הרב שלום וברכה, אני בחור ישיבה ליטאי, ופונה אליך בעניין שמטריד את מנוחתי מזה חודשים ארוכים. מדובר במעמדה של תורת הקבלה – ספר הזוהר, והתנועות שהסתעפו ממנו (החסידות ומקובלי זמננו). חונכתי להאמין בתורה שעוברת במסורת צרופה, דור אחר דור, מרב לתלמיד. בתורת הנגלה – מהמשנה, הגמרא, הגאונים והראשונים – יש לנו רצף היסטורי מוכח, כתבי יד אמינים, ודיונים פתוחים שאינם תלויים באדם יחיד. לעומת זאת, בתורת "הנסתר" אנו פוגשים תופעה תמוהה: לפתע פתאום, בסוף המאה ה-13 בספרד, צץ לו חיבור מקיף שאף אחד מהראשונים או הגאונים שלפניו לא הכיר, והוא מיוחס לתנא רשב"י שחי כאלף שנים קודם לכן, מבלי שיהיה לכך שום זכר ברור בכתבי המזרח או אצל תלמידי רשב"י עצמם. מוצאו של הספר מרוכז כולו סביב דמותו של רבי משה די ליאון. בספר היוחסין לרבי אברהם זכות מובאת עדותו המפורסמת של רבי יצחק דמן עכו, שפגש את אלמנתו של רמ"ד, והיא העידה בקולה שבעלה כתב את הספר ממוחו הקדח לצורכי פרנסה, ותלה זאת באילן גדול. מעבר לעדות ההיסטורית, הספר עצמו גדוש בראיות פנימיות למקורו המאוחר: אנכרוניזמים: מופיעים בו שמות של אמוראים שחיו מאות שנים אחרי רשב"י. לשון הספר: חוקרי הלשון (ומחברי ספרים כמו מטפחת ספרים ליעב"ץ וויכוח על חכמת הקבלה לשד"ל) הראו שהארמית של הזוהר היא ארמית מלאכותית, השזורה בתחביר ובמושגים של השפה הספרדית והפילוסופיה של ימי הביניים, ואינה דומה לארמית הגלילית של חז"ל. שיבושי פסוקים: הספר מצטט משפטים בלשון "דכתיב" שאינם קיימים כלל בתנ"ך, או משבש פסוקים קיימים (כמו הציטוט בחלק ג רמ"ד: "דכתיב שמעו שמוע רגזו שפתיי", שאינו פסוק במקרא). אך החשש הגדול ביותר הוא בתחום האמונה הטהורה. המושגים המובאים בזוהר נראים, במבט רציונלי, כסותרים את אחדות האל המוחלטת שלימד הרמב"ם. חלוקת האלוקות לעשר ספירות, הפיצול המושגי בין "קודשא בריך הוא" ל"שכינתיה" כשני כוחות הפועלים כביכול בנפרד, ומושגים של "זיווגים" בעולמות העליונים – כל אלו מעוררים תחושה קשה של הכנסת רעיונות זרים, הדומים דמיון מטריד לתיאולוגיה הנוצרית. ההיסטוריה מראה שברגע שהספר התקבל, חל איסור לפקפק בו, וכל מי שהעז לערער – צונזר ונרדף. כך קרה, למשל, לחלק מדבריו החריפים של הנודע ביהודה (במהדורה תניינה, יורה דעה סימן צ"ג) שיצא נגד המנהגים המיסטיים של המקובלים בדורו וכינה אותם "מכה מהלכת", דברים שצונזרו או עומעמו בדפוסים מאוחרים. בנוסף, הפלטפורמה הזו הולידה לאורך הדורות תנועות קיצוניות: מהשבתאות ועד לעיוותים מודרניים. בחסידות (ובפרט בחב"ד וברסלב) הוכנס מושג ה"צדיק" כצינור הכרחי לעבודת השם – תפיסה שמזכירה את דור אנוש שתיווכו בין האדם לאל, ומעניקה לרבנים כוח מוחלט שלעיתים עוקר את עיקרי ההלכה (כפי