הגזירה דרבה משום שמא יטלטל נאמרה רק בשבת חול המועד. ברור בגמ' שחכמים לא רצו לגזור גם ביום הראשון שחל בשבת כדי לא להתבטל לגמרי מהמצוה. עיין בגמרא דף מ"ג: הסיבה שלא נוטלים היא בגלל ספק מתי חל היום הראשון ולכן לא נטלו בבבל שלא ידעו קידוש החודש. ולא רצו לחלק אז החליטו שגם בא"י לא יטלו. על כל פנים, בזמן הזה שמקדשים ע"פ החשבון כביכול אין שום סיבה רצינית לא ליטול. ואין לחשוש לטלטול כמבואר בגמ' ובמשנה שהוציא בשבת פטור וכו. אשמח להתייחסות לטענות

שלום וברכה! לגבי הטענה הראשונה: בגמרא ברור שהגזירה קיימת גם ביום טוב הראשון. בתחילה (מ"ג סוף עמ' ב) הגמרא מציעה שבארץ ישראל נוטלים לולב ביום הראשון שחל בשבת ורק בבבל לא (אבל לפחות בבבל הגזירה קיימת גם ביום הראשון), ואילו בהמשך (מ"ד א) הגמרא אומרת במפורש שגם בארץ ישראל אין נוטלים לולב בשבת, גם ביום הראשון של החג. לגבי הטענה השניה, שבזמן הזה לוח השנה נקבע על פי החשבון וממילא אנו יודעים את התאריך בוודאות: כמובן קביעת הלוח על פי החשבון אינו דבר חדש שהומצא בזמננו, אלא כך היה כבר בסוף תקופת הגמרא, ואף על פי כן הגמרא פוסקת שאין נוטלים לולב בשבת. וכך רואים בבירור בדברי הראשונים, שכמובן בזמנם היה לוח קבוע, ואף על פי כן הם פוסקים שאין נוטלים לולב בשבת. מה הטעם לדבר? בעניין זה יש שני כיוונים: הר"ן (על הרי"ף, סוכה כ"א א) אומר שגם כאשר ניתקן הלוח הקבוע עדיין חכמים קבעו שההלכה נשארת כמו בזמן שהיו מקדשים על פי הראייה. זאת על פי הגמרא (ביצה ד' ב) שאומרת שגם לאחר שתיקנו את הלוח הקבוע עדיין יש לנהוג בחו"ל שני ימים טובים, והוא הדין גם לענייננו. מדברי כמה ראשונים (עיין בתוס' רי"ד סוכה מ"ג ב; אגודה סוכה ד', לח) נראה כיוון אחר: בעצם עיקר הנימוק לכך שאין נוטלים לולב בשבת אינו משום שאיננו יודעים את התאריך בוודאות, שהרי גם אם אין זה באמת חג הסוכות, אין בעצם איסור מלאכה בנטילת הלולב. הנימוק המרכזי הוא משום גזירה דרבה, שמא יעביר את הלולב ברשות הרבים, ונימוק זה שייך בין אם התאריך ידוע בבירור ובין אם לא - גם אם אנו יודעים בוודאות את התאריך של חג הסוכות, עדיין אסור להוציא את הלולב לרשות הרבים בשבת ולפיכך יש חשש לתקלה. לטענה השלישית, שאין מקום לחשוש לטלטול של הלולב, משום שמי שהוציא את הלולב בשבת פטור: ראשית, הגמרא (סוכה מ"ב א) אומרת שהפטור הוא דוקא לפני שהאדם קיים את המצוה, ואילו לאחר שהאדם קיים את המצוה אם הוציא את הלולב הרי זה חייב. דהיינו שייתכן בהחלט שהאדם יתחייב על לקיחת הלולב בשבת - הוא לא יתחייב בהליכתו עם הלולב, אבל יתחייב בחזרתו לאחר שכבר קיים את המצוה. אבל לאמיתו של דבר, עצם הטענה הזו מבוססת על אי הבנה. כאשר המשנה והגמרא אומרות שמי שהוציא את הלולב בשבת לצורך קיום המצוה הרי הוא פטור, אין הכוונה שהוא לא עבר עבירה מן התורה. האדם עבר עבירה מן התורה של חילול שבת, אלא שהוא פטור מקרבן חטאת, מכיוון שיש גדר של "טועה בדבר מצוה" שפוטר מחיוב הקרבן. כך למשל, הגמרא (שבת קל"ז א) אומרת שמי שהיה צריך למול תינוק בשבת, ומל בטעות תינוק אחר שצריך היה למול אותו ביום ראשון, הרי הוא פטור מחטאת מאותה הסיבה, שהוא טועה בדבר מצוה. האם מותר למול את התינוק השני בשבת? ודאי שלא. אסור היה למול את התינוק הזה בשבת, ומי שמל אותו חילל שבת בשוגג, אלא שיש לו פטור מקרבן חטאת. בחיוב הקרבן ישנם גדרים מיוחדים, אבל לא כל מצב שבו האדם פטור מקרבן משמעו שאין כאן עבירה (והרי ברוב המצוות שבתורה אין חיוב קרבן כלל, ואף על פי כן ודאי שיש עבירה, אף שהאדם אינו מתחייב בקרבן). והוא הדין בהקשר שלנו - אם האדם הוציא את הלולב כדי ליטול אותו הרי הוא פטור מחטאת, אבל הוא חילל שבת בשוגג. (עיין גם ברמב"ם הלכות שגגות ב', ח-טז, שמרחיב בעניין זה ומביא דוגמאות שונות, שבחלקן חייב בקרבן ובחלקן לא, אבל בכולן ברור שהאדם עשה איסור.)