמביט יותר לעומק ויותר לטווח ארוך, מבחין, ללא ספק, בכך שדווקא הצניעות מגלה את העוצמה הפנימית שבחיים, את הקדושה, ומתוך כך גם הצדדים החומריים שבחיים מתברכים ומתעלים.
אין לנו התנגדות לצדדים החומריים גשמיים שבחיינו, להיפך, לכל תחום יש ערך ומקום. אבל מי שאינו שומר על הצניעות, חוטא, בעל כורחו, בהדגשה יתירה של החומריות על פני הרוחניות, ושל הגוף על פני הנשמה. וזאת משום שהרוחניות מטבעה נסתרת, וכדי לעמוד על טיבה של הנשמה, יש להעמיד את הגוף במקומו הראוי לו, ולא להדגישו ולהופכו לעיקר. ורק לאחר שהרוחניות הועמדה על מקומה המרכזי, ניתן להתבונן בצניעות בצדדים הגופניים שבחיינו, ולהפיק מהם את מלוא עוצמת החיים, בלי שהדבר יפגע בנשמה. תכונת הצניעות, המוטבעת בעם הישראלי לדורותיו, היתה התשתית לכל ההשגים הרוחניים הכבירים של עם ישראל, ולכן התורה מדגישה כל כך את ערך הצניעות והקדושה.

האיסורים הכלליים שבפריצות
שלושה איסורים יסודיים עומדים בבסיס הלכות צניעות. או במלים אחרות, על פי שלושה יסודות מיסודות התורה יש להקפיד על הלכות צניעות.
ראשית , הפריצות הינה חטא אישי. חטא של הדגשת הצדדים החיצוניים שבאדם על פני הצדדים הפנימיים, הבלטת החומר על פני הרוח. לפני חטא אדם הראשון התהלכו אדם וחוה עירומים בגן עדן, כי עדיין לא נכנס בהם יצר הרע, ולא היה בזה שום פגם. אולם, לאחר הופעתו של יצר הרע, האדם
נעשה מוגבל, וכל חשיפה מוגזמת של הגוף, מהווה פגיעה ביסוד הרוחני שבאדם, מאחר שיש בזה הדגשה של החומר על פני הרוח. וממילא ברור, שכל פגיעה בצדדים העיקריים שבאדם, דהיינו בנשמה, גורמת להידלדלות כללית בחיוניותו של האדם, דבר שמתבטא בין השאר בפגיעה ביכולת ההתעמקות בעניינים רוחניים, וכן ביכולת לאהוב אדם אחר אהבה עמוקה.
צאו וראו את השחקנים הפרוצים, שאינם מסוגלים לאהוב את בני זוגם למשך זמן ; כפי הנראה הדבר נובע מכך שאינם מגיעים לרבדים הפנימיים והעמוקים של האהבה.

היסוד השני שבאיסור הפריצות, הוא הפגיעה בשלמות המשפחה. פריצות חמורה, בדרך כלל, מרסקת את המשפחה. אולם צריך לדעת, שכל חוסר צניעות, ואפילו קל, פוגע במשפחה, האהבה צריכה להיות מופנית לבן הזוג, כי רק איתו האהבה יכולה להופיע בשלמות, וכל איבוד של כח האהבה כלפי אנשים אחרים, הוא על חשבון פיתוח האהבה בתוך הבית, דבר שפוגע הן בבן הזוג, והן בילדים ובחינוכם.
אשה שמנסה למשוך את תשומת-ליבם של העוברים ושבים ברחוב, אין ספק בכך, שאהבתה לבעלה אינה מגיעה למיצוי מלא. לעומת זאת, אם תשמור על צניעותה, תוכל לכוון את כוחות אהבתה אל מקומם הטבעי .

