בית המדרש

  • הלכות צומח ובעלי חיים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אריה יעקב בן משה יוסף ז"ל

הלכות גידול בהמה דקה

תקנת חכמים המקורית שלא לגדל בהמה דקה וטעמיה; בתוקף החיוב לקיים דברי חכמים ועונשו של המזלזל; האם הגזירה שייכת גם היום? מחלוקת הרב עובדיה יוסף עם הרב צבי פסח פרנק וה"ציץ אליעזר"; ההלכה למעשה.

undefined

הרב אליעזר מלמד

תשנ"ד
4 דק' קריאה
תקנת חכמים שלא לגדל בהמה דקה בארץ ישראל
בתקופת בית שני, שבה פרחה החקלאות בארץ ישראל, ראו חכמים כי התרבו המקרים שבהם עיזים וכבשים שיצאו למרעה, הזיקו לעצים ולשדות, נזק כבד ומשמעותי. על כן נמנו וגמרו לקבוע תקנה שלא לגדל בהמה דקה בארץ ישראל. בהמה דקה הוא שם כולל לכבשים ועיזים. ואכן עיקר הנזק שנגרם לעצים ולשדות היה על ידי הבהמות הדקות, שהן קלות תנועה ומגיעות לכל מקום ולוחכות כל עץ. אמנם גם הבהמות הגסות כדוגמת הפרות עלולות להזיק לעצים, אלא שכלל יסוד הוא שאין גוזרים גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכול לעמוד בה. וכיוון שהאנשים צריכים את הפרות לחלב ולבשר, ולא ניתן להובילם מחוץ לארץ בדרכים ארוכות, לכן התירו לגדלם בארץ. וכמובן שמוטלת על בעלי הפרות החובה לשומרן כדי שלא תזקנה, ואם הזיקו בשדות, בעליהם חייבים לשלם פיצוי לבעלי השדות. אבל בהמה דקה אפשר להביא מחוץ לארץ, שכן הבהמות הדקות מסוגלות ללכת בדרכים ארוכות, ולכן גזרו שלא לגדלם במקומות הישוב שבארץ, אבל במדבריות וביערות של ארץ ישראל, ובארצות הסמוכות לארץ ישראל מותר לגדלן.

כל הרוצה לקנות בהמה דקה לצורכי בשר לחג או לחתונה או מסיבה אחרת, מותר לו לקנות בהמה דקה ולהשהותה אצלו עד שלושים יום, ובתנאי שלא תצא לרעות בחוץ, אלא הוא יביא לה את מזונה. וכן מותר למוכרי הבשר להביא בהמות דקות כדי למוכרן, ושוב בתנאי שלא ישהה אותן אצלו יותר משלושים יום, וכן שלא תרענה בשדות ובגינות (ב"ק עט, ב, פ, א; רמב"ם הל' נזקי ממון פרק ה'). עוד חשוב לדעת, שגם בבבל, במקומות שרוב תושבי האזור היו יהודים, נהגו לאסור גידול בהמות דקות בקרבת המקומות המיושבים, ושוב מאותו הטעם, כדי שלא להזיק לשדות ולמטעים.

שמירה על תקנות חכמים
מסופר בתלמוד (ב"ק פ, א) סיפור מעניין ומאלף: מעשה בחסיד אחד שהיה חולה וגונח מליבו. שאלו לרופאים ואמרו: אין לו תקנה עד שיינק חלב רותח ישר מעטיני הבהמה, משחרית לשחרית. הביאו לו עז וקשרו אותה ברגלי מיטתו, כדי שלא תוכל לצאת ולהזיק בשדות אחרים, וכך היה יונק ממנה משחרית לשחרית. לימים נכנסו חבריו שהיו חכמי ישראל לבקרו, כיוון שראו אותה העז קשורה בכרעי מיטתו, מיד חזרו לאחוריהם ואמרו: לסטים מזוין בביתו של זה ואנו נכנסין אצלו?! קראו לעז לסטים (שודד), מפני שהעיזים היו מזיקות לשדות אחרים, ועל כן גזרו שלא לגדלם כלל בארץ ישראל, ומתוך שהקפידו על אותו חסיד לא רצו לבקרו. אותו חסיד לא היה חולה שנשקפה סכנה לחייו, ולכן סברו שחובה עליו לקיים את גזירת חכמים ולא להשהות אצלו עז. ואמנם ניתן לכאורה לשאול, הרי מצינו שעל פי ההלכה, מותר לעבור על איסורים של חכמים לצורכי חולה, אפילו אם אין נשקפת סכנה לחייו. אלא שכיוון שאותו חסיד היה אדם גדול ומפורסם, מן הראוי היה שייזהר שלא לעבור על דברי חכמים, שלא ילמדו ממנו המוני העם להקל בדברי חכמים 1 . כן מסופר שם בתלמוד, שאותו חסיד היה באמת אדם גדול מאוד, וישבו חבריו ובדקו אחריו, ולא מצאו בו כל עוון חוץ מאותו עוון של החזקת אותה העז. ואף הוא עצמו בשעת מיתתו הודה ואמר: יודע אני שאין בי עוון אלא עוון אותה העז שעברתי על דברי חבריי.

