פרשני:בבלי:בבא קמא נט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא נט ב

חברותא[עריכה]

דהוה סיים מסאני אוכמי. שהיה נועל נעליים שחורות,  91  כמנהג אבלים, וקאי עמד בשוקא דנהרדעא.

 91.  הקשו התוס', שבמסכת ביצה משמע שכולם נהגו לנעול נעלים שחורות? ותירצו, שמנהג היהודים היה לנעול נעלים שחורות עם רצועות לבנות. ואליעזר זעירא לבש בגדים שחורים, ורצה שאפילו הרצועות של הנעלים יהיו שחורות, שלא יהיה עליו שום צד לבנונית מפני האבילות על ירושלים. וזהו שאמרה הגמרא בסנהדרין (עד ב) שבשעת השמד אסור אפילו לשנות "ערקתא דמסנאי", משמע שרצועות הנעלים של היהודים היו שונות מהגויים. תוס' ד"ה הוה. והמאירי מתרץ, שיש לחלק בין שחור לאוכם, שהוא שחור כפחם, ואינו מצהיב כלל, והוא פחות וגרוע, וראוי לאבלים או לבני אדם העוסקים בעבודת קרקע. אבל מנעל שחור שנעלו כולם, הוא מתוקן יפה ומצהיל.
אשכחוהו דבי ריש גלותא פגשו אותו אנשי ריש גלותא וואמרו ליה: מאי שנא הני מסאני? מדוע אתה נועל נעליים שחורות כמנהג אבלים? אמר להו: דקא מאבילנא אירושלים, משום שאני מתאבל על חורבן ירושלים!  92 

 92.  השייכות של שינוי המנעלים לאבילות בית המקדש, הוא משום שנאמר "מה יפו פעמיך בנעלים", ודרש רבא במסכת חגיגה (ג א) כמה נאין רגליהן של ישראל בשעה שעולין לרגל. ועוד נאמר "השמים כסאי והארץ הדום רגלי", שהוא בית המקדש. הרי שנעל רומז לבית המקדש. חידושי וביאורי הגר"א לבבא קמא.
אמרו ליה: את חשיבת, וכי הנך חשוב כל כך לאיתאבולי אירושלים?  93 

 93.  שרק אדם חשוב רשאי להתאבל בתמידות על ירושלים על דרך שנאמר "יוסיף דעת יוסיף מכאוב". אבל שאר כל אדם עושה רק זכר דבר מועט, וכמו שאמרו: סד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט, עיון יעקב.
סבור, יוהרא הוה. אנשי ריש גלותא ראו זאת כמנהג גאוה מצידו של אליעזר זעירא.  94  אתיוה, וחבשוה, חבשו אותו בבית הסוהר על כך.

 94.  כתב מהר"ץ חיות: אף על גב דקיימא לו במסכת תענית (י ב) במה דברים אמורים, בדבר של שבח. אבל בדבר של צער, כל הרוצה לעשות עצמו תלמיד חכם, עושה! צריך לומר, דוקא תענית ושאר סיגופים, אבל בנעילת מנעלים שחורים אין כאן דבר צער כל כך. ומפני זה אסור להתלבש במלבוש של תלמיד חכם מפני יוהרא.
אמר להו אליעזר זעירא: הניחו לי כי גברא רבה אנא!  95 