היסוד השלישי לצניעות, הוא השמירה על האופי הלאומי המיוחד שלנו. איסור התורה "ובחוקתיהם לא תלכו" (ויקרא יח,ג), מכוון לכך שלא ננהג כפי מנהג הגויים, ועיקר ההבדל שבין ישראל לעמים התבטא תמיד בשמירת הצניעות. במלים אחרות, הפריצות מטשטשת את הסגולות והמעלות המיוחדות של בן האומה הישראלית. ,

מנהג המקום

אחת השאלות המרכזיות בהלכות צניעות היא, האם ישנם כללים מוחלטים בהלכות צניעות שאינם תלויים כלל במנהג המקום, או שכל הלכות צניעות הינן הלכות יחסיות, התלויות במנהג המקום.
שאלה זו תהיה משמעותית מאוד במקום שבו רוב הנשים רגילות ללכת בקיץ ללא שרוולים ועם חצאיות קצרות, האם אפשר לומר, שמאחר שזהו המנהג הרווח באותו המקום, מותר יהיה לנשים שגרות שם ללכת בבגדים קצרים אלו, משום שבעיני החברה שבאותו המקום בגדים אלו נחשבים לבגדים הגונים וצנועים, שאינם מושכים כלל את תשומת הלב, ורק מי שתתלבש בבגדים קצרים מהמקובל תחשב כעוברת על כללי הצניעות. או שנאמר, שישנם כללים קבועים בהלכות צניעות שאינם תלויים לא במקום ולא בזמן?

תשובה : אמנם ישנה דעה בפוסקים הסוברת שכללי הצניעות נקבעים על פי המקובל באותו המקום ואותו הזמן (דברי חמודות לרא"ש ברכות פ"ג סקל"ז), אבל כל שאר הפוסקים חלקו עליו וקבעו,כי על פי ההלכה, ישנם מקומות בגוף האישה שאותם חייבים לכסות, ואפילו אם כל הנשים שבאותו המקום תחלטנה ללכת ברחוב ללא בגדים, כולן תחשבנה לפרוצות. והטעם לכך הוא, שחכמים הבחינו בעומק דעתם שיש מקומות בגוף שראוי שיהיו מכוסים ושמורים בטהרה למען האהבה האמיתית שבין בני הזוג, וישנם מקומות שאפשר שיהיו גלויים. ואף שאולי אם כל הנשים תלכנה עם חולצות ללא שרוולים, יתכן שמראה של אישה ללא שרוולים לא יגרום תחושה מינית לשום גבר, מכל מקום על פי ההלכה דבר זה לא רצוי, ולהיפך, יש לשמר את הרגישות הטבעית והמקורית, שנועדה להעמיק את רגשותינו ולחזק את האהבה שבין הבעל לאשתו.

נחזור להלכה, ישנם מקומות בגוף האישה שחייבים להיות מכוסים, ואין למנהג המקום שום השפעה לגביהם, וישנם מקומות שמצד הדין אין חיוב לכסותם, אבל אם נהגו הכל לכסות אותם, מנהג זה יחייב כל אישה ואישה שבאותו המקום. למשל, על פי ההלכה היד צריכה להיות מכוסה עד למרפק, ואף אם כל נשי מקום מסוים יתרגלו ללכת עם שרוול קצר שאינו מגיע למרפק, על פי ההלכה, מנהגן יחשב למנהג שאינו הגון, שבשום פנים אין להגרר אחריו. אבל מהמרפק ועד לסוף היד הדין תלוי במנהג המקום, מצד הדין אין חיוב ללבוש שרוול שיכסה את מה שמעבר למרפק. אבל אם במקום מסוים ינהגו כל הנשים ללכת עם שרוול ארוך, מנהגן יחייב מבחינה הלכתית, וכל אשה שתפרוץ את מנהגן, תחשב כאשה שאינה שומרת על כללי הצניעות.

זרוע
כהקדמה להלכות צניעות ראוי שאספר, שעוד לפני שנתיים, פנו מאזינים רבים בבקשה כי נעסוק בפינת ההלכה בבירור מדויק של הלכות צניעות לנשים, מהו האורך שצריך להיות לשרוול או לשמלה, וכיצד צריך לכסות את הראש וכו'. במשך זמן ארוך התלבטתי, האם ראוי לדבר על הלכות אלו ברדיו,שהרי מטבעם של הלכות צניעות שיש לעסוק בהם בצניעות.

ועוד שיתכן שיהיו מאזינים שיתמהו ולא יבינו את הדקדקנות ההלכתית בנושאים אלו. אולם במשך הזמן, לאחר שמאזינים נוספים פנו בבקשה דומה, הבנתי שלמרות הרגישות, יש לעסוק בהלכות אלו כפי שעוסקים בכל ההלכות. ראשית, משום שישנם מאזינים שמעוניינים להכיר הלכות אלו, וללא פינת הלכה לא יוכלו לדעתן. יתירה מזאת, הואיל וכבר ממילא בכל כלי התקשורת ההמוניים דנים בנושאים אלו שלא בקדושה ובטהרה, אין הגיון בכך שרק דברה של ההלכה לא ישמע. ולכן, חשבתי, שאין להימנע מלדבר על הלכות אלו בפומבי, תוך הדגשה, שכל עניינן של ההלכות האלו נועד כדי לרומם ולפתח את האהבה, מרום מעלתה הרוחנית ועד להופעתה הממשית בעולם הזה.