שרואים בכתות קיצוניות בימינו דוגמת לב טהור או אנשי ברלנד, השואבים לגיטימציה מההתפארות העצמית של ה"צדיק" המופיעה בזוהר). אפילו התיאורים המיסטיים של הבעש"ט (כמו עליית הנשמה שלו, פגישתו עם המשיח, או הלימוד מפי אחיה השילוני שחי אלפי שנים לפניו) או התיאורים הסומטיים והתמוהים ב"ספר החזיונות" למהרח"ו, נראים כהעתק של סיפורי נביאי שקר מדתות אחרות. שאלתי הגדולה היא: איך זה התקבל כך בעם ישראל? איך קרה שרבי יוסף קארו, שבעצמו הלך שבי אחר תורת הסוד והעיד ב"מגיד מישרים" על מלאך שמכתיב לו את אורחות חייו, הפך לפוסק המוחלט, ואף הכניס לשולחן ערוך פסיקות שמקורן אך ורק בזוהר (כמו ביטול הנחת תפילין בחול המועד, מנהג שאין לו שום מקור בגמרא או בראשונים הרציונליים)? קשה לי מאוד לשמור על הלכות שמקורן אינו במסורת ההלכתית הבהירה, ואני מוצא מנוח רק בצורת החשיבה הבהירה והאמיתית של הרמב"ם ביד החזקה ובמורה נבוכים. מדוע הציבור הליטאי של ימינו, שנלחם בעבר בחרמה בחסידות ובשינוי המנהגים, אימץ בסופו של דבר את עולם המושגים הקבלי והפסיק להילחם על הרציונליזם המקורי? אשמח מאוד להתייחסותך המחכימה. בכבוד רב ובציפייה לתשובה, צבי

שלום וברכה, עצם ההנחה שהזוהר הקדוש הוא חיבור מאוחר שנוצר בפתאומיות בספרד ללא שורש קדום אינה נכונה ומראה על חוסר הבנה במסורת תושב"ע בפרט בחלקים הפנימיים שלה. המעיין בדברי רבותינו ז"ל בכל הדורות, עולה שחכמת הסוד נמסרה לחכמים שבכל דור, לעיתים בהסתר ולעיתים בגילוי, גילו טפח וכיסו טפחיים. מרן החיד"א שידיו רב לו בחקר ספרי הקדמונים וזכה להכנס לספריות עתיקות בכל העולם, כותב בספרו (שם הגדולים ערך זהר) שחכמת הסוד הייתה גלויה בדורות הראשונים של התנאים עד תקופתו של רשב"י, ולאחר מכן נתמעטה בהופעתה הגלויה ונמסרה ליחידי סגולה, עד שהתגלתה שוב בדורות האחרונים. בתוך דבריו מובאות גם מסורות על חכמת הקבלה וייחוסי ספרים לתנאים כמו ראש המקובלים, רבי נחוניה בן הקנה שחיבר את ספר "הבהיר". לפי קבלה זו, אחרי תקופת רשב"י אין הכוונה שהחכמה נעלמה, אלא שנתמעטה בהופעה הגלויה ונשמרה במסירה מצומצמת ליחידי סגולה, עד שהתגלתה שוב בהיקף רחב בדורות האחרונים. ויעויין בדבריו (שם) כיצד נגלה ספר הזוהר בחסדי שמיים במדינת טוליטולה, ומשם נתפרסם לכל ישראל. ומי גדול כרבנו הרמ"ק (שהיה גדול המקובלים לפני תקופת האריז"ל ומרן הבית יוסף בצפת), שדקדק בזוהר כמו בס"ת, ופירש אותו לעומק ולרוחב ביותר מעשרים כרכים, ובסדרת ספריו "אור יקר" משבח את ספר הזוהר וכותב עליו דברים מופלאים. אכן הוא כותב (אור יקר תיקוני הזוהר כרך ב' עמוד קד ע"ב) שגילוי הזוהר הקדוש (בתקופת האחרונים) היה בדרך נסתרת ומופלאה. וכתב המהרח"ו (בהקדמתו לשער ההקדמות), תלמידו הגדול של