ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- שבת
- שבת ומועדים
- הלכות שבת
- כללי מלאכות
נחלקו ר' יהודה ור' שמעון לגבי 'דבר שאינו מתכוון' - האם מותר לעשותו. "רבי שמעון אומר גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוון לעשות חריץ": עשיית חריץ בשבת בחצר הרי היא תולדה של מלאכת חורש, ובבית - של מלאכת בונה (בעבר היו עושים גומות להטמין שם דברים, כמו שמצאנו "כספים אין להם שמירה אלא בקרקע"). אך יש מצב שבו כאשר האדם מושך ספסל מפינה לפינה - יתכן שיהיה חריץ ויתכן שלא; מכל מקום, אין זו מטרתו של האדם. בדרך כלל ספק דאורייתא לחומרא, אך בשבת יש חיוב רק על 'מלאכת מחשבת', שיחשוב על המלאכה מראש. ולכן סובר רבי שמעון שדבר שאינו מתכוון מותר לכתחילה.
לדעת התוספות (שבת מא, ב) אף ר' יהודה לא אסר אלא מדרבנן.
ספק שאינו שקול
כלל בידינו בעירובין (מה, ב) - כל מקום שנחלקו רבי יהודה ור' שמעון הלכה כר' יהודה. אך בשבת יש יוצא מן הכלל: (בדף מ, א) העיד אביי על רבו רבה שבכל דבר היה עושה כרב (והיינו בענייני איסור והיתר, על פי הכלל "הלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני". הרא"ש בפרק איזהו נשך מבאר שהטעם לכך הוא שרב היה מעמיק יותר בענייני איסור והיתר, ושמואל היה מעמיק בדיני ממונות) מלבד שלשה דברים שבהם היה פוסק כשמואל. אחד מדברים אלו - "הלכה כרבי שמעון בגרירה".
נאמר בשבת (פא, א), "ואף ר' יוחנן סובר דבר שאינו מתכוון מותר", שכן ר' יוחנן הוא בעל הכלל "הלכה כסתם משנה", ושנינו "נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק": לנזיר אסור לתלוש אפילו שערה אחת, אך מותר לו לחפוף את ראשו אף שיתכן שתוך כדי זה ישיר שערות. אף על פי כן, במקרה שההסתרקות בהכרח תגרום לתלישת שערות, אף ר' שמעון מודה שאסור. דוגמא נוספת לכך כותב הרמב"ם: אדם השוחט תרנגול כדי שישחק התינוק בראשו, כיון שהכרחי שהעוף ימות - אסור. על שם משל זה, מכונה כל מלאכה שתיגרם באופן ודאי בשם 'פסיק רישיה ולא ימות?' (חתוך את ראשו - ולא ימות??) ובקיצור 'פסיק רישיה'.
הגמרא אומרת בביצה (ד, א), כלל בידינו "רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן" (הטעם לכך - הלכתא כבתראי). ואם כן יש להבין לשם מה הוצרך אביי להשמיענו שהלכה כשמואל, הרי כבר קדמו ר' יוחנן! שאלה זו שואלים תוספות בפסחים קא. ומבארים שהחידוש הוא לגבי גרירה - אף שקרוב לודאי שיהיה חריץ, מותר. רק כשפעולת האיסור ודאי תתבצע, כמו בהריגת העוף - אסור.
פסיק רישיה - מדאורייתא או מדרבנן?
