שלום לכבוד הרב. אני רוצה לשאול שאלה ספציפית ודרכה להגיע לנושא עקרוני שמאוד מציק לי משיטוטי ברשת (ויש לי נט חסום) נתקלתי באתר "אזמרך בלאומים" ושם מציגים הרבה "חומר" כנגד הציונות הדתית. סיבה שאני שואל את השאלה כאן היא מפני שבאתר ישיבה מופיע דעת השקפה שכנגד מה שכתוב באתר הנ"ל. עכשיו השאלה שלי היא לא ספציפית לאתר הנ"ל אלא עקרונית הרי לדוגמא מהאתר הנ"ל טוען שיש לו הסכמות מרבנים ומאידך כאן רבנים טוענים הפוך לחלוטין.. אז זה שיש מחלוקת השקפתית בין רבנים זה מובן. אבל אשאל אחרת. איך יתכן שרב א’ אומר שמי שחושב X זה הפוך מדרך התורה והרב ב’ אומר שמי שלא חושב X חושב הפוך מדרך התורה. אני לא מבין מדוע א"א להפוך את זה למחלוקת הלכתית. כלומר: דוגמא נפוצה: יש מהפוסקים שאומרים שמותר להאריך פעולת שעון שבת בשבת וראיתי גם פוסקים שאוסרים זאת, אבל אף אחד לא אומר שמי שמאריך שעון שבת בשבת הוא מומר וכופר וכו’ וכו’ וכעוד אלף נושאים זה כך מה שאין כן בעניין השקפה (כמו בעניין האתר הנ"ל) הכל כ"כ קיצוני? אוקיי הוא חושב כך ויש אחרים שאינם חושבים כך. שאלתי באה בעקבות "תפוח אדמה לוהט" שמציק לי כאשר ראיתי (מבלי להזכיר שמות) מכתב מרב גדול אחד (שמפורסם בצידקותו) שכתב על רב אחר (שמקבל קהל יומם ולילה) שהוא משתמש בכוח הטומאה(!!!) ומאידך ראיתי על אותו רב פלוני (שמקבל קהל) הרבה תמונות שלו עם גדולי תורה בשמחות שלו וכדו’ אז איך יתכן כזאת ניגודיות? ומהו הבסיס שעליו כל אחד יכול להישען ולומר הצדק בכיוון הזה. כלומר איך אני יכול לדעת בעצמי בכל פעם -עם מי הצדק? (ושוב שאלתי היא לא רק בעניין האתר הנ"ל אלא על הרבה עניינים ומקרים השקפתיים שונים. תודה רבה. אשמח למענה

שלום וברכה, וסליחה על העיכוב המשמעותי. המצב שאתה מעלה הוא באמת מצער. הנצי"ב מוולוז'ין, שאין חולקים על גדולתו התורנית, עמד על כך בהקדמתו לפירושו לתורה, ובין היתר כתב שהאבות נקראו 'ישרים' בדיוק משום שהסתכלו במבט ישר על אחרים ולא חשדו בהם בכוונות שליליות. וכך לדוגמא נאמר על בית שמאי ובית הלל שלמרות המחלוקות ביניהם לא נמנעו מלשאת נשים זה מזה. כמובן שיש גם אנשים רמאים וכו' ולצערנו היו במהלך הדורות גם מקרים של רמאים ונוכלים שהתחזו לרבנים, אבל אלו הם מקרים חריגים לחלוטין ונדירים בכל קנה מידה. יחד עם זאת למדנו ללמד זכות אפילו על מי שפוסל אחרים. לעתים כשאדם חי לגמרי את האמת שהוא מאמין בה בכל ליבו, לפעמים נראה לו שמי שסבור אחרת הוא כנראה אדם פגום, כי אחרת לא היה חושב אחרת. איני מצדיק כלל את התפיסה הזו, אבל צריך לדעת שהיא לא נובעת מרוע לב. עם זאת, חשוב להפריד בין הערכת האישיות של האדם לבין הערכת דעתו. גם כשאנו אומרים שתלמידי חכמים מכבדים זה את זה אין פירוש הדבר שתלמידי חכמים אינם טועים. אמנם הרבה מחלוקות נובעות מצורות הסתכלות ופסיקה שונות שלשתיהן יש מקום ולא ניתן לומר שאחת מהן היא טעות, אבל לעתים יש גם טעויות, ויתכן בהחלט שתלמיד חכם סבור שחברו טועה, כשם שיש מצבים שאותו תלמיד חכם חוזר בו מדעתו המקורית, ויש גם דעות שנדחו מההלכה לגמרי. למעשה בכל הדיונים ההלכתיים הנחת היסוד היא שרק צד אחד צודק. המושג 'אלו ואלו דברי אלהים חיים' לא נאמר על כל מחלוקת הלכתית, למעשה הוא נאמר במקורו על מחלוקת שמאי והלל. בדרך כלל יש גרעין של אמת בכל דעה, אבל ברמת היישום בפועל, וברמת המשקלים השונים שיש לתת לצדדים השונים בכל מקרה, יש לפעמים טעויות. קשה לי להציע נוסחאות כתובות כיצד ניתן לדעת מתי מדובר בטעות של אחד הצדדים ומתי מדובר בשתי דעות שלשתיהן יש מקום, ואם היו נוסחאות כאלו – כמדומה ששוב לא היו מחלוקות... מה שברור הוא שכל תלמיד חכם אמור להביע את דעתו לפי מה שעיניו רואות ולפי מה שהוא סבור שנכון, עד שתתחדש הסנהדרין וניתן יהיה להכריע. עוד ניתן לומר שככל שהדעות מתבררות יותר במשך השנים והתקופות כך הטעויות 'מתנפות', והדעות שנשארות הן בבחינת 'אלו ואלו דברי אלהים חיים'. דוגמא לכך היא מחלוקת החסידים והמתנגדים לפני כ300 שנה, שעם השנים התבררה וכל צד חידד את הצד השני וניפה אותו מטעויות. אם אחזור לעיקר השאלה, קשה לי לייצג בעניין זה את מי שבסגנונו פוסל את האחרים, ולכן לא אוכל להשיב לשאלתך, מעבר לכך שאני מאמין שגם מי שנוהג כך – כוונותיו טובות. ברוח שאלתך הקוראת לעין טובה, אני מציע פשוט להזדהות עם דרך המרכזית של כמעט כל רבני ישראל בכל הדורות שנהגו כבוד זה בזה. בדרך כלל עיסוק יתר בפענוח כוונותיהם של אלו שאינם נוהגים כך אינו מביא ברכה ותועלת. בהצלחה רבה.