 95.  ומה שאמרו במסכת נדרים (סב א) שרבי טרפון היה מצטער על כך שהציל את עצמו בכתרה של תורה. יש לומר שכאן לא היה הצלה, אלא שחבשוהו עד שישאלו עליו אם הוא תלמיד חכם וראוי להתאבל. ומה שביקשו לדעת הודיע להם. ועוד, שאמרו שם, שאני רבי טרפון שעשיר גדול היה, והיה יכול לפדות עצמו בממון. חידושי אגדות מהרש"א.
אמרו ליה: מנא ידעינן שהנך גברא רבה?
אמר להו: או אתון בעו מינאי מילתא, או שאתם תשאלו אותי דבר הלכה או אנא איבעי מינייכו מילתא. או שאני אשאל אתכם, ועל ידי כך תוכלו להיווכח שאכן גברא רבה אני.
אמרו ליה אנשי הריש גלותא: בעי את, שאל אתה!
אמר להו: האי מאן דקץ כופרא, מי שקצץ מדקל של חבירו תמרים כשהם עדיין בוסר, מאי משלם?
אמרו ליה: משלם דמי כופרא, כמה שהם שוים עתה כשהם בוסר.
אמר להו: והא הוו תמרי, הרי עתידים היו לגדול ולהיות תמרים בשלים, שהם שוים יותר!?
אמרו ליה: אכן משלם דמי תמרי כאילו הם בשלים.
אמר להו: והא לאו תמרי שקל מיניה! הרי לא גזל לו תמרים בשלים אלא בוסר ולמה שישלם כאילו הם בשלים?
אמרו ליה: אימא לן את, אמור לנו אתה מה הדין!
אמר להו: בששים. מעריכים כמה נפחת ערכה של השדה שמסביב בגודל פי ששים משטח הדקל עקב קציצת התמרים ומשלם את ההפרש. ובצורה כזאת הוא משלם גם עבור התמרים כאילו הם בשלים, כי מי שקונה שדה שצומחים בה פירות, לוקח קצת בחשבון גם את השבח העתידי של הפירות, ומשלם עבורה לפי זה, ונמצא שגם השבח העתידי נכלל בהערכת הפחת.
אמרו ליה: מאן אמר כוותיך מי פוסק כך? אמר להו: הא שמואל חי ובית דינו קיים, וניתן לברר אם אכן כך הדין.
שדרו קמיה דשמואל. שלחו את השאלה לשמואל.
אמר להו: שפיר קאמר לכו, שמעריכים את הנזק בששים!
ושבקוהו שיחררו אותו מבית הסהר.
שנינו במשנה: רבי שמעון אומר: אכלה פירות גמורים משלמת פירות גמורים, אם סאה סאה, אם סאתים סאתים.
והוינן בה: מאי טעמא דרבי שמעון שבפירות גמורים משלם לפי ערך הפירות עצמם, ולא ביחס לשדה?
ומשנינן: משום שהוא סובר, כי הא דאמר רחמנא "ובער בשדה אחר", שמזה אנו דורשים: מלמד ששמין על גב השדה ביחס לשדה אחר ולא את הפירות עצמם שנאכלו, הני מילי, זה רק אמור בפירות שאינם גמורים, שהם מידי דצריך לשדה, שצריכים לגדול עדיין בשדה, אבל הני, הפירות הגמורים דלא צריכי לשדה, בעינייהו בעי שלומי, משלם לפי שווי הפירות עצמם.
אמר רב הונא בר חייא אמר רבי ירמיה בר אבא: דן רב, פסק הלכה למעשה, כרבי מאיר. ופסק הלכתא, לימד לתלמידים הלכה פסוקה לדורות שהלכה כרבי שמעון.  96  ומבאר רבי ירמיה בר אבא:

