בית המדרש

  • מדורים
  • רביבים
קטגוריה משנית
  • משפחה חברה ומדינה
  • ירושות וצוואות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

undefined
5 דק' קריאה
אפליה בירושה
שאלה: בננו מתחצף כלפינו ואינו מכבד אותנו וגם כמעט ואינו שומר מצוות. אנחנו שוקלים לנשל אותו מן הירושה שנשאיר לשאר ילדינו לאחר מאה ועשרים. האם ראוי לנהוג כך?
תשובה: אין רוח חכמים נוחה ממי שמנשל את בניו או אחד מבניו מירושתו. וכן אמר האמורא שמואל לרב יהודה, שיזהר שלא לחתום על צוואה של אב שמנשל את אחד מבניו מירושתו. ואפילו כאשר מדובר באב שיש לו שני בנים, האחד טוב והשני רע, לא יחתום כעד על צוואה שמעבירה ירושה מהבן הרע לטוב (בבא בתרא קלג, ב). וכן נפסק בשולחן-ערוך (חו"מ רפב, א). והטעם משום שגם כאשר הבן עצמו אינו טוב, מכל מקום יתכן ונכדו יהיה טוב. ואם אביו יקפחו בירושה, ייעלב הבן עלבון נורא ויתרחק עוד יותר ממסורת המשפחה, וממילא יש יותר חשש שלא יחנך את בניו כראוי. ובמקרים קשים, נכון להתייעץ עם תלמיד חכם כיצד לנהוג.
והורים שעושים אפליה בין ילדיהם מעוררים מחלוקת בין ילדיהם ומחריבים את משפחתם. האח המקופח יאשים את אחיו כי בחנופתם הרחיקו אותו מהוריו כדי ליטול את חלקו בירושה, וינטור להם איבה על כך כל ימיו. גם ילדיו יתרחקו משאר בני המשפחה, והמשפחה תיקרע.
יש להוסיף כי מסתבר שגם הבנים שיקבלו חלק גדול יותר בירושה ירגישו בסופו של דבר ריחוק כלפי ההורים. אמנם הם ישמחו על כך שקיבלו חלק גדול יותר בירושה, אבל כלפי ההורים ירגישו ניכור. כי הקשר בין ילדים להוריהם צריך להיות מוחלט ונצחי, קשר שאינו תלוי בדבר. ואם יראו הבנים שהקשר עם ההורים תלוי בכבוד או בחנופה שלהם כלפיהם, לא יזכרו אותם כהורים טובים, אלא כאנשים שרגישים יותר מדי לכבודם, עד שאפילו עם יוצאי חלציהם הם נוהגים בקטנוניות, נוקמים ונוטרים.
אמנם יש לחלק בין מי שנכשל בעבירות אבל באופן כללי קשור למסורת, לבין מי שעזב את המסורת לגמרי. מי שנשאר קשור למסורת ראוי שלא לנשלו מהירושה, שכן לגביו יש סיכוי סביר שהוא או בניו יחזרו למסורת ישראל. אבל מי שעזב לגמרי את המסורת עד שהוא נראה כעומד להתבולל בגויים, הסיכוי שבניו יחזרו לדרך ישראל סבא הוא קטן, ויש מקום לשקול את נישולו מכל הירושה או מחלקה (עי' אג"מ חו"מ ב, נ; דיני ממונות לרב בצרי ח"ג שער ה' ג, יא; פתחי החושן ח"ט ד, א).
האם אפשר לתת עדיפות לשומרי מצוות בירושה
שאלה: אחד מילדינו שומר מקצת מצוות, אבל ככלל מחשיב את עצמו כחילוני. האם אין לי שום דרך לחזק את משפחתי בשמירת המצוות על ידי הירושה?
