אל מול ההתפוררות הערכית והמוסרית של ראשי הליכוד, ראוי להעלות את זכרו מייסד תנועת בית"ר, זאב ז'בוטינסקי, שיום פטירתו חל בכ"ט תמוז ת"ש (1940). ז'בוטינסקי נולד בתר"מ (1880), התייתם מאביו בגיל שש, וגדל בבית שהמסורת היהודית היתה נחשבת בו לעניין רחוק של זקנים. עיר הולדתו היתה אודסה, שיהודיה נודעו כמתרחקים מתורה ומצוות. למעט מאוד יהדות זכה ז'בוטינסקי בשנות לימודיו. כמו רבים מבני גילו החל להתערות בתרבות הכללית והרוסית ולעשות בה חיל.

כשרונותיו היו גאוניים. היה בעל כשרון ספרותי נדיר. כבר בצעירותו התפרסם כסופר ומתרגם מחונן שעתיד מזהיר צפוי לו. הוא גם נחשב לאחד הנואמים הטובים בעולם. הוא שלט בכתריסר שפות, וברובן יכול לכתוב מאמרים ולנאום כהלכה. הוא גם סיים לימודי משפטים והוסמך כעורך דין. אילו היה עובד כעורך דין היה נחשב ללא ספק לאחד הגדולים בתחומו, בעל מעמד ועושר. אבל משעה שנתפש לרעיון הלאומי היהודי מסר את עצמו למען אחיו, בלא לשייר דבר לעצמו.

ציונות ומסירות
בעת מלחמת העולם הראשונה פעל ז'בוטינסקי להקמת הגדוד העברי, והשתתף בכיבוש הארץ מידי הטורקים עם צבא בריטניה. בארץ הקים את כוח המגן העברי כנגד פרעות הערבים. בעקבות פעילות זו הוא נאסר ונשפט. כשהחריף את פעילותו למען העלייה והקמת המדינה היהודית, גרשוהו הבריטים מהארץ בשלהי שנות העשרים.

רביבים (655)

הרב אליעזר מלמד

add_alert

56 - הסתה כנגד בתי הדין וההלכה

57 - צודק ונרדף

58 - ממעטים בשמחה כיצד?

טען עוד

מתוך נאמנות למולדת, לא הסכים בגלותו לקבל אזרחות של שום מדינה. לא קנה בית ולא שכר בית. במשך כעשרים שנה נדד ממקום למקום ודיבר ונאם על ארץ ישראל, השפה העברית והשיבה אל ההיסטוריה היהודית. בסוף חייו הדגיש גם את ערכה של המורשת היהודית ואמונת ישראל. נדודיו למען העם היהודי לא אפשרו לו לקיים חיי משפחה שגרתיים.

תוך כדי עבודתו הציונית כתב ופרסם מאמרים בכמה מן העיתונים החשובים בעולם. כסופר מחונן, שילמו לו כסף רב על מאמריו וכתבותיו. חלק מהכסף שהרוויח שלח לאשתו, אמו, בנו ואחותו שגרו בארץ; חלק אחר תרם לתנועה הציונית. רק מעט השאיר לעצמו, כדי לשלם עבור שהותו בבתי מלון זולים.

הקמת הצה"ר - תנועת הציונים הרוויזיוניסטים
בשנת תרפ"ט הקים ז'בוטינסקי את תנועת הצה"ר, שפעלה במסגרת התנועה הציונית העולמית, והטיפה לעלייה המונית לארץ ולהקמת המדינה העברית.

מעת שהנאצים עלו לשלטון בגרמניה (תרצ"ג - 1933) הגביר את מאמציו. הוא היה נוסע במזרח ומרכז אירופה מעיר לעיר ומעיירה לעיירה, ישן ברכבות ובבתי מלון זולים, יוצא לפגישות והרצאות, ומטיף וחוזר ומטיף למען עלייה מיידית לארץ ישראל ופינוי דחוף של היהודים מאירופה. הוא חש ששואה נוראה עתידה להתרחש על העם היהודי באירופה.