 96.  כתב השיטה מקובצת בשם שיטה: קשה, מה השייכות של שני הדברים האלו, ולמה הזכירם ביחד, והיה לו לקבוע כל אחד במקומו הראוי לו? ושמא יש לומר, משום דקיימא לן בעירובין (מו ב): רבי מאיר ורבי יהודה, הלכה כרבי יהודה. ורבי שמעון ורבי יוסי, הלכה כרבי יוסי. ומשמע ליה לרב בשני אלו לפסוק כרבי מאיר ורבי שמעון נגד הכלל, הלכך הזכירם ביחד, לומר לך, באלו פסק רב כרבי מאיר ורבי שמעון, אף על פי כן שאין פוסקים כך בשאר מקומות.
דן רב כרבי מאיר: דתניא: כתב הבעל ללוקח ראשון שטר מכר על שדה אחת, ולא חתמה לו האשה ללוקח הראשון על המכירה, שלא הודתה במכר של בעלה. והיינו, שלא ויתרה על אותה קרקע מלגבות ממנה את כתובתה. ושוב כתב הבעל שטר מכר על שדה אחרת ללוקח שני, וחתמה לו האשה שהיא מוותרת על הזכות לגבות ממנה כתובתה, ומת הבעל, ולא השאיר נכסים אחרים לגבות מהם את כתובתה.
הרי אשה זו אבדה כתובתה! שאינה יכולה לגבות אותה לא מן הראשון ולא מן השני. כי מהראשון אינה יכולה לגבות ואף שלא חתמה לו, היות והוא לקח ראשון, ובשעה שלקח עדיין נשארה השדה השניה בידי הבעל, ויכול הוא לומר לאשה: הנחתי לך מקום לגבות הימנו את כתובתך. ולכן אף שחזר הבעל ומכר גם את השדה השניה לאחר לא תגבי ממני, אלא מהשדה השניה שהיתה "בני חורין" בשעה שקניתי.
ואף מן השדה השניה היא אינה גובה, שהרי חתמה לו, וויתרה על שעבודה על אותה שדה, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: אף שמן הראשון לא תגבה, כיון שהניח לה מקום לגבות הימנו, מכל מקום, יכולה היא לגבות מן השני, על אף שחתמה לו על וויתורה, משום שיכולה היא שתאמר: נחת רוח בלבד עשיתי לבעלי! ולא נתכוונתי כלל לוותר על השדה כשעבוד לכתובתי. ולכן, אתם, מה לכם תביעה עלי, לקחת ממני שת השדה המשועבדת לי!?  97 

 97.  ורבי מאיר סובר, שאינה יכולה לטעון כך. שאם כן, למה לא חתמה לראשון. ובאמת, אם היה רק לוקח אחד וחתמה לו, מודה רבי מאיר שיכולה לטעון רציתי לעשות נחת רוח לבעלי. תוס' ד"ה כתב.
ופסק רב הלכתא כרבי שמעון: כי הא דתנן במשנתנו: רבי שמעון אומר: אכלה פירות גמורין משלמת פירות גמורין, אם סאה סאה אם סאתים אם סאתים.  98 

 98.  רבינו חננאל פירש, שמכאן פשיטא לה לגמרא שכל העומד ליגזז כגזוז דמי, שזה הטעם של רבי שמעון, שפירות גמורים העומדים ליתלש נחשבים כבר כתלושים. תוס' ד"ה ופסק. והשיטה מקובצת כתב לפרש בשם רבי יהונתן: רק כשהפירות צריכים עדיין לשדה, ויתכן שיעברו עליהם מאורעות שונות ולא יגיעו לגמר, לכן דין הוא שהמזיק לא יפסיד, ושמים אותם אגב הקרקע. אבל כשאינם צריכים לשדה, וכבר נגמרו, דין הוא שיפסיד המזיק, ולכן שמים אותם בפני עצמם כדי שלא יפסיד הניזק ויהא חוטא נשכר.
מתניתין:
המגדיש,  99  העושה גדיש מתבואתו בתוך שדה חבירו שלא ברשות בעל השדה, ואכלתן בהמתו של בעל השדה, פטור בעל השדה מלשלם על התבואה, מאחר והגדיש שלא ברשות.