תשובה: אפשר אולי להציע שחלק מסוים מהירושה תקדישו עבור תשלום החינוך התורני לנכדיכם וניניכם. על ידי כך יינתן עידוד לכל ילדיכם בלי יוצא מהכלל לשלוח את ילדיהם לחינוך תורני, ומי שישלח את בנו לחינוך חילוני, יפסיד בעצמו את חלקו. ומכל מקום כדאי שחלק מהירושה יחולק בין כולם בשווה, כדי לבטא את הקשר המוחלט שביניכם לכל ילדיכם.

האם אפשר לתת עדיפות לבן שמלמד תורה
שאלה: האם מותר להעניק חלק גדול יותר בירושה לבן שמלמד בישיבה, ומשכורתו נמוכה יחסית, ויש לו יותר ילדים?
תשובה: אם המגמה היא להחזיק תלמיד חכם, ואף האחים מבינים זאת ולא יבואו לידי קנאה, אפשר להוסיף לו בירושה. אבל אם יקנאו בו, אסור להפלותו לטובה. כיוצא בזה למדנו בתורה שיעקב אבינו החשיב את יוסף יותר מאחיו והפלה אותו מעט, אבל כיוון שהאחים לא הכירו במעלתו היתירה, התקנאו בו, וקרע נורא נוצר במשפחת יעקב. וזהו שאמרו חכמים (שבת י, ב): "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת (של כתונת הפסים) שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".
אמנם בעוד ההורים בחיים הם יכולים לעזור יותר לבן שלומד תורה, ואף יכולים לעשות עמו 'הסכם יששכר וזבולון'. את זה מן הסתם האחים יכולים להבין, מפני שאין כאן הצהרה מוחלטת שבן זה עדיף בעיני ההורים. אבל בירושה עצמה, שבה בא לידי ביטוי היחס הסופי והמוחלט כלפי הילדים, אסור להפלות בלי שהדבר יוסכם ברצון על כולם.
גיליון המאתיים של 'המעיין'
לכבוד צאתו של גיליון המאתיים של כתב העת התורני 'המעיין', ראוי לספר מעט עליו ולשבחו. לפני כשישים שנה, בשנת תשי"ג, ייסד פרופ' מרדכי ברויאר ז"ל את 'המעיין', כאחד המפעלים של 'מוסד יצחק ברויאר' אותו הקים לזכר אביו ז"ל. לאחר שנים ספורות העביר את עריכתו לר' יונה עמנואל ז"ל, שיחד עם עבודתו בחנות האופטיקה שלו, והשעות שהקדיש ללימוד התורה, ערך וסידר את 'המעיין' במסירות ואחריות רבה. כך יצא 'המעיין' במשך עשרות שנים ארבע פעמים בשנה. לאחר שנפטר ר' יונה עמנואל נכנס לתפקיד העורך הרב יואל קטן. במשך הזמן נכנסה גם ישיבת שעלבים כשותפה בהחזקת 'המעיין'.
כתב העת 'המעיין' מרכז בתוכו מאמרים תורניים ותורניים-מדעיים בגישה אקטואלית. בין כותביו וקוראיו נמנים מגוון רחב של אישים מהציבור הישיבתי והתורני לסוגיו, וכן אנשי 'תורה ומדע'. לרגל גיליון המאתיים ראוי להוסיף מנויים על מנוייו כדי להגדיל תורה ולהאדירה, שעל ידי כתב העת המכובד הזה מתרבים העוסקים בבירורי סוגיות תורניות תוך התמודדות עם שאלות השעה והמחקר האקדמאי.
מצווה להתגייס לצה"ל, להגן על העם, ואם צריך גם לסרב
שאלה: האם יש מצווה לשרת בצבא במצב שהמטכ"ל מחליט לכפות על חיילים לעבור על ההלכה? האם נכון לחתום על העצומה שלא להתגייס לצבא עד שהעניין יסודר?
