אגדתות

בתנ"ך מזכירים שם של צדיק שמו אחרי המילה 'ושמו' וכך מוזכר גם שבע בן בכרי, משום שהוא מסמל את משיח בן יוסף שזן ומכלכל את ישראל

במסכת כתובות מסופר על גדולת רבי אבהו שהצליח להציל שני אנשים אנשים מהאש שבבית המרחץ, אך במסכת ברכות מסופר שהצליח להציל מאה ואחד אנשים, אמנם זהו משל על הצלתם מאש הגיהנום.

תורת ארץ ישראל מפרשת את הכתובים במבט כלל ישראלי ובאופן שמגדיל את חסדי ה' עימנו, והדבר מתבטא גם בפרשנות של שירת דבורה.

במדרש אחד נאמר שבמלכות אפרים מנעו ברית מילה, ולכן עצר אליהו את הגשם, אך במדרש אחר נאמר שהם קיימו אותה ובזכות זו אליהו הוריד להם גשם, ובהסבר הסתירה.

חז"ל מספרים על חסיד שלא נמצא בו דופי, שלצורך רפואתו גידל בביתו בהמה דקה וינק ממנה, וחבריו ראו בכך עוון. זהו משל על המחלוקת האם לצורך לימוד תורה מותר להתפרנס מאדם אחר.

חז"ל מספרים שפעם אחת נפלה ביצת עוף גדול והטביעה ששים כרכים ושיברה שלש מאות ארזים. זהו משל לקשר של משה רבנו לנשמות ישראל.

בפני רשב"י נשאלה שאלה על טומאת דם השרץ, זהו רמז להתמודדות עם דמותו של ראובן איסטרובלי שהוא עשיר יהודי הנראה כמו גוי והוא מקורב למלכות, ועל ההיתר לקבל ממנו סיוע.

הרמב"ם סבור שאוריה החתי היה גוי; וממילא ה"נשואים" שלו עם בת שבע היו אסורים וחסרי תוקף. צריך להבין את כל השתלשלות העניינים סביב הפרשיה באופן אחר; ויש לכך סימוכין בכתוב ובמדרש.