נחזור לבירורי ההלכה. במסכת כתובות (כתובות עב, ב) מבואר שאישה חייבת על פי ההלכה לכסות את זרועותיה, ואם היא מגלה אותן בציבור, הרי היא נחשבת לעוברת על דת יהודית, ואת שאר היד שאינה הזרוע אין צריך לכסות. כדרך אגב מעניין להזכיר כאן שלדעת רבי שמואל בר נחמן המובאת בבראשית רבה (פ, ד), כל המעשה עם דינה התחיל מכך שנתגלתה זרועה ברבים לפני שכם בן חמור, ומתוך כך נתאווה לה, וחטא עימה, ומגילוי הזרוע נמשכה כל התקלה המסופרת בתורה, אלא שיש לברר, מהו בדיוק מקום הזרוע.

לדעת רוב הפוסקים, הזרוע היא החלק שבין הכתף למרפק של היד, ואותו חייבים על פי ההלכה לכסות, אולם מה שמעבר למרפק, לכיוון כף היד, אין צריך לכסות. לעומתם, ישנם פוסקים הסוברים,שאישה צריכה ללכת עם שרוול ארוך עד לכף היד, או משום שהזרוע נמשכת עד לתחילת כף היד, או משום שלדעתם כך היה המנהג בין הנשים ואין לסור ממנו (עיין גן נעול לרב אבינר 36).

למעשה, המנהג הרווח הוא כדעת רוב הפוסקים, המחייבים לכסות עד המרפק ועד בכלל, ומעבר לכך אין חיוב הלכתי לכסות (מ"ב ע"ה סק"ב. הליכות בת ישראל עמוד ע').

אם מותר לגלות פחות מטפח
למדנו שעל פי ההלכה חייבת האשה לכסות את זרועה, היינו את החלק שבין הכתף למרפק, כולל המרפק עצמו, בשעה שהיא נראית בפני אנשים זרים. ואמנם, יש נוהגות מנהג חסידות ומקפידות ללבוש שרוולים ארוכים, המגיעים עד לכף היד, אבל מצד הדין די שהשרוולים יגיעו עד לאחר המרפק. כהמשך להלכה זו כדאי להזכיר שיש שרצו לטעון שאין חיוב לכסות בשרוול עד המרפק ועד בכלל, אלא לדעתם אפשר להקל בזה מעט. והואיל ודיון זה חשוב נזכיר את מקור סברתם.

בתלמוד (ברכות כד, א) מובאת מימרא של רבי יצחק : "טפח באשה ערווה", ופירושה שאסור לאישה לגלות בפני אנשים זרים יותר מטפח מהמקומות שקבעו חז"ל שצריכה לכסותם. ולפי זה רצו להסיק, שאין איסור לגלות פחות מטפח ממקומות המכוסים, וממילא אין חיוב שהשרוול יגיע עד לאחר המרפק, אלא לדעתם די שהשרוול יגיע למרחק של פחות מטפח מסוף המרפק, וטפח הוא כשמונה סנטימטר (הצנע לכת 139). ומאחר שישנה סברה כזו, יתכן אולי שאפשר ללמד זכות על מי ששרוולה אינו מגיע ממש עד לאחר המרפק אלא רק קרוב אליו. אולם, צריך לדעת שלרוב רובם של הפוסקים אין היתר לגלות גם פחות מטפח ממקום שצריך להיות מכוסה.

ומה שאמרו בתלמוד 'טפח', הוא רק לעניין אמירת דברים שבקדושה, שאם יותר מטפח ממקומות המכוסים - מגולה, נחשב הדבר לערווה שאסור לומר בפניה דברים שבקדושה, אבל מבחינת דיני צניעות גם פחות מטפח צריך לכסות. ועוד שלדעת הרמ"א (שו"ע או"ח עה, א), רק לגבי אשתו של אדם אמרו שפחות מטפח אינו נחשב ערווה, אבל באשה זרה - אפילו גילוי של פחות מטפח ממקומות המכוסים נחשב לערווה שאסור לומר מולו דברי קדושה, וודאי שיש איסור לחושפו (עיין גן נעול 33).
וכן נפסק למעשה, שיש לאשה ללבוש חולצה עם שרוולים שמגיעים אל מעבר למרפק, כך שבכל תנועה שתעשה, תשאך הזרוע כולה, כולל המרפק, מכוסה.

