דברתי עם תלמיד חכם אחד והוא אמר שלדעתו כל מחלוקת שאין לה הכרעה ברורה מהש"ס צריך לנהוג בה כדין ספק דאורייתא לחומרא וספק דרבנן לקולא, לדוגמא מצת מכונה - נחלקו בזה גדולי עולם ולכן חובה על כל יהודי להחמיר בזה מדין ספק דאורייתא לחומרא. אותו רב הסתמך על הרמב"ם בהל’ ממרים (פ"א ה"ה). כמו כן, לדעתו אסור לאדם להסמך על דעת הגרע"י לגבי מצה עשירה משום שיש כאן ספק דאורייתא לחומרא. אני השבתי לו שאם יש קבוצה של ת"ח מובהקים שמקילים ניתן לסמוך עליהם, הבאתי דוגמאות לדברי: בישול אחרי בישול בלח לדעת הרמ"א שמותר לחמם כל עוד שלא הצטנן לגמרי, למרות שמדובר על ספק דאורייתא. אותו רב נוהג לעלות להר הבית ואמרתי לו שיש כאן ספק דאורייתא לחומרא הרי לא לכל הדעות אבן השתיה היא מקום קה"ק ואין אנו יודעים בוודאות את מקום המקדש ולכן ספק דאורייתא לחומרא. הרב השיב על טענותי שלמעשה נהגו ישראל לסמוך על הרמ"א כעל פסק דין ברור (אע"פ שלדעתו אין זה נכון) וממילא אין כאן הוכחה לדברי. אשמח לשמוע את דעת הרב בצירוף מקורות לדבריו ששם מפורש לגבי כלל פסיקה.

שלום רב, יש מסורות פסיקה שונות. הפסיקה של חלק מהפוסקים היא באמת מדגישה את השאלה של רוב ומיעוט בין הפוסקים. במקום שאין רוב ברור אז יש להכריע בדאורייתא לחומרה ובדרבנן לקולא. היתה מסורת פסיקה ששמה דגש גדול על מנהג ישראל ומנהג בתי דין בישראל. המנהג יכול להכריע גם בספקות שהם מהתורה. ויש צורת פסיקה ששמה יותר דגש על כפי ראות עיני הדין והפוסק. כל טוב