תשובה: מצווה גדולה לשרת בצבא כדי להגן על העם ועל הארץ, וזו מצווה ששקולה כנגד כל המצוות משני פנים. האחד, שכל המציל נפש אחת כאילו מציל עולם מלא (משנה סנהדרין ד, ה), קל וחומר כאשר עוסקים בהצלת כלל ישראל מיד אויביהם. והשני, שמצוות יישוב הארץ שקולה כנגד כל המצוות (ספרי ראה פרשה נג).
לפיכך מצווה להתגייס לצבא, וכאשר חייל מקבל פקודה הסותרת את ההלכה, עליו לסרב לקיים את הפקודה (רמב"ם הל' מלכים ג, ט). אמנם במקרים קיצוניים יש מקום לשקול דחייה זמנית של הגיוס כדי לתקן את המעוות, וכפי שאמרו חכמים לגבי משה רבנו ששבר את הלוחות, "פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה" (מנחות צט, ב).
בפועל רבים מאוד מקרב הציבור החרדי ובעלי התשובה אינם מתגייסים לצבא מתוך מחשבה שלא ניתן לקיים בו את המצוות כראוי, והחלטת מטכ"ל שכזו עלולה לחזק מאוד מגמה זאת. ולכן במקרים נדירים יש מקום לשקול דחיית גיוס כדי להעצים בסופו של דבר את הגיוס. האם הגיעה העת למחאה חמורה כזו? אינני יודע. בכל מחאה יש מקום לשקול את התועלת מול הנזק.
מכל מקום, דרך המלך היא להתגייס לצה"ל כדי להגן על העם והארץ, ועם זאת לסרב לפקודה הנוגדת את ההלכה.
דבר אחד ברור: על מנהיגי הציבור לפעול ככל יכולתם כדי לבטל בפומבי את ההחלטה המחפירה של המטכ"ל, שהתקבלה ללא מחאה גלויה של הרבנות הצבאית. החשש הגדול הוא שמנהיגי הציבור לא יפעלו כראוי, ואף יטשטשו את המחאה הציבורית ויסכלו את השפעתה, וכך בפועל כתם ההחלטה המחפירה לכפות לעבור על ההלכה ידבק בצה"ל, ויתרבו הנמנעים מלהתגייס.
האם צריך למחות במיקלים
שאלה: האם יש למחות במי שמיקל לשמוע זמרת בהופעה מכובדת?
תשובה: יש פוסקים הסוברים שלדעת חלק מהראשונים האיסור הוא רק לומר דברים שבקדושה בעת ששומעים שירה של אישה, אבל שלא בזמן אמירת דברים שבקדושה מותר לשמוע קול שירה של אישה (כך היא דעת מקצת הראשונים לפי פירושם של חלק מהאחרונים - 'באר שבע' ו'שרידי אש'). לפיכך אין למחות ביד המיקלים בזה, שיש להם על מי לסמוך. אמנם ההלכה היא כדעת רובם המכריע של הפוסקים, שהורו למעשה שהדבר אסור.
אלא שכאשר כופים על אדם או חייל לנהוג שלא כפי שמקובל לפסוק להלכה, בוודאי גם המקילים צריכים לעזור ככל יכולתם למעוניינים לנהוג כדין המקובל. וכפי שכתב מרן הרב קוק (אגרת רלז) לפקיד הברון שרצה לכפות את המתיישבים להקל לעבוד בשמיטה על פי היתר המכירה: "כשיש כוח כופה ומכריח, בין שיהיה מישראל או מאומות העולם, אז אין שום הבדל בין קלות (דרבנן) לחמורות (דאורייתא), וכל המצוות כולן יש להן בנוגע לזה דין של חמורות. וההיסטוריה שלנו מלאה מעובדות כאלה, שבשעה שהיו חפצים לכוף את ישראל לעבור אפילו על דבר קטן מהדת עמדו כנגד הכופים בכל כוח, ויש שהגיעו הדברים גם למסירת נפש..."
מתוך העיתון בשבע
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il