בעקבות מאמצים אלו הושמץ והותקף על ידי חברי המפלגות הציוניות השמאליות, ועל ידי הבונד והחוגים האנטי ציונים מכל הגוונים. יריביו הפוליטיים בהסתדרות הציונית היו חיים ויצמן ודוד בן גוריון.

לאחר שלא התקבלו עמדותיו למען מדינה עברית ועלייה המונית, חש כי אין לו ברירה, ולנוכח הסכנה הנאצית באירופה עליו לפעול במסגרת חדשה. בשנת תרצ"ה (1935) הקים ארגון יהודי ענקי שפעל למען קידום העלייה והמדינה היהודית. תוך שנתיים היו רשומים בארגונו יותר חברים מאשר בהסתדרות הציונית הישנה. אך זה היה מאוחר: המלחמה העולמית פרצה, ועמדותיו כבר לא יכלו להציל.

יכולת ניתוח מופלאה שהוחמצה על ידי יריביו
יכולת הניתוח החברתית-מדינית שלו היתה מופלאה. בניתוחיו הבהירים חזה ז'בוטינסקי מראש תהליכים ארוכי טווח, ועל פיהם גיבש עמדות שעם השנים התבררו כמדויקות להפליא.
הוא לא רדף כבוד, שררה וממון, אבל יריביו, ויצמן ובן גוריון, קנאו בו על כשרונותיו, לא עמדו על עומק עמדותיו, ופעלו נגדו באופן שיטתי ובוטה.

רבות מעמדותיו התקבלו לבסוף, אולם באיחור של עשר שנים ומעלה, איחור שלעיתים היה טרגי. כך היה למשל לגבי מדיניות "קיר הברזל" שלו בשאלת המאבק היהודי-ערבי, שלבסוף בהכרח המציאות התגשמה במלחמות ישראל, אך לו היתה מתקבלת מראש כעמדה רשמית, היתה מן הסתם מרתיעה ומשיגה תוצאות טובות לאין ערוך.

כך גם היה בשאלת היחס למעצמות. הוא סבר שצריך להעמיד מיד את הדרישה למדינה יהודית מתוך כוח הזכות, ולתבוע מילוי קפדני של ההבטחות וההתחייבויות הבינלאומיות כלפי העם היהודי. עמדה זו התקבלה רק לאחר השואה.

לאחר כיבוש הארץ על ידי הבריטים, כאשר שערי הארץ היו פתוחים לרווחה בלא שום הגבלה, הוא תבע לקרוא לעלייה המונית כדי לקבוע בארץ רוב יהודי מוצק. המנהיגות הציונית שדגלה בעלייה סלקטיבית התנגדה לכך בנחרצות, וכך התבזבזו קרוב לעשר שנים יקרות.

לאחר שהבריטים הגבילו את מכסות העלייה, הוא תבע מאבק נחרץ, ופעל לעלייה למרות האיסור. במסגרת זו, שנקראה 'עליית אף על פי', עלו ארצה עשרות אלפי יהודים. רק לאחר השואה הצטרפו מפלגות השמאל לארגון עלייה בלתי לגאלית לארץ.

הוא היה בעד שיתוף היוזמה הפרטית בפיתוח הארץ וכלכלתה (קפיטליזם מתון). יריביו פעלו לדיכוי היוזמה הפרטית. רק בלית ברירה רעיון זה התקבל לאחר עשרות שנים.

עמדתו היתה לפעול בתעמולה גלויה בין האומות, ולא בשתדלנות בחדרי חדרים. ההיסטוריה הוכיחה שפעילות גלויה הועילה יותר.

גם המרד כנגד השלטון הבריטי, שהוביל בסופו להקמת המדינה, תוכנן על ידו כבר בשנת תרצ"ז (1937).

יחס למסורת
ממש כדברי הרב קוק, מתוך העניין הלאומי היהודי התקרב ז'בוטינסקי אל העניין הרוחני היהודי. מספר פעמים ז'בוטינסקי מביע צער אמיתי על שלא זכה לחינוך יהודי מסורתי. כשחבריו שאלוהו על שינוי עמדותיו ביחס לדת ולאמונה, הוא מבאר להם שאכן הוא הבין במשך הזמן כי היסוד המסתורי של האמונה והדת הוא יסוד שאי אפשר לבנות חיים בלעדיו, וודאי לא חיים עבריים.

