בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • דרכי הגאולה
קטגוריה משנית
  • מדורים
  • רביבים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שמחה בת חנה

undefined
5 דק' קריאה
האופטימיות מניין?
שאלה: במאמר מהשבוע שעבר הובעה אופטימיות מופלגת, שכאילו אנו נמצאים בתהליך כללי חיובי. על סמך מה נאמרו הדברים הללו? ומניין הביטחון בכך? האם המשבר הנורא שאנו חווים עתה - תוכנית לעקירת יהודים מבתיהם, כניעה לטרור, שחרור מחבלים, איום במאסר על מתנחלים, פגיעה בדתיים וחרדים, אינו מצביע על סופה של מדינת ישראל?

תשובה: האופטימיות נובעת מעוצמת התהליך של התגשמות חזון הנביאים בדורות האחרונים. הגלויות הולכות ומתקבצות, הארץ נבנית ומתפתחת, העצים נותנים את פריים בשפע וכבוד ישראל גדל בעיני העמים, ואיך לא נתמלא בתקווה ואמונה להמשך תהליך הגאולה.

לכל אורך התהליך היו משברים. לא התקדמנו בקו רצוף של עלייה. בזמני המשבר היה נדמה שהכול אבוד. ובסופו של דבר, על ידי מסבב הסיבות ודרך התאמצותם של צדיקים שמסרו את נפשם למען שיבת ציון ויישוב הארץ, יצאנו מן המשבר והתקדמנו.

המשבר אחר עליית תלמידי הגר"א
הראשון שדיבר מפורשות על התחלת הגאולה, ועל החובה לפעול באופן נמרץ למען יישוב הארץ וקירוב הגאולה, היה הגאון רבנו אליהו מווילנה. תלמידיו עלו לארץ והחלו ליישבה. אולם הקשיים היו נוראים. לעיתים נדמה היה שאי אפשר להמשיך. היו שנים שאנשים נפחו את נשמתם ברעב. כשניצלו מהרעב, באה עליהם רעידת אדמה שהפילה אלפי חללים. נדמה היה שאין סיכוי שהיישוב היהודי בארץ יגדל. חבריהם באירופה התייחסו אל העולים כאל צדיקים שראשם בשמיים אבל דיבוריהם על יישוב הארץ תלושים מהמציאות. אולם במשך השנים התברר שהצדיקים הללו היו הריאלים ביותר. היישוב הלך וגדל. צאצאי אותם המשפחות, כדוגמת משפחת ריבלין, מונים היום עשרות אלפי נפשות. הם היום המשפחות הגדולות בישראל.

משברים בעליות ליישוב החדש
כך היה גם בשלהי העלייה הראשונה, כשהשלטון התורכי המושחת היקשה את עולו מצד אחד, והשממה והקדחת העיקו מצד שני. רבים מהעולים ברחו חזרה לגלות. ובכל זאת קמו המושבות ביהודה ובגליל והיוו יסוד ליישוב החדש. כך גם היה בשלהי תקופת העלייה השנייה. כשמונים אחוזים מהעולים לא הצליחו להשתקע בארץ. ואע"פ כן קמו הקיבוצים וכבשו את העמק.

בימי מלחמת העולם הראשונה נדמה היה שכל תהליך ההתיישבות נסוג לאחור. התורכים גירשו את רוב תושבי תל אביב מבתיהם. רעב קשה הכה ביישוב הישן והחדש. ילדים מתו מרעב. ובכל זאת אח"כ, עם הצהרת בלפור, התחדש המפעל ההתיישבותי ביתר שאת.

כך גם היה בימי המאורעות, משנת תרפ"ט והלאה (האינתפאדה הראשונה, כפי שהערבים כינו אותה אז), שגרמו למשבר במשק ובעלייה. היו יהודים שעקב כך החליטו שלא לעלות לארץ. היו שהחליטו לרדת. ולמרות כל הקשיים, היישוב היהודי התגבר ומצא דרכים לחדש את מלאכת הבנייה התעשייה והחקלאות, ומעז יצא מתוק.

השואה והתקומה
הנורא מכל אירע בשנים האיומות של השואה. ששה מיליון מיהודי אירופה נרצחו. התברר שדווקא העולים לארץ, שכביכול סיכנו את חייהם למען יישוב הארץ, דווקא הם הצילו את נפשם.

