ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- פורים וחודש אדר
- הלכות פורים
- ספריה
- קומי אורי
- טז - פורים
מן התורה יש שלושה רגלים שהם ימים טובים. באו חכמים וקבעו את חנוכה ופורים כימים טובים שהם מדרבנן. ההבדל העיקרי בין דיני הרגלים מהתורה לבין החגים מדברי חכמים הוא איסור המלאכה. לא נאסרה מלאכה בימים הטובים שחכמים תיקנו.
חז"ל דרשו שבתחילה ביקשו לקבוע את פורים כיום שיש בו יום טוב וכמו שכתוב במגילה: "על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות עושים את יום ארבעה עשר לחדש אדר שמחה ומשתה ויום טוב ומשלוח מנות איש לרעהו".אולם לבסוף לא קבעו איסור מלאכה ובמקום זאת נוספה מצוות מתנות לאביונים.
מחד העיקרון בתקנות חכמים הוא שכל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון. ומאידך חכמים בתקנתם רצו להבליט את ההבדל שבין החגים שהם מהתורה לבין החגים שהם מדרבנן.
ארבע מצוות תיקנו חכמים ביום הפורים. יש מקום לראות את הדומה והשונה בין מצוות אלו למצוות שמצאנו ברגלים.
קריאת המגילה מקבילה לקריאת ההלל ולקריאת התורה בימים הטובים. המשתה והשמחה מקבילים לחיוב הסעודה והשמחה בימים הטובים. משלוח מנות - לא מצאנו לו מקבילה בימים הטובים. אולם ייתכן שכמו שבימים הטובים אחת מן ההוראות המרכזיות היא הקשר לכלל וההתקשרות עם כל עם ישראל - בימים הטובים מהתורה הדבר בא לידי ביטוי במצוות עלייה לרגל והבאת קורבנות עולה ושלמים, דבר שנעשה יחד עם שאר האומה - כך בפורים, שהינו חג שנתקן למצב שעם ישראל בגלות, תיקנו מצווה שנועדה לחבר את האדם לשכניו ולקהילתו. אנו רוצים להתמקד במצוות מתנות לאביונים.
צדקה - צדק במבט אלוקי
לכאורה מצוות מתנות לאביונים קשורה למצוות הצדקה. ואולם מצאנו הוראה כזאת גם לגבי הרגלים. כבר בתורה יש הוראה לעולים לירושלים שלא לשכוח את הלוי והעני בימי הרגלים.
ושמחת לפני ה' אלהיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך במקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם. וזכרת כי עבד היית במצרים ושמרת ועשית את החקים האלה. חג הסכת תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך. ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" 1 . כמקביל להוראה זו תיקנו חכמים חיוב מתנות לאביונים.
האם יש הבדל באופי של מצוות הצדקה הנוהגת בכל השנה ובמיוחד ברגלים לבין מצוות הצדקה הטמונה במצוות מתנות לאביונים?
אחד מן היסודות החשובים במצוות הצדקה קשורה לשמה של המצווה "צדקה". מצוות הצדקה במהותה היא עשיית צדק.
כך כותב המהר"ל בנתיב הצדקה פרק ד':
"ביאור זה כמו שאמרנו כי כאשר הוא נותן צדקה דבר זה נקרא שעושה צדק ויושר, שהרי מצוה זאת בפרט נקרא צדקה שתראה כי במצוה זאת הצדק, וכל המצות הם הצדק והיושר וכדכתיב וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את המצוה הזאת. ומאחר כי מצוה זאת בפרט נקראת צדקה מפני שהיא עצם הצדק, כמו שמורה על זה השם שנקראת צדקה ולא תמצא זה במצוה אחרת לכך שקולה כנגד כל המצות".
מה הצדק שנעשה במצוות הצדקה?
הקב"ה זן ומפרנס את הכול. בחסדו הגדול הקב"ה נותן לנו להיות שותפים במה שהוא זן ומפרנס לכל. נותן הקב"ה את ממון העני בידו של העשיר. מצוות הצדקה היא עשיית צדק, היא החזרת הממון למקומו כפי הצדק והרצון האלוקי.