אמנם היתה לו ביקורת על תופעות שנראו כסותרות ערכים של חירות המצפון וחופש הדעות. אבל חובה לציין, כי בעניין זה, אמנם בסגנון שונה, כיוון לכמה מעמדותיו של מרן הרב קוק, שראה בערכי החירות והחופש ערכים חשובים.

בחוקת היסוד של ההסתדרות הציונית החדשה שהקים, כתב: "תעודת הציונות היא גאולת ישראל וארצו, תחיית ממלכתו ושפתו, והשרשת קודשי תורתו בחיי האומה. דרכיה: יצירת רוב עברי בארץ ישראל משני עברי הירדן; הקמת המדינה העברית על יסודות החופש האזרחי ועקרוני הצדק ברוח תורת ישראל..."

יש לציין כי בגרסה הראשונה הוא כתב "השלטת קודשי תורתו בחיי האומה", לבסוף התפשר עם דעת רוב חברי וועידת היסוד וכתב "השרשת". (עוד על יחסו למסורת עיין ב"עולמו של ז'בוטינסקי" ע' 165-172).

אלה הם כנראה היסודות שעומדים בבסיס היחס החיובי למסורת בתנועה הרוויזיוניסטית הציונית לגילגוליה השונים, עד תנועת הליכוד של ימינו.

יחס הראי"ה והרצי"ה לז'בוטינסקי
מו"ר הרב צבי יהודה תמך בעמדותיו המדיניות של ז'בוטינסקי, תמך במאבק החמוש של המחתרות אצ"ל ולח"י בכובש הבריטי ובפורעים הערבים, ואף התגאה בספרות מחתרתית שבביתו.

וכן שמעתי עדויות כי היתה למרן הרב קוק זצ"ל הערכה עצומה לפועלו של ז'בוטינסקי למען עם ישראל. יש ציטוט מופלא על כך, שאני מתיירא לפרסמו ללא בדיקה נוספת. ליחס כזה מאת הרב קוק לא זכה אף אחד ממנהיגי העם היהודי באותה העת.

על יחסו לרב קוק
במאמר שכתב בסוף קיץ תרצ"ד, אחר זיכויו של אברהם סטבסקי מאשמת רצח ארלוזורוב, התייחס ז'בוטינסקי למרן הרב קוק, וכך כתב: "מפי הרב פאלק (הרב הצבאי של הגדוד העברי בעת מלחמת העולם הראשונה) שמעתי לראשונה את שמו של הרב קוק. הרב חי בשעתו בלונדון, ופאלק היה אחד מתלמידיו. אין זה קל לתאר בנאמנות את יחסו של התלמיד אל רבו. הרב פאלק דיבר על הרב קוק לא רק כעל מורה נערץ, אלא כעל מורה דרך קדוש. במשך שעות ישב והסביר לי את השקפת עולמו של הרב קוק. לדאבון לבי אינני אלא בור דאורייתא, ולא אוכל לחזור על מה שנשאר בזכרוני מדברי ההתפעלות של הרב פאלק. אבל אפילו לגביי לא נפלו דבריו הנלהבים של הרב פאלק על אזניים אטומות. לראשונה בחיי הרוח שלי, נפתח לבי בפני אותו שטח עתיק יומין - אך חדש לגבי דידי - שיש בו תשובות לכל בעיותינו העמוקות, והן נובעות מתוך כתבי הקודש העתיקים שלנו... ומאחרי כל גילויי הנסתרות בפסוקים ובאגדות, עומדת דמות אנושית נדירה ויקרה, נשמה החיה בעולם מיוחד במינו, עולם של רעיונות נשגבים ואציליים, נשמה הבונה את חייה היומיומיים על פי צו נצחי, נשמה הנושמת ופועלת תוך מגע תמידי כלשהו עם כוח על ארצי". (מתוך מועדי הראי"ה ע' שצה).

