פרשני:בבלי:בבא קמא נד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא נד א

חברותא[עריכה]

ורבנן  "או" מיבעי ליה לחלק בין שור לחמור, שלא תאמר: אינו חייב עד שיפול בבורו שור וחמור גם יחד.  1 

 1.  מבואר בתוספות, שענין זה הוא מחלוקת רבי יונתן ורבי יאשיה שהובאה בכמה מקומות בש"ס, אם צריך "או" לחלק, וכגון: "אביו ואמו קלל", שנחלקו בו אם הלשון משמע שיקלל את שניהם, או דמשמע: "אביו קילל אמו קילל".
ורבי יהודה הדורש "או" לרבות את הכלים, אמר לך: לחלק מ"ונפל שמה שור או חמור" נפקא, כי מאחר שכתב בלשון יחיד, ולא אמר "ונפלו", משמע שחייב על שור בפני עצמו, ועל חמור בפני עצמו.
ורבנן שהצריכו "או" כדי לחלק בין שור לחמור, אמרי לך: אי מ"ונפל" לבד, הייתי מפרש שאינו חייב אלא על שניהם כאחד, כי "ונפל" טובא נמי משמע, פעמים שכותבת התורה לשון יחיד ביחס לרבים, וכמו (שמות לו א): "ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב".  2 

 2.  עוד הביא רש"י דוגמא מהפסוק (דברים יג ג): "ובא האות והמופת", (כך הם דברי הכתוב שם: "כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום, ונתן אליך אות או מופת. ובא האות והמופת", וצריך תלמוד) ; וכן (שמואל א יז): "ובא הארי ואת הדוב".
ומקשינן: מנין לרבות מעיקר הפסוק כל בעלי חיים, והרי אימא: "ונפל" - דמשמע כל מי שנפל - הרי "כלל", "שור וחמור" הרי "פרט", וקיימא לן:
"כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט", ואם כן נאמר: "שור וחמור" אין, אכן חייב עליהם אם נפלו בבור, אבל מידי אחרינא (שאר בעלי חיים), לא חייב עליהם.
אמרי בני הישיבה ליישב:
כתיב עוד: "בעל הבור ישלם", הרי חזר וכלל, וקיימא לן: "כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט", מה הפרט מפורש בעלי חיים, אף כל בעלי חיים.  3 

 3.  מכאן יש ללמוד, שכל דבר שאינו בעלי חיים אין חייב עליו בבור, ובכלל כלים הוא; וראה בתוספות לעיל י א ד"ה שייר, שהקשו שם על רש"י, דמשמע מדבריו, שהבור חייב על התבואה, והם דחו דבריו, והוכיחו מלעיל מח ב שכל דבר שאינו בעלי חיים בכלל כלים הוא, מדמבואר שם שנזק של מים הוי נזק של כלים, ולכאורה מוכח כן גם מסוגייתנו.
ואכתי מקשינן: מנין לנו ממקרא זה לחייב על כל בעלי החיים, והרי אימא: אי מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמאה במגע ובמשא, אף כל דבר שנבלתו מטמאה במגע ובמשא, אבל עופות - שאין נבלתן מטמאה במגע ובמשא -  4  לא!

 4.  נבלת עוף טהור מטמאת בבית הבליעה בלבד, ונבלת עוף טמא אינה מטמאת כלל, וכמבואר בחולין ק ב: "יכול תהא נבלת עוף טמא מטמא בגדים אבית הבליעה, תלמוד לומר נבילה בל תאכל נבילה וטריפה, יצא זה שאין איסורו וטריפה לא יאכל לטמאה בה, מי שאיסורו משום משום בל תאכל נבילה וטריפה ; רש"י לקמן סג א.
ומשנינן: אם כן - שהפרט נכתב, כדי לרבות רק דברים הדומים לפרט בשני צדדים, דהיינו שהם בעלי חיים וגם נבלתם מטמאה במגע ובמשא - נכתוב רחמנא חד פרטא, (תכתוב התורה רק אחד משני הפרטים, ולא שור וחמור כפי שכתוב) -
ובהכרח שלכן כתבה התורה שני פרטים, כדי ללמוד מהפרט השני ב"אם אינו ענין" לדבר שהוא דומה לפרט משני צדדים (בעלי חיים, ונבלתן מטמאת במגע ובמשא), תנהו ענין לדבר שאינו דומה לפרט אלא מצד אחד, דהיינו עופות שהם בעלי חיים ואין נבלתם מטמאה במגע ובמשא.  5 

 5.  א. כתב רש"י, שלפי תירוץ הגמרא תיקשי: מנין לנו למעט אדם, שהרי שני הפרטים שנכתבו בתורה נצרכו לרבות בעלי חיים ועופות, ומנין נמעט אותו, אלא שהגמרא בלאו הכי מקשה מהך מילתא דעופות, ולפי מסקנת הגמרא מתיישב הכל. ב. כעין זה לקמן סג א, ושם מקשה הגמרא, מנין לרבות עופות טמאין, ושמא לא בא הכתוב לרבות אלא עופות טהורים שקצת טומאה יש בהם, שהם מטמאים בבית הבליעה.
ומקשינן עלה: הי פרט נכתוב (וכי איזה פרט יכולה היתה התורה לכתוב בלי הפרט השני)!?
והרי אי כתב רחמנא "שור" בלבד, הוה אמינא: בעל חי הקרב לגבי מזבח אין, אכן חייבים עליו, אבל בעל חי שאינו קרב לגבי מזבח, לא חייבים עליו.
ואי כתב רחמנא "חמור" בלבד, הרי הוה אמינא: בעל חי הקדוש בבכורה אין, אכן חייבים עליו, אבל בעל חי שאין קדוש בבכורה כגון סוסים וגמלים, לא חייבים עליו.
ואם כן אי אפשר לומר, שלכן כתבה התורה את שני הפרטים כדי לרבות עופות, ואכתי תיקשי: שמא אין חייבים אלא על הדומה לפרט בשני צדדים, דהיינו, שהוא בעל חי, ואף נבלתו מטמא במגע ובמשא, אבל עופות מנין שהוא חייב עליהם!?
אלא מכח קושיא זו מפרשת הגמרא טעם אחר, מנין שאף על העופות חייבים, ואין ממעטים אותם, משום שאינם דומים לפרט בטומאת מגע ומשא בנבלתם:
כי אמר קרא: "והמת יהיה לו", ומרבינן: כל דבר מיתה.  6 