המהר"ל כתב את נתיב הצדקה בספרו בין נתיב החסד לנתיב הדין. החסד והדין הן שתי מידות הפוכות זו לזו. החסד הוא הנתינה ללא גבולות, הנתינה ללא תנאים, הנתינה שבאה בלי קשר לכלים ולצרכים של המקבל. החסד היא המידה למלא את העולם בטוב בלי חשבון. מידת הדין היא המידה שמנהיגה את המציאות לפי מה שמגיע. היא זו שמבחינה בין הטוב והרע בין הראוי ללא ראוי בין העוול לצדק. מידת הדין מדקדקת עם מי המקבל והיא נותנת רק למי שמגיע לו.
מידת הצדקה היא המידה הממצעת ביניהם. מחד היא מידה שקשורה למידת החסד. יש בצדקה נתינה שאין הדין מחייב. היא מיוסדת על לפנים משורת הדין. לכן אנו רואים את הצדקה כבאה צמוד לחסד. כך פותח המהר"ל את נתיב הצדקה:
"בספר משלי (כ"א) רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד... כי כבר התבאר למעלה כי שכר הצדקה לפי גמילות חסד שבה, היינו שיתן הנותן מצד הטוב שבו שהוא נפש טובה, ולכך אמר רודף צדקה כי כאשר רודף אחר הצדקה מורה דבר זה שהוא בעל נפש טובה שהרי הוא רודף אחר הטוב".
אולם מאידך היא גם קשורה למידת הדין. אין לתת צדקה למי שאינו ראוי. בשונה מן החסד שאין להבחין בין המקבלים השונים, בצדקה יש שם של צדקה רק אם היא ניתנת לעני שצריך זאת. עניינה של הצדקה היא שותפות בחלוקה הצודקת של הממון בעולם. שותפות שצריכה שיקול דעת וסיעתא דשמיא בעשייתה. אדם שנותן ממון למי שאינו ראוי, לא רק שלא עושה צדקה אלא יש בכך הרס וקלקול, שהרי הכסף היה צריך להגיע למי שראוי ובא מי שאינו ראוי וגוזל את העני. וכך ממשיך המהר"ל שם בנתיב הצדקה:
"ובזה יש בצדקה הצדק כאשר הצדקה היא לאדם אשר ראוי אליו הצדקה. ופירוש הכתוב לפי זה רודף צדקה, ימצא הצדק הגמור דהיינו שהקב"ה מסייע לו שימצא בני אדם מהוגנים שזהו צדקה גמורה, ולא נקרא כלל השפעה כאשר המקבל אינו הגון רק השחתה נקרא".
לכן אנו מוצאים גם קשר בין מידת הצדקה למידת הדין. במקורות רבים יש הצירוף של צדקה למשפט.
מידת הצדקה היא מקבילה למידת הרחמים. מידת החסד היא המידה שכל כולה מצד הקב"ה. "עולם חסד ייבנה". החסד הוא עצם הרצון להיטיב עוד לפני שיש נבראים. מידת הדין היא הנהגת הקב"ה עם העולם לפי מעשיו והתנהגותו. מידת הרחמים היא הנהגת הקב"ה מצד התבוננותו בנבראים בצד העליון שבהם, בצד שבו הם יכולים להיות בו טובים. הקב"ה מרחם מצד מה שהרחמים יכולים לתת עוד אפשרות לאדם לגלות את כוחותיו. הקב"ה מרחם מצד מה שאנו בריותיו ויש בנו צלם אלוקים. כך היא מידת הצדקה. מן הדין העני - אין לו תביעה על העשיר. מצד הדין האנושי כל אחד נהנה מיגיע כפו. אולם מצד ההתבוננות הכוללת יותר, מצד האמונה בכך שהקב"ה מנהיג את העולם ודואג לכל בריותיו, הצדק אומר שהעשיר ייתן צדקה לעני שגם הוא ברייה של הקב"ה.
יוצא אם כן, שהמשפט הוא היושר מצד המבט האנושי ואילו הצדקה היא היושר מצד החשבון של ההנהגה האלוקית. זוהי מידת הרחמים שמנהיגה את העולם מצד שאנו בריותיו של הקב"ה.
כל הפושט ידו
לגבי מצוות מתנות עניים מופיעה בתוספתא:
"מגבת פורים לפורים ומגבת העיר לאותה העיר אין מדקדקין במגבת פורים אבל לוקחים את העגלים ושוחטין ואוכלין אותן והמותר [אל] יפול לכיס של צדקה ר"א אומר מגבת פורים [אל יעשה ממנו עני רצועה לסנדלו]" 2 .