אולם עתיד ההתיישבות בארץ נראה קודר. המאגר האנושי העיקרי לעלייה ארצה הושמד. בריטניה חידשה בסוף המלחמה את גזרות הספר הלבן, והכריזה שתוך עשר שנים תקום בארץ מדינה שאופייה ייקבע על פי המצב הדמוגרפי הנוכחי בארץ. כלומר מדינה בעלת רוב ערבי מוצק, ומיעוט יהודי שגם אם לא יישחט על ידי הרוב, בוודאי לא יוכל לחדש את העלייה וההתיישבות. נדמה היה שנסתם הגולל על חזון הציונות. ושוב, תוך שנים ספורות, בחסדי ה' ודרך פועלם של לוחמי הגבורה במחתרות ובצה"ל, התהפך הגלגל, קמה מדינת ישראל. מיליון שרידי חרב מאירופה ומיליון פליטי ארצות האסלאם התקבצו לארץ, בנו בה את ביתם, והפכו את מדינת ישראל למעצמה אזורית.

וכך גם במשברים שליוו את מדינת ישראל, שלמרות שהיו קשים וכואבים, בכל זאת, איך שהוא, יצאנו לבסוף מחוזקים.
גם מתנחלי גוש קטיף ייצאו לבסוף, בדרך זו או אחרת, מחוזקים יותר. כמו שראינו בדורות האחרונים כי העוסקים במצוות יישוב הארץ זוכים לברכה מיוחדת, כך גם הם יזכו לברכות גדולות מאת ה'.

היחס למרשיעים כלפי ארץ ישראל
אולם המבט החיובי הזה אינו צריך להפיג ולו במעט את אשמתם של ראש הממשלה ושריו. להיפך: דווקא בדורות בהם מצוות יישוב הארץ מאירה באור גדול כל כך, כמה גדולים חטאיו של מי שמעכב, מפריע, הורס ומחריב. כבר למדנו (סנהדרין צח, א) כי הגאולה יכולה לבוא בדרך קלה וטובה – 'אחישנה', או חלילה בדרך קשה של ייסורים – 'בעיתה'. המרשיעים הללו גורמים לייסורים קשים - כפי שנוכחנו בשנים האחרונות, שמהלכי נסיגה הובילו להתגברות הטרור.

ואע"פ כן לא ניתן להם לבטל אותנו מהשמחה בכל הטוב שה' גמל עמנו - שהחזירנו לארץ הטובה שהנחיל לאבותינו ולנו, ונתן לנו את הכוח לבנותה וליישבה, וזיכנו לראות ברכה גדולה בכל עמלנו.

יישוב הארץ הועיל גם לשמירת המצוות
גם מבחינה רוחנית, בתחילה התעורר חשש כבד שמא הציונות תפגע בשמירת התורה והמצוות, והנה התברר לבסוף שהמציאות הפוכה. דווקא הציונות, שעודדה יהודים לעלות ארצה, תרמה תרומה נכבדה לשמירת התורה והמצוות בעם ישראל. אחוז שומרי המצוות בקרב יושבי הארץ גבוה בהרבה מאשר בקרב כל קיבוץ יהודי אחר בעולם.

הציונות אינה אשליה
ומכאן תשובה לשאלה נוספת: "האם לא כדאי שתתפקחו מאשליית הציונות, אחרי שהממשלה בגדה בכם"?
תשובה: מהתבוננות במהלך ההיסטורי של עם ישראל בדורות האחרונים מתברר, כי כל מי שהשקיע עצמו במצוות יישוב הארץ זכה לברכה מיוחדת. השקעתו התגלתה במשך הזמן כמוצלחת ביותר. היא שתרמה ביותר לכלל ישראל וגם למשפחתו. וככל שהמצווה נעשתה יותר לשם שמיים, מתוך חיבור לתורה ומצוות, כך ההשקעה הניבה פירות טובים יותר.

היהודי מלאדי
כדי להמחיש במידת מה את גודל הנס של תקומת ישראל, אביא לפניכם את סיפורו של יהודי שנולד בלאדי, עירו של האדמו"ר הזקן של תנועת חב"ד, עבר את השואה ועלה לארץ.