כידוע, את שביתת הרעב שבה החל ז'בוטינסקי לאחר שנאסר בשנת תר"פ (1920) בעקבות הגנתו על יהודי ירושלים, הוא הפסיק בעקבות בקשת הרב קוק זצ"ל. בהזדמנות אחרת אולי אביא את מכתבו המאלף של מרן הרב קוק לז'בוטינסקי (ע' ליקוטי ראי"ה ע' 61-62).

על חילול שבת בפרהסיה
בתקופת מגוריו של ז'בוטינסקי בירושלים, כיהן הרב קוק כרב ראשי. סיפר ר' אברהם חיים צ'צ'יק ז"ל, משמשו של מרן הרב: "היה מעשה ביום ראשון בשבת, שבאו יהודים שלבם כואב על חילול השבת, והודיעו לרבנו שאתמול בשבת התאספו צעירים על המגרש שמאחרי בתי הבוכארים ושחקו בכדורגל ועשו מלאכות הקשורות באיסורי שבת. והיות שאלו הצעירים מתייחסים לבית"רים, שמנהיגם הוא זאב ז'בוטינסקי, משום כך היה רצוי מאוד שרבנו יפנה במכתב מחאה אליו.

אחרי שרבנו שמע בצער מאלה האנשים, ביקש ממני טופס וערך מכתב מחאה בדברי נועם ובתוכחת מגולה למר ז'בוטינסקי, והלכתי במצוות רבנו להמציאו. כשבאתי אליו ומסרתי לו את המכתב וראה שהוא מהרב זצ"ל, ביקש ממני לחכות עד שיעבור על התוכן. אחרי הקריאה שקע בהרהורים ופניו הביעו צער. מיד פנה אלי בשאלה: האם ידוע לך במה דן הרב במכתב? אחרי תשובתי החיובית בקשני למסור לרבנו שהרב ירגיע את רוחו, כי במיטב השפעתו יפעל לבל יישנה עוד כדבר הזה, והמשיך עוד שגם יפגש עם רבנו אודות זה. הוא ליווני באדיבות עם בקשתו למסור דרישת שלומו "לרבנו החביב".

פטירתו
פעילותו הנמרצת של זאב ז'בוטינסקי שלא ידע לאות במשך שנים, כמו גם תחושות ההחמצה, האכזבה וההשפלה האישית שחש מקרב חבריו הציונים, כרסמו בלבו, והוא מת בנכר ממחלת לב קשה. בצוואתו ציווה שעצמותיו יועלו לארץ ישראל אך ורק בפקודת הממשלה של המדינה היהודית שעתידה לקום.

בתשכ"ד, לאחר שבן גוריון פרש מראשות הממשלה, החליטה ממשלת ישראל בראשותו של לוי אשכול להעלות את עצמותיו ועצמות רעייתו לארץ ישראל, ומנוחתם בהר הרצל ליד חוזה המדינה.

כנראה שכדי להגיע לעמדות בהירות ונכונות כעמדותיו דרוש צירוף נדיר של כשרון ניתוח גאוני עם נקיות מוסרית. לצערנו ממשיכיו לא ניחנו בצירוף הזה.

יומו האחרון
ביומו האחרון, בכ"ט תמוז ת"ש, כאשר נסע מניו יורק למחנה בית"ר שבפרוורים, ביקש פתאום מאחד מבני לווייתו בקרון שהיה מסורתי לשיר לו את תפילת "כל נדרי", באומרו שאת המילים בארמית הוא אינו זוכר היטב. לאחר שהלה שר לו פעם אחת, שקע במחשבות וביקש שישיר לו את "כל נדרי" עוד מספר פעמים. לאחר שעות ספורות נפטר.

כידוע במסורת ישראל, ביומו האחרון של אדם, יש ביטוי תמציתי לחייו. התרפקותו של ז'בוטינסקי על תפילת "כל נדרי", שמסמלת יותר מכל את תפילות היום הקדוש, מבטאת את הטהרה שבמעשיו למען עם ישראל, ארצו ותרבותו הרוחנית.

בעניינים רבים נעזרתי בחברי החכם ר' זאב סולטנוביץ', מגדולי המעמיקים בתולדות ישראל, ועל כך תודתי נתונה לו.

------------------
פורסם גם במדור "רביבים" מהעיתון 'בשבע'.