מה הכוונה של הברייתא שאין מדקדקין במגבת הפורים? מההקשר בתוספתא נראה שהכוונה היא שיש לתת מתנות לאביונים בכמות כזו שתספיק להם לסעודה מכובדת. ולכן אפילו עני שאין דרכו לאכול עגלים, בפורים יש לתת לו מעבר להרגלו ולמבוקשו. אולם בירושלמי פירשו בדרך אחרת.
"מגבת פורים לפורים א"ר לעזר ובלבד שלא ישנה ממנה העני רצועה למנעלו אין מדקדקין במצות פורים אלא כל מי שהוא פושט את ידו ליטול נותנין לו" 3 .
הלכה למעשה הרמב"ם, ובעקבותיו הטור והשולחן ערוך, קיבלו את פירוש הירושלמי ופסקו שלגבי מתנות לאביונים נאמרה הלכה מיוחדת שכל הפושט ידו נותנים לו.
"וחייב לחלק לעניים ביום הפורים אין פחות משני עניים נותן לכל אחד מתנה אחת או מעות או מיני תבשיל או מיני אוכלין שנאמר ומתנות לאביונים שתי מתנות לשני עניים ואין מדקדקין במעות פורים אלא כל הפושט ידו ליטול נותנין לו ואין משנין מעות פורים לצדקה אחרת.
מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר (ישעיהו נ"ז) להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים" 4 .
וצריך להבין מדוע גדרי מתנות לאביונים בפורים השתנו מגדרי צדקה הרגילים. והדברים במיוחד דורשים הסברה לאחר שהסברנו שהעיקרון שרק מי שהוא עני ראוי לתת לו צדקה, אם כן מדוע בפורים אנו נותנים ללא חשבון?
יש שרצו לומר שגם מצוות מתנות לאביונים היא ביסודה הרחבה של מצוות משלוח מנות. עיקרה היא לא הדאגה לעניים, אלא יצירת האחדות בתוך עם ישראל. כך מצאנו בדעת הרמב"ן.
"ואין מדקדקין בדבר לומר עני זה ראוי ועני זה אינו ראוי אלא נותנין לכל כדי שיהיו הכל שמחין עמנו בין ראוי בין שאינו ראוי, דימי משתה ושמחה כתיב, ומשלוח מנות נמי כתיב, וכן מצאתי בירושלמי פ"ק דמנילה אין מדקדקין במעות פורים אלא כל הפושט ידו ליטול נותנין לו" 5 .
אולם מדברי הרמ' שהעמיד את המתנות לאביונים אל מול משלוח מנות נראה שאין הם מאותו יסוד דין. וכך גם שואל הריטב"א על שיטה זו:
"והראב"י פירש אין מדקדקין בדבר לומר זה עני ולותיב ליה טפי אלא לכולם נותן בשוה ואפילו לעשיר שבהם [דכתיב] ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים דאיש לרעהו היינו עשיר שהוא רעהו שהרי אחר כך הזכיר לאביונים. ולא נהירא דמשלוח מנות לאו היינו מגבת פורים אלא מתנות לאביונים הוא מגבת פורים ובההוא לא חזינן רעהו" 6 .
במקום אחר מסביר הריטב"א שמתנות לאביונים היא מצווה בגדר אמצעי. ביסודה היא מצוות צדקה אולם משולב בה גם עוד יסודות שמיוחדים לפורים.
"ואין מדקדקים בדבר פירשו בירוש' שכל הפושט ידו ליטול יתנו לו לומר שנותנין לכל אדם ואין מדקדקין אם הוא עני וראוי ליתן לו שאין נתינה זו מדין צדקה גרידתא אלא מדין שמחה שהרי אף לעשירים יש לשלוח מנות ולפי' נהגו ליתן מעות פורים לגוים ואפילו עשירים" 7 .
יש דרך מיוחדת כיצד לקיים את מצוות הצדקה בפורים. יש לקיים את הצדקה בדרך של שמחה.
וניתן להסביר בשתי דרכים את ההוראה המיוחדת הזו שכל הפושט ידו נותנים לו.