אורך השמלה ואם חובה לגרוב גרביים
בתלמוד (ברכות כד, א) מובאת מימרא של רב חסדא : "שוק באשה ערווה". כלומר, ההלכה קבעה, ששוק של אשה הוא מן המקומות האינטימיים, שחשיפתו לעיני אנשים זרים נחשבת לפריצות, ואין לומר מול שוק מגולה דברים שבקדושה. לכאורה, ממבט ראשון, נראה לאדם זר שאינו מכיר היטב את ההלכה ואת טעמיה, שהצניעות באה למעט ולהגביל את עוצמת החיים. אולם למעשה, מטרתה של הצניעות היא לקדש את החיים, להפקיע אותם מהמוגבלות ומן הכיעור שבחומר, ועל ידי כך לרומם את החיים ולהגביר את כוחם. הצניעות לא באה לפגוע באהבה, אלא להגביר אותה.

השמירה על הצניעות, לא רק שמונעת את האדם מן החטא של גילוי עריות ופגיעה בשלימות המשפחה, אלא שהצניעות למעשה מהווה ביטוי לקדושת החיים של האדם, ומסייעת לו להתרומם אל הערכים המקודשים של החיים. הפריצות חושפת ומדגישה את הצד החומרי והחיצוני שבאדם, ואילו הצניעות מייחדת את תשומת הלב לפנימיות, לנשמה.

ונחזור להלכה. למדנו ששוק הוא מקום שאישה צריכה לכסותו. ומאחר שלדעת רוב הפוסקים, שוק הוא החלק שבין הברך לקרסול, ממילא מובן שעל האשה לכסות את כל רגלה עד לקרסול. אבל אין צורך לכסות את כל הרגל דווקא על ידי שמלה, אלא די שהשמלה תגיע עד לאחר הברך, ולמטה מזה תלבש גרביים או גרביון. חשוב להדגיש, שגרביון מועיל רק לחלק התחתון של הרגל, כלומר למה שבין הברך לקרסול, אבל כמובן שגרביון לא יועיל לכיסוי הירכיים, היינו למה שבין הברך לגוף. משום שהירכיים הן מהאברים האינטימיים ביותר, שהצניעות מחייבת שיכוסו בשמלה או בחצאית, כדי לטשטש את צורתן. אבל את מה שמתחת לברך ניתן לכסות, כאמור, על ידי גרביים או גרביון, וכך הרגל כולה עד לקרסול תהיה מכוסה. זוהי אכן דעת רוב הפוסקים. אולם לדעת אחד מגדולי הפוסקים האחרונים, בעל הפרוש החשוב על שולחן ערוך חלק אורח חיים - המשנה ברורה (מ"ב עה, סק"ב), השוק הוא החלק העליון של הרגל, מתחילת הרגל ועד לברך, מה שנקרא בפינו ירך. וממילא אם השוק נגמר בברך, אין חיוב לכסות את מה שמתחת לברך, לא על ידי שמלה ולא על ידי גרביון.

ולמרות שבעל המשנה ברורה בעמדת מיעוט, הואיל ופסקיו התקבלו בישראל, רבות נוהגות כמותו, ואי אפשר להתעלם מדעתו ולומר, שאלו שאינן לובשות גרביון עוברות על ההלכה, שהרי יש להם פוסק גדול שעליו הן יכולות לסמוך. אולם ודאי שלכל הפחות, גם לדעתו המקילה של המשנה ברורה,
צריך ללבוש שמלה שתגיע אל מעבר לברך, כך שבכל מצב הברך תשאר מכוסה (עיין גן נעול 37 ; הליכות בת ישראל ע"א).

