אדם שאמר שהוא כהן נאמן כלפי עצמו אך אם בא על גרושה אינו נאמן כדי להלקותה אומר המל"מ שבנו יהיה חלל ודאי כיון שברה קרע דאבוה. שואל על כך השמעתא מגר שאמר שלא נתגייר לפני ב"ד שהדין הוא שאינו נאמן לפסול בניו. מחדש השמעתא שדין יכיר שייך רק כאשר האב אומר זאת במפורש והבן בעולם
השב שמעתא מחלק בין שני סוגי נאמנות בשווה אנפשיה מועילה אמתלא אבל בנאמנות דבר תורה לא מועילה אמתלאץ הגמ' אמרה שהאומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה שאלו הראשונים למה תביא ראיה? הרי שויה אנפשיה חתיכה דאיסורה תירצו הראשונים כיון שגופה משועבד לבעל אין כאן דין שויה אנפשיה
הגיע לחכמי פרובנציה מקרה בו אב אמר שקידש את בתו לפלוני ואח"כ עמדה ונישאה לאחר והביא האב אמתלא לדבריו ונחלקו חכמי פרובנציה בדבר י"א שיכול לתת אמתלא וי"א שאינו יכול לתת אמתלא והסיבה היא שלאב התורה האמינה וסוקלים על פיו וממילא זה מוגדר כנאמנות מול העולם ולא רק מול עצמו כמו שויה אנפשיה. מוכיח השמעתא שגם במקום כזה מועילה אמתלא מכך שגבי נידה גם מועילה לאישה אמתלא אע"פ שהיא נאמנת מול כל העולם.
אישה שראתה דם שלוש פעמים מחמת תשמיש אסורה לבעלה אך מותרת לאדם אחר, שואל אחר הב"ח מדוע? הרי הוחזקה! מתרץ המנחת יעקב שרוב נבעלות ורואות מחמת תשמיש אין הדם מהמקור, אם כך למה נאסרת על בעלה הראשון? מעין גזרה שמא אותו דם הוא באמת מהמקור ויתלו שהוא מהצדדים ומבעל אחר אולי לא תראה כלל. על פי זה מתרץ השמעתא מדוע נאמנת לומר שהדם אינו מהמקור, כיון שהיא אינה אומרת נגד הרוב.
הרא"ש שאל למה סופר שכתב את האזכרות שלא לשמן נאמן מדין בידו? ותירץ שכיון שהיה בידו הוא נחשב כבעלים ולכן נאמן מדין עד אחד. שואל השמעתא מגמ' שסופר לא נאמן לומר שהספר פסול אחרי שכבר מכר, מדוע הרי הוא טוען שמעולם לא הייתה כאן חזקה? מסביר השמעתא שיש לחלק בין שני סוגי חזקה, יש חזקה קמיתא לאיסור או להיתר ויש חזקה שהוחזקה לפניינו כמו שסוקלים ושורפים על החזקות,
קושיית הבית שמואל והנודע ביהודה על שיטת הרמב"ם שפצוע דכא מותר בספק ממזרות, ותירוציהן ע"פ שני היסודות - התורה התירה ספק באופן מוחלט, ועשו מעלה ביוחסין רק כלפי מי שאינו בקהל.
המהר"ם חידש שעד אחד אינו נאמן כאשר הוא מודה שהייתה כאן חזקת איסור אבל אם הוא טוען שמעולם לא הייתה כאן חזקה אין זה מוגדר כעד נגד חזקת איסור. ממילא אין לדמות עד נגד חזקה לעד נגד רוב. כל ההנחה של הפני יהושע זה ברובא דליתא קמן אבל ברובה דאיתא קמן לדעת העד אין כאן רוב כלל.
השמעתא חידש שאין מחזיקים מאיסור לאיסור כלומר כיון שהאיסור הראשון חלף כמו במקרה שהיא טבלה ביום השביעי לראייתה לא מחזיקים שוב אם ראתה שלושה ימים רצופים אפי' שהאיסור החדש הוא מעין האיסור הקודם.