ניתן לומר שנכון שבכל השנה מדיניות של צדקה לכל ללא חשבון וללא בדיקה לא תגרום לקידום העולם, אלא היא דווקא תהרוס ותשחית את החברה. אולם בפורים, פעם בשנה, אנו מעדיפים להדגיש את האמון ההדדי וקבלת האחר ללא חשדות. כשם שלגבי השמחה אנו יוצאים מגדרנו בפורים ושמחים "עד דלא ידע", למרות שבוודאי אין זו הנהגתנו בשאר ימות השנה. בפורים אנו מתמודדים מול הפחדים והחשבונות שנולדים בעם ישראל בחיי הגלות. המחלה העיקרית של הגלות היא המחלה של איבוד הביטחון העצמי והתלות ברצון הגויים. זו היתה הנפילה של היהודים בשושן שהלכו למשתה של אחשוורוש. כנגד זה תיקנו חכמים מצוות שנועדו לחזק את הביטחון העצמי שלנו. מצב נפשי שמאפשר לנו לבטוח בה' ולעשות את מה שמתאים לנו ולא את מה שמצופה מאתנו על-ידי אומות העולם.
הצדקה שנעשית בדקדוק ובהתחשבנות אינה מאפשרת לאביון להרגיש בטוח. הנתינה המיידית לכל הפושט ידו נועדה לחזק את מידת הביטחון לכל אחד מישראל.
אולם ניתן לומר עוד סברה. בפורים כל מי שפושט ידו נהפך להיות עני. יש סוגים שונים של עניות. יש עניות בממון, אולם העניות העמוקה יותר היא העניות בדעת. אדם שפושט ידו מרגיש שהוא עני. אדם שפושט ידו מרגיש שהוא אל יכול להסתדר בעצמו והוא צריך את עזרת חברו. ייתכן שדווקא המצב הנפשי המתאים בפורים הוא הרגשת העניות והתלות בקב"ה. המצב הטבעי של הגלות הוא מצב של "פושט ידו", של הרגשה פנימית שאין אנו יכולים בכוחנו לפתור את בעיותינו ואנו צריכים את עזרת הקב"ה.
מצד אחד אנו מדברים אפוא על מידת הביטחון, ומצד שני אנו מדברים על מידת העניות והתלות בקב"ה. האם יש סתירה בין שתי מידות אלו?
מסופר על אחד מחכמי הגויים שהיה מעמיק בתורת הנפש. לאחר שהתוודע לאמונת ישראל פנה בשאלתו אל הגאון רבי משה פינשטיין זצ"ל בשאלה: עברתי על יסודות האמונה והתפילה שלכם והם מצאו חן בעיני, ואף ראיתי את חכמת הנפש שיש ברבות מן המצוות והתפילות שלכם. אולם ריבוי התפילות בראש השנה שבהם אתם מתפללים בבקשה ליראה ולפחד שיחדור אל תוך לבכם אינו נראה בעיני. אנו מעדיפים אנשים בריאים בנפשם שאינם מפחדים אלא הם מלאים ביטחון עצמי.
ענה הגאון: תכונת הפחד היא תכונה שנמצאת בכל אדם. אתם הגויים לא מפחדים מה', אולם זה גורם לכם לפחד מדברים רבים אחרים. אתם מפחדים ממחלות מבני-אדם, מנפילה בעסקים וכו'. אנו היהודים מעדיפים לפחד מה'. אולם הפחד מה' דוחה את כל הפחדים האחרים שיש בעולם. אין סתירה בין תלות בקב"ה לבין מידת הביטחון. אלו שתי מידות שמחזקות זו את זו.
אנו בדור שוודאי יש צורך בעשיית צדק חברתי ובחלוקה הוגנת יותר של השפע האלוקי שנותן הקב"ה בזמן הגאולה. הגאולה תלויה וקשורה למציאות של הצדקה - "ושביה בצדקה". אולם הצדקה המצויה יותר בדורנו היא הצדקה הרוחנית. אנו בדור שצריך שפע של מידת הביטחון ומידת הקוממיות והעמידה אל מול כל ההשפעות שאנו מביאים אלינו מן הגויים.
אולם לא פחות מכך אנו צריכים להשיב אל לבנו שלא את כל הבעיות אנו נפתור בכוחנו. הגאולה תלויה באמונה בכך שאנו עניים ואין לנו פתרונות לכל. אנו מוכנים להיות פושטים את ידינו. אולם אנו נפשוט את ידינו רק אל מול בורא עולם.
נסיים בתפילתו של רבי צדוק הכהן, הרואה במצווה זו סגולה לישועה וגאולה לכל המייחלים לישועת ה' בבחינת "כל הפושט ידו".