 99.  תוכן משנה זו כבר נשנה בפרק שור שנגח את הפרה (מז א) בהכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשותו. אלא שהמשנה בא כאן לסתום שהלכה כחכמים ולא כרבי שחולק שם. או לומר שכאן גם רבי מודה כדמפרש בגמרא, תוס' ד"ה המגדיש.
ואם הוזקה בהן בהמתו של בעל השדה, בעל הגדיש חייב לשלם על הנזק.
ואם הגדיש בשדה חבירו ברשות בעל השדה, ואכלה בהמתו של בעל השדה את התבואה, בעל השדה חייב לשלם לו על התבואה.
גמרא:
והוינן בה: לימא תנן במשנתנו דלא כרבי!
דאי כרבי, האמר רבי שאין בעל הבית חייב על הנזקים שגרמה בהמתו לפירותיו של אדם אחר שהכניס אותם לרשותו, ואפילו ברשות, עד שיקבל עליו בעל הבית בפירוש לשמור על הפירות. אבל נתינת רשות לבד אין משמעותה קבלת שמירה, אלא הרי זה כאילו אמר לו: היכנס ושמור בעצמך על הפירות שלך, ולפיכך הוא אינו חייב על נזקי בהמתו בהם.
ואילו במשנתנו מבואר, שדי בנתינת רשות של בעל השדה בלבד בכדי לחייב אותו על כך שאכלה בהמתו מהגדיש של חבירו.
ומתרצינן: אמר רב פפא: הכא בנטר בי דרי (בשומר הגרנות), עסקינן. המשנה מדברת בבקעה, שכל בעלי השדות שבה עושים את גדישיהם במקום אחד, זה לצד זה, וממנים שם שומר,  100  והשומר הזה נתן לו רשות לעשות שם גדישו. ובזה אפילו רבי מודה שהשומר הוא שחייב על הנזקים שנגרמו לתבואה.

 100.  בטור (שצג) מפרש, שהשומר אינו בעל השדה. וכתב אבן האזל (נזקי ממון ג טו) שלפי זה הוציא רב פפא את משנתנו מפשוטה, דתנן "בעל השדה חייב", ופירש רב פפא דלא קאי על בעל השדה אלא על שומר הגרנות, ומה דקתני "בעל השדה", היינו ששומר נמי כמו הבעלים, שכיון שמסרו לו לשמור, הוי כבעלים. אולם הרמב"ם מפרש (לדעת המגיד משנה) שבעל השדה עצמו הוא השומר. וכתב אבן האזל, שלדעת הטור נראה, שדוקא שומר גנות שאינו בעלים, דמוכח שהוא יושב ומשמר, אמרינן דלעייל ואינטר לך קאמר. אבל בעל השדה, אף הוא שומר גורנו, לא מוכח כלל שהוא יושב ומשמר, ולכן לא אמרינן דעייל ואינטר לך קאמר.
דכיון דאמר ליה השומר: עייל וגדוש! שנתן לו רשות להגדיש שם, "עייל ואנטר לך" הוא. כאילו אמר לו השומר: עשה כאן גדישך, ואני אשמור עליו!
ולכן חייב השומר על הנזקים. אבל נתינת רשות סתם של בעל הבית, אינה מחייבת אותו בשמירה.
מתניתין:
השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן, והלכו והדליקו בשל אחרים, פטור השולח בדיני אדם, שאין בית דין מחייבים אותו לשלם על מה שנשרף, וחייב בדיני שמים.
שלח את הבערה ביד אדם פקח, הפקח חייב לשלם את הנזק.  101 

 101.  והמשלח פטור, כי אין שליח לדבר עבירה. קידושין מב ב. ובשולח ביד חרש שוטה וקטן, בלאו הכי פטור, שהרי אינם בני שליחות. תוס' בבא מציעא (י ב) ד"ה אשה.
אחד הביא את האור האש, ואחד הביא את העצים אחר כך, והדליק אותם באש, והאש התפשטה והזיקה, המביא את העצים חייב, כי לולי העצים שהוא הביא לא היתה האש מתפשטת ומזיקה.
אחד הביא את העצים תחילה, ואחד הביא לאחר מכן את האור, והדליק את העצים, המביא את האור חייב, שהרי הוא עשה את הדליקה.
בא אחר וליבה, נפח או נשף באש והעלה את השלהבת, המלבה חייב, והשנים הראשונים שהביאו את האור ואת העצים פטורים.
ליבתה הרוח את האש כולן פטורין.  102 

