אני לא זוכר איפה ראיתי את זה אבל פעם קראתי שאמונה פשוטה עדיפה על פני אמונה שבאה אחרי חקירות ו"הוכחות" לאמונה. לכאורה נראה שזה צריך להיות בדיוק ההיפך - אמונה תמימה היא לא מבוססת ואמונה שבאה אחרי חקירה ובירור היא יותר עמוקה ויש סיכוי שתחזיק יותר זמן מעמד גם במצבים קשים. אשמח לשמוע ביאור של הענין. ועוד שאלה, שאולי קצת קשורה - הרב באורות התשובה כותב שחזרה בתשובה באופן פתאומי גדולה יותר מחזרה בתשובה בצורה הדרגתית. גם פה נראה שצריך להיות ההפך - מי שחוזר בתשובה בצורה פתאומית יכול גם "פתאום" להחליט שהוא חוזר חזרה. לעומתו מי שחזר בצורה הדרגתית - אצלו החזרה בתשובה יותר מבוססת. תודה רבה ושנזכה!

יש מחלוקת בין הראשונים האם להעדיף אמונה תמימה או אמונה המבוססת על חקירה. ההכרעה שמקובלת בבית מדרשנו, שתלוי על איזה סוג חקירות מדובר. אם מדובר על הוכחות למציאות האלוקית או לשאר י"ג עיקרים אזי זאת עושים רק כשהאמונה הפשוטה נחלשת. אולם לימוד שמלווה את האמונה מגדיר אוהת מבסס אותה ולומד את כל לבושיה ואת כל הופעותיה זהו לימוד נצרך והכרחי בדור שלנו. בנוגע לתשובה הרב רואה בכל תשובה מעלה אחרת. התשובה הפתאומית שעליה הרב מדבר היא אינה תשובה שבאה כתוצאה מהתלהבות רגשית מקומית שכשם שבאה יכולה ללכת. מדובר על תשובה שבאה מכוח התבשלות פנימית לאורך זמן. מכוח שאלות רבות שקיננו בליבו של האדם כשבאה לאדם הארה שהיא מיישבת לו את כל השאלות והסתירות שבהם חיי. נכון שבהופעתה היא פתאומית. אולם היא באה על בסיס הבשלה פנימית ארוכה.