"וכן מתנות לאביונים דאיתא (ירושלמי מגילה פ"א ה' ד) אין מדקדקין במצות פורים אלא כל מי שפושט ידו ליטול נותנין לו. והקב"ה מקיים מצות זקנים ונותן צדקה לכל דורשי ישועתו בכל הענינים" 8 .
^ 1. דברים פרק טז יא-יד
^ 2. תוספתא מסכת מגילה פרק א', ה
^ 3. תלמוד ירושלמי מסכת מגילה דף ה/א
^ 4. רמב"ם פרק ב' מהל' מגילה, טז-יז
^ 5. ח' הרמב"ן בב"מ עח/ב
^ 6. ריטב"א ב"מ עח
^ 7. ח' הריטב"א מסכת מגילה ז/א
^ 8. פרי צדיק אות א'
________________________
מתוך הירחון "קומי אורי" היוצא לאור ע"י תנועת קוממיות.
לפרטים והזמנות: [email protected]
טלפון: 02-9974424
^ 2. תוספתא מסכת מגילה פרק א', ה
^ 3. תלמוד ירושלמי מסכת מגילה דף ה/א
^ 4. רמב"ם פרק ב' מהל' מגילה, טז-יז
^ 5. ח' הרמב"ן בב"מ עח/ב
^ 6. ריטב"א ב"מ עח
^ 7. ח' הריטב"א מסכת מגילה ז/א
^ 8. פרי צדיק אות א'
________________________
מתוך הירחון "קומי אורי" היוצא לאור ע"י תנועת קוממיות.
לפרטים והזמנות: [email protected]
טלפון: 02-9974424
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א כוח הרצון והתעלות העולמות
חלק ג' פסקה כ"ב , כ"ג
השיעור עוסק בהשפעתו העמוקה של היחיד על כלל מרחבי הבריאה, שבהם כל התעלות רוחנית אישית סוחפת ומרוממת את המציאות כולה. דרך בירור הרצון הפנימי, התפילה וחיבור המעשים הגשמיים לקדושה, האדם מגלה את כוחו לחבר את העולם למקורו האלוקי.
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א מקור הקודש: נשמת ישראל ואחדות החיים
אורות התחיה -פסקה ג'
השיעור עוסק בייחודו של עם ישראל כנושא שם ה' בעולם, תוך הדגשה כי שורש חייו וחוקיו נובעים מאחדות וממקור הקודש ולא מערכים מפורדים. מתוך כך מוסבר כיצד כל רובדי הקיום, המשפט והמעשה האנושי מתעלים בישראל לדרגת קדושה ומבטאים את רצון ה' השלם.
שמונה פרקים לרמב"ם מכוח המדמה אל האמת הפנימית
שיעור 3
השיעור עוסק באבחנה של הרמב"ם בין כוחות הנפש ובתעתועי "כוח המדמה", הנוטה להשוות בין דברים בעלי דמיון חיצוני אך בעלי מהות שונה לחלוטין. דרך עקרון זה וההבנה של "עולם הפוך", מוסבר כיצד השקר והדמיון של המציאות והתקשורת מסתירים את האמת העמוקה – מהגדרת האדם ועד לזכות על ארץ ישראל.
ענינו של ראש השנה שבת, ראש השנה, ומה עם ראש חודש?
כשראש השנה חל בשבת נפגשים שלושה מועדים במקביל, אך באופן מפתיע – ראש חודש נעלם לחלוטין מנוסח התפילה. המאמר חושף את הסוד שמאחורי ההעלמה הזו, ומגלה מדוע ביום הדין עדיף "להשתיק את הקטרוג" ולהתמקד בהמלכה ולא בחטאים
יסודות הש"ס הקדמה לכללי ספיקות בממון
בבא מציעא ב
הגדרת הספק אינה חוסר ידיעה גרידא, אלא חוסר ידיעה שיש בה ריעותא, או 'דררא דממונא'. הבחנה בין דררא דממונא למוחזקות, שבדרך כלל שתיהן הנהגות ולא ראיות, והיחס בין בירור להנהגה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכוח הרהור התשובה למימושה
אורות התשובה פרק ז, ב-ה
הרב מרחיב על כך שיש קול אלוקי באדם שקורא לו לחזור בתשובה אל ה' יתברך, וכאשר אדם מהרהר בתשובה הוא בעצם מצליח לשמוע את הקול הזה, ותפקידו להוציא מן הכוח אל הפועל את הרצון הזה להתקרב אל ה' במעשים, ואומר הרב 'ולפי גדלה של התשובה כך היא מידת החרות שלה'.