 102.  כתבו התוס', שר"י מפרש שמדובר ברוח מצויה, כדמוכח בגמרא, שסתם ליבוי ברוח הוא על ידי רוח מצויה. והקשה, אם כן, למה לא יתחייב האחרון שהביא את האור או את העצים? שהרי בכל מקום חייבים על האש כשיכולה להתפשט ברוח מצויה, כמו אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה, וכגון הכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה, שעומדת להגיע ברוח מצויה. ואין לחלק שזה רק כשהאש כבר קיימת ואינה מחוסרת אלא הולכה בעלמא, אבל כאן היא מחוסרת ליבוי, ואין עליה עדיין שם אש כלל, ולכן אינו חייב, דהא לא קרינן ביה "המבעיר את הבעירה". דהא לעיל (ט ב) אומרת הגמרא בגחלת שמסרה לחרש שוטה וקטן, שלכן הוא פטור, משום ד"מעמיא עמיא ואזלא", שהיא הולכת ודועכת ביד החרש. ומשמע שאם היתה דרכה של הגחלת להתלבות על ידי טלטול החרש ונדנודו, היה המוסר לו חייב אף על פי שמחוסרת עדיין ליבוי? ותירץ ר"י, שליבתה הרוח האמור במשנה עולה על "בא אחר וליבה" שנאמר לפני כן, דהיינו ששניהם ביחד ליבו את האש, האדם האחר והרוח, וכמו שנאמר בברייתא לקמן "ליבה וליבתה הריח". ולכן פטור אותו אחד שהביא את האור או את העצים, כיון שהרוח לבדה לא היה ביכולתה ללבות את האש. וגם האדם המלבה פטור, כיון שגם בליבויו לבד לא היה בכדי ללבות את האש. וכמו שאמרו שם בברייתא "אם יש בליבויו כדי ללבותה, חייב. ואם לאו פטור". וכתבו התוס', שאין צריך לכל זה, אלא "ליבתה הרוח", היינו שהרוח לבדה ליבתה את האש, אלא שהיתה רוח שאינה מצויה, ולכן פטור הקודם. תוס' ד"ה ליבתה. ויש מהראשונים שנקטו לפרש המשנה כמו הצד שדחו התוס', שכיון שאין עליה עדיין שם אש, אין חייבים עליה אפילו אם נחלבתה ברוח מצויה, לפי שהרוח היא שעושה את האש, וכאילו הוא עושה את הנזק לגמרי. ויישבו את הראיה שהביאו התוס' מגחלת מעמיא עמיא ואזלא.
גמרא:
אמר ריש לקיש משמיה דחזקיה: לא שנו במשנה שהשולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור בדיני אדם, אלא כשמסר לו המשלח גחלת, וליבה אותה החרש עד שנעשתה שלהבת, ויצאה והזיקה. אבל אם מסר לו שלהבת, חייב המשלח.
מאי טעמא?
משום שמעשיו של המשלח, שמסר לו שלהבת, שהיא מזומנת להזיק, קא גרמו לו לדליקה.
ורבי יוחנן אמר: אפילו מסר לו שלהבת נמי פטור המשלח.
מאי טעמא?
משום שצבתא (מלשון צבת) דחרש גרמה לו. אחיזתו של החרש בשלהבת, שנטלה והוליכה לגדיש, היא גרמה את הדליקה.  103 

 103.  כך פירש רש"י בדף ט עמוד ב. והשיטה מקובצת הביא בשם הרא"ה, שמדובר דוקא כאשר החרש לא הוליך את השלהבת לגדיש, אלא שהרבה עליה עצים והגדיל את המדורה, והאש התפשטה מעצמה והגיעה לגדיש. אבל אם החרש הוליך את האש לגדיש והדליק את הגדיש, מודה רבי יוחנן שהפקח חייב. שהרי זה ככלב שנטל החררה והדליק את הגדיש, שאם בעל הגחלת פשע בשמירת גחלתו, הוא חייב.
ולא מחייב המשלח עד שימסור לו לחרש גווזא קוצים,

דרשני המקוצר[עריכה]