האריז"ל: "הנה החכמה הזאת (כולל הזוהר) היתה נגלית באתגלייא עד פטירת הרשב"י ע"ה, ומאז ואילך נסתם חזון, וכל אחד מהחכמים היודעים בחכמה הזאת מאז ואילך היו עוסקים בה בהסתר גדול ולא באתגלייא, ולא היה מגלה אותה אלא לתלמידו היחיד בדורו, ואף זה בראשי פרקים מפה אל פה וכו' והיתה החכמה מתמוטטת ומתמעטת והולכת מדור לדור, עד הרמב"ן ז"ל, אחרון המקובלים האמתיים". והוסיף עוד (שם): "הנה אין בכל דור ודור שלא נמצאו בו אנשים יחידי סגולה ששרתה עליהם רוח הקודש, והיה אליהו הנביא זכור לטוב נגלה עליהם ומלמד אותם סתרי החכמה הזאת, וכמו שנמצא בספרי המקובלים. גם בעל ספר הרקאנטי כתב (פרשת נשא), וז"ל: "והפירוש הראשון הוא דעת החסיד רבינו יצחק בן הרב ז"ל שהיה שלישי לאליהו ז"ל, כי נגלה לראב"ד ז"ל ולמד לו חכמת הקבלה, והוא מסרה לראב"ד בנו, וגם נגלה לו, והוא מסרה לבנו הרב יצחק סגי נהור, שלא ראה מעולם, וגם לא נגלה, והוא מסרם לשני תלמידיו, האחד רבי עזרא שפירש שיר השירים, והשני רבי עזריאל ואחריהם נמשכה להרמב"ן ז"ל. והראב"ד עצמו בספר השגותיו להרמב"ם ז"ל על הלכות לולב פ"ח גבי הדס שנקטם ראשו כשר, השיג עליו הראב"ד ז"ל, וכתב ז"ל: אמר אברהם כבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשנו מכמה שנים, והעלינו שהוא פסול וכו'. גם בהלכות בית הבחירה בפרק שישי במה שכתב הרמב"ם שהנכנס למקדש בזמן הזה חייב כרת, כתב עליו הראב"ד, וז"ל אמר אברהם וכך נגלה לי מסוד ה' ליראיו". ועיין בספר שומר אמונים הקדמון (ויכוח ראשון י"ג) שם האריך בכל זה, והביא שגם הרמב"ם בסוף ימיו חזר בו בעניין חכמת הקבלה, וז"ל: "הנה גם הרמב"ם בסוף ימיו זכה לקבל זאת החכמה מפי מקובל, כמ"ש אחד ממפרשי הרמב"ם בפרשת בשלח וז"ל: ור' יעקב זה הלך למצרים ומסר הקבלה להרמב"ם ז"ל, ולרוב שמחתו בה היה משתבח בה לתלמידיו, אמנם לא זכה לזה עד קרוב לאחרית ימיו, עכ"ל. גם החכם מהר"י אברבנאל בספרו נחלת אבות סוף פ"ג כתב בזה הלשון, וגם אני שמעתי שהרב הגדול המיימוני כתב באגרת שלו אלה הדברים, בסוף ימי בא אלי אדם אחד ואמר לי דברים של טעם, ואלולי שהייתי בסוף ימי ונתפשטו חבורי בעולם, הייתי חוזר בי מדברים רבים שכתבתי בהם". ובסוף דבריו הוא כותב: "יהיה איך שיהיה, אין אנו צריכין לעדות הרמב"ם על אמיתות חכמת הקבלה, כי יש לנו כמה וכמה עדים אמנים, חכמים וגדולים כמוהו, שקבלוה וחזקוה ומסרוה בידנו דור אחר דור. והלא לא יהא אלא שהראב"ד והרוחק והרמב"ם והרשב"א והריטב"א העידו על הקבלה המצויה בידינו, שהיא מקובלת בידם עד למשה מפי הגבורה ככתוב בספריהם, הלא יש די בעדותם והותר. כי חלילה להעלות על הדעת שעמודי הוראה הללו, חכמים וקדושים כמפורסם, יבדו מלבם בענין האלוקות דברים שהחקירה האנושית לא תשפוט