ילדות קטנות
שאלה שחשוב לברר בהלכות צניעות היא, מאיזה גיל צריכה הילדה להקפיד על כל דיני צניעות.
לדעת בעל החזון איש (או"ח טז, ח), אין הדבר תלוי בגיל, אלא כל שהילדה כבר נראית קצת גדולה, והיא מתקרבת לגיל הנעורים, עליה להקפיד על כל הלכות צניעות. אבל בנות קטנות שאין היצר עליהן, לא אסרום חכמים. כי עניינן של הלכות צניעות הוא לגדור את האדם מן העבירה וממחשבת העבירה, ולכן כל זמן שהבנות קטנות ואין היצר שולט בראייתן, אינן צריכות לדקדק בהלכות צניעות, אבל כשהבת מתחילה להתקרב העבירה, לגיל ההתבגרות, ההתעניינות המינית כלפיהן מתגברת, ולכן חובה עליהן להקפיד על כל הלכות צניעות, ואין לזה גיל קבוע, כי הדבר משתנה מילדה לילדה.

כלומר מצד הלכות צניעות לדעת החזוו איש יש להקפיד רק מגיל עשר או אחת עשרה לערך. אולם חשוב לציין שכל מה שאמרנו הוא רק מצד עצם חיוב הצניעות, שילדה קטנה שאין היצר שולט בה לא שייך אצלה פריצות. אבל מצד מצוות חינוך צריך לחנך כל ילדה להתלבש כפי שההלכה מחייבת כבר משעה שהגיעה לגיל חינוך שהוא בערך גיל שש. אולם לדעת המשנה ברורה (סימן ע"ה בא"ה 'טפח'), כשם שלגבי איסורי יחוד יש להקפיד שגבר זר לא יתייחד לבדו עם ילדה מגיל שלוש שנים, כך הדין גם לגבי כל דיני צניעות, ויש להקפיד לקנות לילדה, כבר מגיל שלוש שנים שמלות ארוכות שמגיעות עד מעבר לברך, וחולצות עם שרוולים שעוברים את המרפק.
.
לסיכום לדעת המשנה-ברורה יש להקפיד על לבוש צנוע מגיל שלוש, ואילו לדעת החזון איש וכן הוא המנהג הרווח, הבנות מחויבות בדיני צניעות מסמוך לגיל ההתבגרות, ויש לחנכם לצניעות מגיל חינוך, שהוא בערך גיל שש (גן נעול 44; הליכות בת ישראל ס"ז).

מכנסיים לנשים
שאלה גדולה שהתעוררה בתקופה האחרונה היא, האם מותר לנשים ללבוש מכנסיים. והבעיה מורכבת משני חלקים, א' מצד איסור "לא ילבש", ב' מצד הצניעות. נסקור בקצרה את שתי הבעיות.
ראשית , לדעת כמה פוסקים וביניהם בעל תשובות מנחת' יצחק (ח"ב ק"ח), מכנסיים מוגדרים כמלבושי גבר, ולכן גם אם נשים רבות יתרגלו ללבוש מכנסיים, ואפילו אם יהיו הבדלים בולטים בין מכנסי הגברים למכנסי הנשים, עדיין יישארו המכנסיים בגד מובהק של גברים, וממילא אסור יהיה לנשים ללובשן. מה עוד שלדעה זו, מאחר ומלכתחילה אסור היה לנשים ללבוש מכנסיים, ממילא אין מתחשבים בזה שהיום נשים רבות נוהגות ללובשם, מפני שמנהגן יסודו בטעות ועבירה.

אולם לדעת הרבה פוסקים, אם יהיו נשים רבות שיתרגלו ללבוש מכנסיים, או שיהיה הבדל משמעותי בין מכנסי הגברים למכנסי הנשים, האיסור "לא ילבש" לא יהיה קיים לגבי אותם המכנסיים. מפני שאיסור "לא ילבש" קיים רק לגבי בגדים שהם מוגדרים כבגדי המין השני, ומכנסי נשים אינם מוגדרים
כבגדי גברים. ולכן אישה שתרצה בימים קרים ללבוש מתחת לחצאית מכנסיים כדי לחמם את רגליה, לא יהיה בזה איסור "לא ילבש" .אלא שכל זה הוא רק מצד איסור "לא ילבש", ואף שאיסור זה לא קיים לגבי מכנסי נשים, מכל מקום מצד חיוב הצניעות אסור לנשים ללבוש מכנסיים. משום שמגמת הצניעות היא להסתיר ולטשטש את פישוק הרגליים, ולכן הנשים מתוך תחושת הצניעות הטבעית שלהן נהגו מימים ימימה ללבוש שמלות וחצאיות ולא מכנסיים, שהמכנסיים מבליטים את פישוק הרגליים, ואילו השמלה מטשטשת.

