אגדתות

מסופר שבנות רב נחמן בחשו את הקדרה בידיהן באמצעות כשפים, זהו מעשה סמלי הדן בלימוד תורה שלא לשמה.

התלמידים מרדו ברבן גמליאל בעקבות שאלת רשב"י אם תפילת ערבית רשות. לפי מסורת הגאונים והרמב"ם רשב"י לא היה בתקופה זו. מדובר במעשה סמלי שקשור לשיטת אליהו הנביא.

בדף כ,ב בראש השנה מובאים עניינים הנראים כקשורים לאסטרונומיה, שכבר במסורת הגאונים ורוב החכמים ידוע שאינם מתאימים למציאות, מדובר במשל על כנסת ישראל שנמשלה ללבנה.

הרמב"ם מזכיר ארבעה זמנים שונים להיתר ספיחי מוצאי שביעית. ההבנה לאלו ספיחים מכוונים דברי הרמב"ם תלויה בהבנת אגדות חז"ל.

בירושלמי מסופר שהלווייתו של רבי יהודה הנשיא נערכה במסע פלאי שהחל בצִפּוֹרִי והסתיים בבֵית שְׁעָרִים, אך מסורת הדורות מציינת את קברו בצִפּוֹרִי. המעשה שבירושלמי הוא מעשה סמלי שמתייחס להיתר הירק של רבי יהודה הנשיא במוצאי השביעית.

אונקלוס משמיט את תרגום המילה 'את' מרוב העופות הטמאים, וגם מהירקות החריפים שמגרים לאכילת לחם. אונקלוס רוצה שנלמד מהעורב והיענים להשיג מזון חילופי ללחם; אולם התרגומים האחרים חולקים עליו. רבי יהודה הנשיא חשש לתרגום אונקלוס ולא רצה להתיר את הקפלוטא(=חציר) במוצאי השביעית.

המדרש אומר מצד אחד שהבל לא היה קיים יותר מ50 יום, ומצד שני שהבל היה קיים מחג הסוכות ועד חנוכה שזו תקופה של למעלה מ60 יום. משל של ר' נחמן מרמז לשיטת רשב"י שאדם והבל שמרו שמיטה; והרמז מסביר מדוע הירושלמי רצה לאסור את הספיחים מחג העצרת של מוצאי השמיטה.

משל של ר' נחמן מברסלב מרמז לשיטת רשב"י, שאדם הראשון והבל ידעו שאם הם יעסקו בתורה - ה' יספק להם את כיכר לחמם, אלא שנגזר עליהם שיגעון. והדבר מבאר את פסיקת הרמב"ם לגבי החריש בערב השמיטה.

רבי יהודה הנשיא ראה אשכול ענבים בגודל שור, והוא כעס שהארץ מוציאה פירות אלו כשהמקדש חרב; ורבי יהושע בן לוי כעס כשראה אשכול ענבים בגודל עגל ב'גבלא'. מדובר במחלוקת סמלית, האם עדיף לקנות ענבים מהחקלאים היהודים בשנת השמיטה, או שעדיף לייבא אותם מהערבים.

הירושלמי מספר שקרבנות התמיד היו ענקיים ונאלצו להרכיבם על גמל; והוא מספר שהביאו לפני רבי יהודה הנשיא במוצאי השמיטה צנונות ענקיים שרכובים על גמל, והוא התיר בגללם את כל ספיחי הירק. ה"שקר" מופיע באגדות חז"ל כאשר הוא "רכוב על גמל"; והירושלמי מרמז שלפעמים קיים הכרח לקבל את ה"שקר".