גידול בהמה דקה בזמננו
במשך שנות הגלות, בזמן שהארץ היתה שוממה, בלא מטעים ובלא שדות של ירקות, הואיל ולא נשקפה כל סכנה מן הבהמות הדקות, בטל האיסור לגדל בהמות דקות. וכן פסק בעל השולחן ערוך, רבי יוסף קארו, שחי בארץ ישראל לפני יותר מארבע מאות שנה בספרו המפורסם 'שולחן-ערוך', שהואיל ואין מצויים בארץ ישראל שדות של יהודים, מותר לגדל בארץ בהמות דקות (שו"ע חו"מ תט, א). אלא שכיום, לאחר שזכינו ברוב חסדיו לחזור לארץ אבותינו ולהפריח את שיממותיה, הועלתה מחדש השאלה, האם חלה עלינו אותה גזירה קדומה שלא לגדל בהמות דקות בארץ או שמא מאחר שנתבטלה הגזירה בעת תקופת הגלות, פג תוקפה.

נחלקו בזה הפוסקים. לדעת הרב עובדיה יוסף, כיוון שהטעם שלשמו נגזרה הגזירה ידוע, והוא שלא יזיקו לשדות, ממילא ברור שכל זמן שהטעם הזה קיים אף הגזירה קיימת. וכיוון שהיום ישנן שדות שעלולות להינזק מן הבהמות, ממילא הגזירה חוזרת לתוקפה (יבי"א ח"ג חו"מ ז', וכן בשבט הלוי ד, רכז). אבל לדעת הרב צבי פסח פרנק, הכלל הוא שכל גזירה שנתבטלה בתקופה מסוימת, אין היא יכולה לחזור למקומה ללא תקנה מחדש. ומאחר שבמשך הגלות בטלה הגזירה, פג תוקפה, ואין כיום כל איסור לגדל בהמות דקות בארץ (בהערות הר צבי לטור חו"מ ת"ט). וכן פסק בעל תשובות 'ציץ-אליעזר' (ז, כד, כה), והוסיף עוד טענה, שמאחר שמתחילת ההתיישבות החדשה בארץ היה מקובל לגדל עדרים של בהמות, ממילא יוצא שכל המתיישבים שנטעו שדות ועסקו בחקלאות התיישבו על דעת כך שמותר לרועי הבהמות הדקות לרעות בשדות הבר, ובתנאי שייזהרו שלא להזיק למטעים ולשדות הירקות. וכיוון שכל התקנה נעשתה למענם, והם הסכימו שיגדלו בהמות דקות סביב שדותיהם, אין מקום להחזיר את התקנה למקומה.

למעשה, מאחר שכל הספק הוא באיסור מדברי חכמים, על פי ההלכה מותר לגדל כיום בהמה דקה בארץ ישראל, שכן הכלל הוא, שספק בדברי חכמים להקל. ובמיוחד שעל ידי רעיית הבהמות מתקיימת כיום מצוות ישוב הארץ, שכן על ידי מרעה ניתן לתפוס שטחים נרחבים, ולקיים את המצווה לרשת את הארץ, שתהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת.


^ 1 כן פירש מהרי"ח בספר בן יהוידע ב"ק פ, א. ואמנם לדעת המאירי אותו חסיד היה חולה שיש בו סכנה, מכל מקום לדעת רוב המפרשים היה חולה שאין בו סכנה, וזוהי דעת הריטב"א, נימוקי יוסף, הר"ן והמהרש"א. עיין ביבי"א ח"ד חו"מ ו'. ולפי המאירי, כיוון שיכול היה על ידי הוצאת ממון לינוק מבהמה גסה, חשבו לו הדבר לעוון.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il