השפת אמת (בחידושיו ליומא לד, א) כתב שפסיק רישיה אינו אסור אלא מדרבנן, והביא לכך ראיה מדברי הרמב"ם. כהן גדול חייב ביום הכיפורים מהתורה לטבול חמש טבילות ולקדש ידיו ורגליו עשר פעמים. לפעמים היה הכהן זקן או חלש (יוחנן כהן גדול, לדוגמא, שימש בכהונה גדולה שמונים שנה, ומן הסתם לא נתמנה לפני גיל עשרים) ולאדם כזה לא קל לטבול במים צוננים. כדי לפתור בעיה זו היו שמים עששיות (חתיכות) של ברזל בבית המוקד, ולאחר שהתחממו היו שמים אותם בבית המקווה, כדי שתפוג צינת המים. הרמב"ם נימק את ההיתר לעשות זאת בטעם "שאין שבות במקדש". יש להבין - איזה איסור מדרבנן יכול להיות כאן? ביאר השפת אמת (על פי הגמרא בשבת מא: "והלא מצרף"): כששמים ברזל חם במים הריהו מתחשל, ונמצא עושה מלאכה. על כך כותב הרמב"ם שכיון שהאיסור הינו רק מדרבנן ואין שבות במקדש - התירו. נמצא שפסיק רישיה אינו אסור מהתורה.
אמנם, באמת פסיק רישיה אסור מהתורה. כיון שהדבר הכרחי שיהיה וצפוי מראש - מה לנו ולכוונת האדם? דברים שבלב אינם דברים. כיון שידוע שהמלאכה תיעשה - סוף מעשה במחשבה תחילה.
ראיה לכך ניתן למצוא בשבת (קג, א). בגמרא מובאת ברייתא: "התולש עולשין והמזרד זרדים אם למאכל אדם כגרוגרת, אם כמאכל בהמה כמלוא פי הגדי, ואם לייפות את הקרקע בכל שהוא". תלישת זרדים אסורה מדין קוצר, ולכל מלאכה יש שיעור. שיעור זה נקבע על פי מגמת התלישה. הגמרא שואלת על עיקרון זה: הרי בכל מקרה הקרקע משתבחת, ומדוע נקבע שיעור האיסור על פי כוונת האדם? ואף שהאדם אינו מתכוון, הרי זה פסיק רישיה! ומתרצת - מדובר באופן שהאדם תולש את הזרדים בקרקע שאינה שלו, ואין לו בכך תועלת. משאלת הגמרא מוכח שאיסור פסיק רישיה הינו מהתורה [הוספת העורך – שהרי הברייתא עוסקת בשיעורים וכל השיעורים הם מהתורה ואילו מדרבנן אסור בכלשהו]. וכן מפורש ברמב"ם עצמו (שבת א, ו) שכתב שבפסיק רישיה "חייב", וכבר הקדים הרמב"ם שכל מקום שנאמר 'חייב' הרי זה חייב כרת במזיד, או חטאת בשוגג.
אמנם יש ליישב את הוכחת השפת אמת. והתשובה לכך פשוטה, על פי הגמרא שראינו - כשעושה בקרקע שאינה שלו, כיון שאין לו בכך תועלת אין איסור דאורייתא. כך גם בעששיות של ברזל: העששיות אינן ממון פרטי אלא של הקדש, ולאדם המחמם עצמו אין כל תועלת בחישולן.
פסיק רישיה דלא ניחא ליה - האם מותר גם מדרבנן?
מהרמב"ם שהובא קודם מבואר שפסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור מדרבנן. אך נחלקו בזה ר' נתן בעל הערוך והתוספות: לדעת הערוך, דין פסיק רישיה דלא ניחא ליה כדין כל דבר שאינו מתכוון. הערוך הביא לכך ראיה מהגמרא בעירובין ק' ע"ב, שם נאמר שמותר לאדם להלך על גבי עשבים בשבת ללא נעליים, כיון שאינו מתכוון וללא נעליים אין זה פסיק רישיה. וכן בשבת צ"ה ע"א אומרת הגמרא שמותר לאדם לטאטא עפר או לשפוך מים בביתו, אף שבכך משווה את הקרקע ובונה את הבית, כיון שהלכה כר' שמעון.
לעומתו, תוספות חולקים וסוברים שמדרבנן הדבר אסור.