עליהם". אכן אחרי תקופת התנאים, אנו מוצאים שהזוהר הקדוש היה מוכר במסורת ישראל בכמה שמות. הרד"ל (מאמר קדמות ספר הזוהר ענף ב') מביא שבפי הגאונים נקרא הזוהר בשם "מדרש ירושלמי". ואצל רבותינו הראשונים אנו מוצאים שכינו אותו בשם "מדרשו של רשב"י" (רבנו בחיי תלמיד הרשב"א שמות כ"א כ"ב, עבודת הקודש לרבי מאיר בן גבאי, ספר "יוחסין" מאמר א' ערך רשב"י, ובהגהות היעב"ץ שם). עוד מצינו שהזוהר הקדוש נקרא "מדרש יהי אור". כך מובא בספר יוחסין (שם), וכן בספר "מנורת המאור" לרבי ישראל אלנקווה, וכן בהקדמת רבי אברהם אזולאי לספר "אור החמה". ריבוי השמות מורה בפשטות שלא מדובר בחיבור מאוחר, אלא בחיבור קדמון שהמשיך בתקופת הגאונים והראשונים, בכמה לשונות וכינויים. גם מצד יסוד המסירה כבר ביארו הכוזרי והרמב"ן והמהר"ל (תפארת ישראל) שיש מסירה כללית לכלל ישראל ויש מסירה ליחידי סגולה, וכך לוחות שניים ניתנו למשה רבנו לבדו ונקבלו בכלל ישראל מכוח "וגם בך יאמינו לעולם", וכן נבואה והוראת שעה, ועל דרך זו גם מסירת סתרי תורה. גם בעולם הליטאי אין כאן ח"ו שלילה של עצם הזוהר הקדוש, אלא בירור דרכי השימוש בו, והגר"א עצמו (שהתנגד לחסידות שהיתה בזמנו, וראה בספר נפש החיים, וידוע שבדורות האחרונים נפסקה המחלוקת וכיום תורת החסידות הגיע לשיאים ואין זה סותר לגדלות בתורה בש"ס ופוסקים) היה מגדולי המקובלים, וסבר שאין סתירה בין הש"ס לספר הזוהר בשום מקום חוץ ממקום אחד שגם בו באמת אין סתירה (כך מובא בספר כתר ראש, בהקדמת רבי חיים מוולוז'ין לספרא דצניעותא, ובסוף ספר נפש החיים). ולגבי הטענה על פגיעה באחדות ה', הדברים אינם נכונים כלל, ואדרבה תורת הקבלה באה לבאר ולהעמיק את יסוד האמונה של "אין עוד מלבדו". כל ריבוי ההנהגות והספירות אינו ריבוי באלוקות חס ושלום, אלא גילוי אופני הנהגה של האינסוף ברוך הוא, כיצד הוא "ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין", וכיצד הכל חוזר ומתאחד באינסוף אחד פשוט (כל ספרי הקבלה האריכו בזה, וראה בפרט בספרי הרמח"ל). אמנם אין המושגים בקבלה נקלטים בפשטות וצריך לדעת כיצד ללמוד וממי לקבל, "ולאו כל מוחא סביל דא", להבין דברים אלו ללא הקדמה בש"ס ופוסקים וכן בהקדמות של רבותינו המקובלים האחרונים שהזהירו כיצד ללמוד, וכמובן שצריך לכל זה בסיס של מידות טובות ויראת שמים. ויש ללמוד עניינים אלו בעיון כפי שלומדים סוגיות חמורות בש"ס. ומומלץ לעיין בהקדמות היסודיות שבדברי רבותינו, כגון "שערי אורה" לרבי יוסף ג'יקטיליה, ההקדמות ב"כסא אליהו" לרבי אליהו מני, קונטרס "חוט המשולש" למרן הבן איש חי בספרו "עוד יוסף חי" וכן ההקדמות בספרו "דעת תבונות", ועוד ספרי יסוד רבים של רבותינו המקובלים, ואין כאן המקום להאריך. בברכת האמת והשלום אהבו,