רביבים קביעות עיתים לתורה
הדרכת התורה לכלל ישראל, לעבוד בששת ימי המעשה רוב היום ולקבוע עיתים לתורה בבוקר ובערב | ההדרכה הראויה לתלמידי החכמים הייתה, לשלב עבודה יחד עם לימוד התורה | המצווה ללמוד תורה יומם ולילה מתקיימת בשבתות ובחגים | על ידי לימוד זה הקבוע בכל יום, נחשבים כלומדים כל היום כולו | בשעות שאדם צריך לעסוק בהן בתורה, עליו להיזהר מאד שלא לבטל תורה
יומא מצוות חינוך הבנים - חינוך לשעות
השיעור עוסק בדיני האכלת קטנים וחולים ביום הכיפורים, ובוחן האם מותר להאכילם גם מעבר לצורך המינימלי של פיקוח נפש. בעקבות פסק הרמ"א והשגת ה'מנחת חינוך', הרב מנתח האם חובת התענית היא רציפה בכל רגע או מהווה מציאות יומית כוללת שברגע שהופרה פוקע איסורה. במקביל, נבחנת מהותה של מצוות החינוך – האם תכליתה הרגל לקיום מצוות בעתיד או חיוב עכשווי על מעשה המצווה, תוך השלכות מעשיות לשאלות חינוכיות שונות.
ענינו של ראש השנה עבודת ראש השנה מתוך אהבה
הרב בוחן את יסוד המצוות של ראש השנה ומסביר כיצד קיומן מתוך שמחה, חיבוב ודבקות מעורר את האהבה והרחמים של הקב"ה כלפינו בדין. דרך דברי חז"ל והראשונים על תפילות היום ותקיעת שופר, מודגש שהמבחן האמיתי של האדם הוא בעשייה שמעבר לחיוב הבסיסי ומתוך רצון פנימי עמוק.
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת ניצבים וילך
עַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה. - למה כתיב אֶת הַשִּׁירָה. הול"ל אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת. מה הטעם שאין מברכים את חודש תשרי בברכת החודש שבת מברכין. וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה. הטעם דכתיב וַיַּשְׁלִכֵם ל' רבתי. ומדוע כתיב חסר י'. ומדוע לא כתיב 'אל ארצות אחרות' בלשון רבים.
שיעורים בספר יהושע מבית המדרש להנהגת הארץ
יהושע פרק א'
השיעור עוסק במעברו של יהושע בן נון מחיי בית המדרש והתלות במשה אל עבר הנהגת עם ישראל וכיבוש הארץ. דרך מושגים כמו "לא ימוש" ו"חזק ואמץ", מוסבר כיצד המעבר לעשייה מעשית ומלחמה אינו ניתוק מהתורה, אלא הופעתה בשלמות בתוך מציאות החיים.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וסוד ההשגחה התמידית
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בביאור ספר הכוזרי ומזמור קל"ט בתהילים, תוך העמקה בהכרה שהבורא מחיה ומפעיל כל תנועה ואיבר באדם בכל רגע ורגע. מתוך כך מוארת מעלת ה'חסיד' החי בדבקות עליונה, ולצד זאת נשזרות תובנות על סבלנותו האינסופית של הבורא, מידות הרחמים וספרי המהר"ל.
אורות ארץ ישראל - הרב אליהו ברין סוד הגלות ותחיית ארץ ישראל
אורות ארץ ישראל א' - ג'
השיעור עוסק במשמעות הרוחנית של היציאה לגלות ככור היתוך לבירור וזיכוך כוחות החיים הישראליים והאוניברסליים. מתוך כך, מובהר תהליך הגאולה והשיבה לארץ ישראל כתנועה פנימית ועמוקה של תחייה לאומית ורוחנית שאינה מותנית מראש בתשובה שלמה.
מידות הראי"ה המצוות כציורי האמונה המעשיים
אמונה כ"א -כ"ב
השיעור עוסק בצורך המהותי של האדם באידיאל אלוקי עליון המעניק משמעות וחיות פנימית לחייו. מתוך כך מוסבר כיצד המצוות והמנהגים משמשים כביטוי מעשי וציור גשמי שמוריד את רעיונות האמונה הגבוהים אל מציאות החיים.