יום אחד, כשהיה כבן עשר, אספו הנאצים ימ"ש את כל היהודים שבלאדי לכיכר שליד בית הכנסת. היו שם כשלושת אלפים נפשות. הוא עצמו הסתתר בעליית הגג, משם ראה איך יורים בכולם. הוא ראה גם את אמו וסבתו וכל בני משפחתו המורחבת נופלים מתים מכדורי הרוצחים. אביו ואחיו המבוגר היו באותו הזמן מחוץ לעיירה. כשחזרו בלילה הם מצאו אותו, ברחו ליער והצטרפו לפרטיזנים. תוך הלחימה בנאצים ראה את אביו נהרג, ולאחר כחצי שנה ראה את אחיו הגדול נהרג.

הוא נותר יתום עם הפרטיזנים, יחיד מכל בני משפחתו. כאשר שחררו הרוסים את היער שלהם בשנת תש"ד, הוא היה כבן 14. אחד הגדודים של הצבא האדום אימץ אותו כחייל קטן, והוא שכבר ידע את כל תחבולות המלחמה - לירות בנשק, לטמון מארבים - לחם עמם בנאצים ואף קיבל על כך אותות גבורה.

אחרי המלחמה, כאשר חזר ללאדי, נודע לו שמכל שלושת אלפי היהודים נותרו חמישה בלבד. אף אחד מקרוביו ומכריו לא שרד. לא היה לו לאן לפנות, רק הצבא פתח לפניו את שעריו. הוא הלך ללמוד באקדמיה הצבאית, התקדם עד שנעשה במשך הזמן מח"ט בצבא האדום.
לאחר שהשתחרר מהצבא, בהיותו מבוגר יחסית, הכיר יהודיה, התחתן עמה ונולד לו בן, וכעבור כמה שנים עלה עם אשתו ובנו לארץ.

אחרי שסיפר את כל מה שעבר עליו, תיאר את המראות האיומים שראה בעיניו, הראה את אותות הגבורה שקיבל מהצבא האדום, הוא קם בהתרגשות עצומה, וכשדמעות נוצצות בעיניו אמר: "השמחה הגדולה ביותר שיש לי בחיים, שזכיתי לעלות לארץ ולראות את בני משרת בצבא ההגנה לישראל כקצין קרבי. כל החיים היו שווים בשביל זה".

אמנם הוא התלונן אח"כ על המדיניות הרופסת של הממשלה במלחמתה במחבלים, אבל אחרי הכול, כמי שראה בעיניו את נוראות הגלות, יודע הוא להעריך את הפלא של תחיית העם היהודי.

בניית הרוח
ובתוך בניין הארץ הולכים בתי המדרש ומתעצמים. תלמידים רבים גודשים את הספסלים, וביניהם שקדנים ועמקנים, צדיקים וחסידים, בקיאים וחריפים. גם הלימוד בנשמת התורה - בענייני אמונה ומחשבה - הולך ומתרחב. מתרבים לומדי דברי ה'אורות' של מרן הרב קוק זצ"ל. הולך ונבנה כוח רוחני שביכולתו לחולל תיקונים גדולים בישראל ובעולם. התשובות לכל השאלות גנוזות בתורה, והדברים הולכים ומתבררים. קשה לשער כמה זמן יארך הדבר, אבל הוא כבר מתרחש וקורה.

עצמאות רוחנית כיסוד לתיקון
הסירוב להשתתף במעשה המתועב של העקירה הוא בעל חשיבות רבה. יש בכך הבהרה ברורה לעצמנו והכרזה ציבורית, כי דברי אלוקים חיים הם מעל ומעבר לכל פקודה של בשר ודם. בין אם נותן הפקודה הוא מלך ובין אם הוא ראש ממשלה, בין אם קנה את שלטונו על פי כללי הדמוקרטיה ובין אם קנה את שלטונו בשחיתות. העמידה על האמת בגבורה, תוך נכונות לשלם מחיר אישי, תזקוף את קומתם הרוחנית של אנשי האמונה, ותקרב אותם לשלב שבו יהיו מסוגלים להנהיג את הציבור לחיים טובים ושלמים באור אלוקים חיים.

------------------
פורסם גם במדור "רביבים" מהעיתון 'בשבע'.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il