אם כן לסיכום, לדעת כל הפוסקים אין לנשים ללבוש מכנסיים במקום שמלה או חצאית משום גדרי צניעות, ויש מחמירים ואומרים שיש בזה גם איסור "לא ילבש". ולהלכה רוב הפוסקים אוסרים מכנסיים רק מחמת הצניעות, ולכן במקום שאין פגיעה בצניעות, אין איסור בלבישת מכנסיים. כגון אשה שרוצה ללבוש בלילה מכנסי פיג'מה, מאחר והדבר נעשה בתוך ביתה, אין בעיית צניעות, והדבר מותר. וכן נשים שירצו להתעמל במקום סגור, מותר יהיה להם ללבוש מכנסי טרנינג. וכן מותר לנשים שרוצות - ללבוש בחורף מכנסיים תחת לשמלה, כדי לחמם את רגליהן.

יחד עם זאת חשוב לדעת, שאם ישנה אשה שאינה מעוניינת להקפיד על כל גדרי ההלכה, ומצד שני חשוב לה לדעת את הדרכת התורה לגבי שמירת הצניעות, ולכן היא באה לשאול מה עדיף ללבוש, חצאית קצרה שאינה מגיעה עד לברך או מכנסי נשים רחבים וצנועים יחסית? התשובה היא, אף שמכנסיים אסורים לנשים על פי ההלכה, מכל מקום אם הבחירה היא בין חצאית קצרה לבין מכנסי נשים סולדיים, יש להעדיף את המכנסיים שאיסורם קל יחסית מאשר את האיסור החמור שבלבישת חצאית קצרה שאינה מגיעה לברך (גן נעול 45 בשם הרצי"ה קוק זצ"ל).

בגד אדום
לגבי בגדים בצבע אדום, כתבו הבית-יוסף והרמ"א בחלק יורה דעה סימן קע"ח בשם מהרי"ק (שורש פ"ח) שאין ללובשם, משום שזו דרכם של הגויים ללבוש בגדים אדומים. אולם מבאר המהרי"ק שבעצם זה שהגויים התרגלו ללבוש בגד מסויים עדיין אותו בגד לא נפסל לנו ללבישה, ורק אם אותו הבגד מבטא אמונה אלילית או פריצות, חל האיסור "ובחוקותיהם לא תלכו", שלא לנהוג כמנהגם. ומאחר והצבע האדום מבטא יותר מכל הצבעים את הפריצות והגאווה, לכן יש איסור ללבוש בגדים אדומים, כפי שהגויים לובשים, יתכן שהסיבה לכך, שהצבע האדום נחשב אצל הגויים לצבע שמסמל את הפריצות, היא משום שזה הוא צבעו של הרם, וממילא גם צבעם של האיברים הפנימיים ושל המקומות האינטימיים שבגוף. ובלבישת בגד אדום רצו להבליט כלפי חוץ, בעזות ובפריצות, את הצדדים האינטימיים שמדרך הטבע הם מכוסים ומוסתרים.

אולם צריך לדעת, שיש מהאחרונים אשר פסקו, שכיום אין איסור ללבוש בגדים אדומים, משום שלדעתם רק כאשר נהגו הגויים ללכת עם בגדים אדומים, חל האיסור שלא לנהוג כמנהגם. אבל, מאחר והיום אין מנהג מובהק של גויים ללכת בבגדים אדומים, ממילא אין בזה איסור, וכך פסק אחד מגדולי הפוסקים שחי לפני יותר ממאה שנה, הרב הגאון יצחק אלחנן מקובנא (עיין דרכי תשובה קע"ח ס"ק ט"ז).

לסיכום , לדעת רוב הפוסקים גם כיום יש איסור ללבוש בגדים אדומים. והאיסור הוא בתנאי שכל הבגד או רובו הבולט בצבע אדום, אבל בגד שרק מיעוטו צבוע באדום, מותר לדעת כל הפוסקים ללובשו, וכן בגד שצבעו לא ממש אדום, כגון ורוד או בורדו, מותר ללובשו. ויש פוסקים שמקלים בזמנינו, ללבוש אפילו בגד אדום לגמרי, והרוצה להקל יש לה על מה לסמוך, ולכתחילה ראוי לנהוג כדעת רוב הפוסקים ולהחמיר.


חזרה למעלה