ראיה נוספת לדבריו מביא הערוך מסוכה (לג, א). במשנה (לב, ב) מבואר שבד ההדס צריך להיות הדור, ולכן אם ענביו מרובים מעליו הריהו פסול, שאין זה הדור. אם מיעט את הענבים - כשר, ואין ממעטין ביום טוב, משום שבכך הריהו מתקן כלי (רש"י). בגמרא מובא שלדעת ר' אלעזר בר' שמעון מותר למעט, ומבארת הגמרא שמדובר באופן שממעט לשם אכילה ואינו מתכוון להכשיר את ההדס. על כך שואלת הגמרא: והרי באופן הכרחי ההדס יתוקן! ומתרצת שמדובר במקרה שיש לו הדסים אחרים למצווה, ואם כן אין לו כל הנאה בכך. ומכאן מוכיח הערוך שפסק רישיה דלא ניחא ליה מותר לכתחילה. התוספות דוחים ראיה זו: כל איסור המיעוט אינו מדאורייתא, שכן אין זה תיקון ממש - ההדס נשאר הדס. האיסור הוא רק מדרבנן, שנראה כמתקן. נמצא שמחלוקת הראשונים בפסיק רישיה דלא ניחא ליה היא רק בדבר האסור מדאורייתא. הפוסקים - הרא"ש, המהר"ם מרוטנבורג, הרשב"א והשולחן ערוך (סוף סימן שכ) הכריעו כתוספות לאסור, ובאיסור דרבנן - מותר.
בתרומת הדשן מתיר כל פסיק רישיה באיסור דרבנן, ולא חילק אם ניחא ליה או לא. חלק עליו המגן אברהם. ר' יצחק אלחנן בבאר יצחק מאריך לתרץ את כל קושיות המגן אברהם, ומסקנתו כתרומת הדשן; אך כשהגיע למפתחות חזר בו, והסיק כמגן אברהם כשלא ניחא ליה, וכשניחא ליה - כתרומת הדשן. ותנא דמסייע ליה - התוספות.
סיכום ודוגמאות מעשיות
העיקרון ההלכתי עליו דיברנו הינו יסודי מאוד בהלכות שבת, ולו דוגמאות רבות בחיי המעשה.
דוגמא למצב של פסיק רישיה האסור היא פתיחת מקרר בשבת, באופן שעל ידי זה נדלקת נורה. העצה היעוצה היא לסלק את הנורה מערב שבת; אם האדם לא עשה זאת, אסור לפתוח את המקרר.
מסופר בספר "חלקת יעקב" שחתנו של האדמו"ר מבעלז קנה לו נעליים חדשות לשבת. אמר לו האדמו"ר שבעקב הנעל ישנו סמל של בית החרושת, וכשילך על חול נמצא חוקק, וחקיקה דינה ככתיבה (גיטין ו ע"א, בסוגיית חק תוכות). "עוון עקבי יסובני". הציע לו האדמו"ר לקחת סכין ולמחוק את הסמל. לפי המתבאר, אין הלכה כך; אף שמצב זה הוא פסיק רישיה, מכל מקום לא ניחא ליה בכך, וכתיבה זו אינה אסורה מדאורייתא, שכן מבואר בשבת קד. שאינו חייב אלא על כתיבה המתקיימת. מלבד זאת, הכותב ברגליו פטור משום שאין דרך כתיבה בכך.
כאן המקום להזכיר שכאשר אנו אומרים 'לא ניחא ליה' אין צורך שיהיה הדבר רע בעיניו אלא מספיק שלא יהיה איכפת לו ולא תהיה לו תועלת מהדבר (וכן כתב הרא"ש בכתובות ו, א).
שאלו פעם שאלה את הג"ר שמחה זליג (חבר בית דינו של ר' חיים מבריסק). בזמנם, כששתו תה היו מניחים חתיכות סוכר בפה ואז שותים את התה. אמרו לר' שמחה שכשחותכים את חתיכת הסוכר לשנים יוצא ניצוץ, והרמב"ן מבאר שניצוץ כלשהו אסור. ענה להם ר' שמחה שניצוץ כלשהו אסור רק מדרבנן (וכן כתבו הפרי מגדים בהלכות יום טוב סימן תקד, שו"ת רב פעלים ועוד) וכיון שאינו מתכוון להוציא ניצוץ, אף שהדבר בהכרח יקרה - לא ניחא ליה בכך, ומותר. הוא הדין לגבי בגדים סינתטיים שלעתים יוצאים מהם ניצוצות כשבאים ללבשם.
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

מידות הראי"ה רוממות האמונה מעבר לגבולות השכל
אמונה ל"ב - ל"ד
השיעור עוסק בתפקידם של גדולי ישראל לזכק ולרומם את האמונה הטבעית משפלותה ומסורגיה, כך שתאיר בכל רבדי המציאות והחיים. מודגש כי שורש האמונה הוא עצם הקשר הפנימי והאינסופי של הנשמה עם בורא עולם, הנעלה ורחב בהרבה מגבולותיו המצומצמים של השכל האנושי.

מידות הראי"ה סוד תיקון המידות בנפש האדם
אל המידות א'
עבודת המידות היא הגשר המחבר בין נשמת האדם הטהורה לבין חיי החומר והמעשה בעולם הזה. השינוי האמיתי מתאפשר כאשר מקדימים את התבוננות השכל והדעת לעבודה הרגשית, ובכך יוצרים הרגלים נכונים ומרוממים.

משיח בן יוסף התפילות על משיח בן יוסף
המשורר אסף מזהה בתהילים את חיילי ישראל שיוצאים למלחמה בתור חייליו של 'משיח בן יוסף' וגם של 'משיח בן דויד', לפי הבנה זו התפילה על 'משיח בן יוסף' היא בקשה להגעה להכרה שהוא בעצם 'כסא דויד עבדך'.

תורה ומדע מבט מאחד מול מציאות מפרדת
השיעור עוסק בהתמודדות עם תפיסות פוסט-מודרניות המפרשות את המציאות כמאבק כוחות בין מדכא למדוכא. מנגד, מוצגת תפיסת הראי"ה קוק הדוגלת בהסתכלות מאחדת, הרואה בכוחות השונים בעולם ובעם ישראל חלקים המשלימים ומאזנים זה את זה.

לך לך קדושת הארץ, ניסיונות ואחריות ציבורית
שיחת מוצ"ש פרשת לך - לך
השיעור עוסק במעלותיה וקדושתה הייחודית של ארץ ישראל דרך מסעותיו וניסיונותיו של אברהם אבינו, אשר חיזקו את הקשר הנצחי שבין עם ישראל לארצו. בהמשך לכך, מודגשת חשיבות ההנהגה, ערך לימוד התורה והצורך בהקפדה מוסרית ושלום בענייני הציבור והמדינה.

לך לך אברהם אבינו וסוד הבחירה הכללית
השיעור עוסק בדמותו של אברהם אבינו, המייצג את המעבר מצדקות פרטית לבחירה כללית בעם ישראל ומידת החסד העולמית. דרך מהלכיו ונדודיו מתבארים היסודות של קדושת ארץ ישראל, ברית המילה והחיבור הנצחי בין עם ישראל לה'.

שמונה פרקים לרמב"ם בריאות הנפש והגוף בראי הרמב"ם
שיעור 7
השיעור עוסק בהקבלת הרמב"ם בין בריאות וחולי הגוף לבין כוחות ותכונות הנפש, ומסביר כיצד סטייה מדרך השכל פוגעת בחוש הבריא של האדם. מתוך כך מודגשת חשיבותם של תיקון המידות, התורה והשמחה כרפואה נפשית מהותית המחזירה את האדם לתפקוד ולחיות אמת.

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.

יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.

אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.

לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.

לימוד ליל הושענה רבה התשפ"ז לא לחכות להיות מלאך: לקדש את המציאות שלך
שיחה מליל הושענא רבה תשפ״ז, מתוך השידור החי של אתר ישיבה מבית המדרש של ישיבת בני עקיבא הדרום ברחובות.
הרב עופר אונגר, ר״מ בישיבת שעלבים, פותח את הערב (במקום ראש הישיבה, הרב מיכאל ימר, שלא יכול היה להגיע). הוא שואל למה דווקא ביום שבו רבי אלעזר בן עזריה פתח את שערי בית המדרש לכל תלמיד — גם למי ש״אין תוכו כברו״ — הוכרע שספר קהלת, המלא בסתירות, הוא ספר קדוש. משם, בעקבות רבי צדוק הכהן, למעמד הסנה: משה רוצה ״לסור״ לגמרי מכל המידות הרעות, והקדוש ברוך הוא עונה לו ״של נעליך״ — אי אפשר לשרוף הכל בבת אחת; המקום שאתה עומד עליו, כמו שהוא, הוא אדמת קודש. ובסוף, סיפור אישי: נער מתל אביב שהתחיל ללבוש ציצית, החבר׳ה שצחקו עליו, והמשפט שאמר לו הרב נריה ושינה לו את הדרך. הלימוד מוקדש לעילוי נשמת בוגרי הישיבה הקדושים, נופלי מלחמת חרבות ברזל: אוהד יערי ז״ל, ליאל שוהם ז״ל, רונאל בן משה ז״ל, אביתר בן יהודה ז״ל, ניתאי מייזלס ז״ל ועמית גואטה ז״ל.

לימוד ליל הושענה רבה התשפ"ז מלאכים ביום כיפור, בני אדם בסוכות — האתגר של דורנו
שיחה מליל הושענא רבה תשפ״ז, מתוך השידור החי של אתר ישיבה מבית המדרש של ישיבת בני עקיבא הדרום ברחובות.
הרב ד״ר יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, שואל שאלה שכל מי שעבר את החגים מכיר: אחרי אלול, ראש השנה ויום כיפור, האם סוכות — עם האוכל והטיולים — הוא נפילה? ותשובתו: דווקא סוכות הוא עליית המדרגה. כמו שהיה הרב דרוקמן אומר בסוף יום כיפור: ״יום שלם הייתם מלאכים. הגיע הזמן להיות בני אדם.״ בהמשך, סיפור מחדר ההמתנה לפני ניתוח: משפחה שלמה אומרת תהילים, ואז נכנסים שני רופאים גלויי ראש. ״זה מה שהקדוש ברוך הוא רוצה? שהדתיים יגידו רק תהילים?״ — הרופא שיגיד תהילים וילך לנתח, והמהנדס שיגיד תהילים וימציא את כיפת הברזל. זה האתגר הגדול שלקחנו על עצמנו: חיבור של קודש וחול, גם ביום שאחרי החגים. הלימוד מוקדש לעילוי נשמת בוגרי הישיבה הקדושים, נופלי מלחמת חרבות ברזל: אוהד יערי ז״ל, ליאל שוהם ז״ל, רונאל בן משה ז״ל, אביתר בן יהודה ז״ל, ניתאי מייזלס ז״ל ועמית גואטה ז״ל.

לימוד ליל הושענה רבה התשפ"ז סוכות הוא חג של חיבוק — חינוך בין אהבה לגבולות
שיחה מליל הושענא רבה תשפ״ז, מתוך השידור החי של אתר ישיבה מבית המדרש של ישיבת בני עקיבא הדרום ברחובות.
ראש ישיבת בני עקיבא הדרום, הרב דוד טברסקי, פותח בדיני חינוך של חג הסוכות: שמאי הזקן שסיכך מעל מיטת נכדו התינוק, הילד שחייב בלולב ״משיודע לנענע״, והריטב״א שקובע שגיל החינוך אינו אחיד — הוא תלוי במצווה ובילד. משם, בעקבות המשנה ברורה והרב קוק: החינוך מתחיל באווירה של הבית ובחינוך העצמי של ההורים. ואחר כך, החגים כדרכים של קשר: פסח הוא דיבור, שבועות נשיקה, הימים הנוראים מבט — וסוכות הוא חיבוק, שאינו בודק מי אתה ומה עשית. בסוף, הציפור של ר׳ זושא שצריכה שתי כנפיים, וחבטת הערבה בהושענא רבה: גבול, ומיד אחריו חסד. הלימוד מוקדש לעילוי נשמת בוגרי הישיבה הקדושים, נופלי מלחמת חרבות ברזל: אוהד יערי ז״ל, ליאל שוהם ז״ל, רונאל בן משה ז״ל, אביתר בן יהודה ז״ל, ניתאי מייזלס ז״ל ועמית גואטה ז״ל.

לימוד ליל הושענה רבה התשפ"ז למה המשיח נקרא ״בר נפלי״? סוכת דוד הנופלת
שיחה מליל הושענא רבה תשפ״ז, מתוך השידור החי של אתר ישיבה מבית המדרש של ישיבת בני עקיבא הדרום ברחובות.
הרב ערן טמיר, ראש ישיבת אורות אשקלון, יוצא מגמרא תמוהה: למה המשיח נקרא ״בר נפלי״ — בן הנופל — ולמה מלכות בית דוד נקראת ״סוכת דוד הנופלת״? בעקבות המהר״ל, ״העדר קודם להוויה״: כל קומה חדשה נבנית רק אחרי שהמציאות הקודמת מפנה לה מקום. עם דוגמאות מהחיים — מהרווק שהופך לנשוי ועד מלכות שאול ודוד. ולמה דווקא סוכה ולא בית? בית שנפל ונבנה מחדש הוא בית חדש; סוכה נועדה מראשיתה להתפרק ולהיבנות שוב, ולכן גם בשעת נפילתה היא נשארת סוכה. המסר החינוכי: לא להיבהל מנפילות — לא בחיים הפרטיים ולא בחיי האומה, מאז שמחת תורה של לפני שלוש שנים. הלימוד מוקדש לעילוי נשמת בוגרי הישיבה הקדושים, נופלי מלחמת חרבות ברזל: אוהד יערי ז״ל, ליאל שוהם ז״ל, רונאל בן משה ז״ל, אביתר בן יהודה ז״ל, ניתאי מייזלס ז״ל ועמית גואטה ז״ל.