 6.  אפשר, שכוונת הגמרא היא לדרוש את הפסוקים במידת "ריבוי ומיעוט", וכעין המבואר בעמוד ב, ראה שם.
ומקשינן: בין לרבנן דקא ממעטי להו לכלים מדכתיב "חמור", ובין לרבי יהודה דקא מרבי להו לכלים מדכתיב "או", ואם לא כן היה דורש אף הוא מ"חמור" למעט את הכלים, וכי אטו כלים בני מיתה נינהו, ונמצא שהם ממועטים ממילא, ואין צריך "חמור" כדי למעטם.  7  אמרי בני הישיבה ליישב:

 7.  נתבאר על פי התוספות, שתמהו: הניחא לרבנן אכן קשה, כי מאחר שאת הפסוק יש לנו לדרוש באופן שאין בכלל אלא בעלי חיים, אלא דמרבינן אף עופות מדכתיב "והמת יהיה לו", אם כן תיקשי: מהיכי תיתי לרבות כלים שאינם בעלי חיים ואינם בני מיתה, עד שהוצרכנו ל"חמור" כדי למעט את הכלים; אבל לרבי יהודה מאי קשיא, והרי אדרבה כיון שמן הכתוב אין לנו מקור לחייב על הכלים, לכן הוצרך "או" לרבות! ? ותירצו התוספות: "דלרבי יהודה נמי הוה ממעט כלים מ"חמור" אי לאו ריבויא (ד"או"), ולהכי פריך: בין לרבנן דממעטי להו כלים מ"חמור", ובין לרבי יהודה דמרבה להו כלים מ"או" (כדי) לאפוקי ממיעוט ד"חמור": הא לאו בני מיתה נינהו".
שבירתן של כלים זו היא מיתתן, ובכלל "והמת יהיה לו" הם, ואם לא שמיעטה התורה "חמור", היינו מחייבים בבור אף על הכלים.  8 

 8.  כתב רש"י בד"ה שבירתן זו היא מיתתן: "הילכך לרבנן אתא "חמור" למעוטינהו, הואיל ולאו מיתה ממש היא, ו"שור" למעוטי אדם שאינו מין בהמה; ואי כתב רחמנא חד (כלומר: לכתוב מיעוט אחד, ונמעט מה שאינו מין בהמה), הוה אמינא למעוטי אדם אבל כלים לא, דכי קא ממעט בעלי חיים דכוותיה קא ממעט, להכי איצטריך "חמור". ומה שכתב רש"י, שכלים נתמעטו משום שלאו מיתה ממש היא, לכאורה כל זה אינו אלא לפי מה דסברה הגמרא עכשיו, דמרבינן "עופות" מ"והמת יהיה לו", אבל לפי מסקנת הגמרא שמרבינן עופות מדכתיב "כסף ישיב לבעליו", ושוב אין אנו צריכים לתירוץ הגמרא "שבירתן זו היא מיתתן", אם כן מיעוט כלים אינו תלוי במה שאינה מיתה גמורה, ומיהו דוחק לפרש כן ברש"י, וצריך תלמוד; (וראה עוד מה שציינו ב"ספר המפתח" על דברי רש"י אלו).
ואכתי מקשינן לרב דאמר: בור שחייבה עליו תורה, להבלו ולא לחבטו, אם כן תיקשי:
בין לרבנן שהוצרכו למקרא למעט את הכלים, ובין לרבי יהודה המחייב על כלים בבור, וכי אטו כלים בני הבלא נינהו (וכי מזיק ההבל לכלים), ואין שייך להתחייב עליהם!?
אמרי בני הישיבה ליישב:
כלים שמיעטה תורה לדעת חכמים, ולרבי יהודה חייב עליהם, היינו דוקא בכלים חדתי דמיפקעי מהבלא (בכלים חדשים, הפוקעים בהבל הבור).
ואכתי מקשינן: והרי האי "והמת יהיה לו" - שלמדת ממנו לרבות כל דבר מיתה - מיבעי ליה לכדרבא, דאמר רבא: שור פסולי המוקדשין שנפל לבור, פטור, משום שנאמר: "והמת יהיה לו", במי שהמת שלו, יצא זה שאין המת שלו, וכמבואר לעיל נג ב.
אלא מכח קושיא זו חוזרת בה הגמרא, ואכן אל תאמר שריבתה התורה כל דבר ואפילו עופות משום שאמרה תורה: "והמת יהיה לו", אלא משום דאמר קרא: "כסף ישיב לבעליו", כדי לרבות כל דבר דאית ליה בעלים שחייבים עליו אם הוזק בבור.
אי הכי - שמ"כסף ישיב לבעליו" יש לנו לרבות הכל - אפילו כלים ואדם נמי יהיה חייב עליהם!?  9 

 9.  אף לפי מה שסברה הגמרא בתחילה, שהריבוי הוא מ"והמת יהיה לו", יכולה היתה הגמרא לשאול: "אי הכי אפילו אדם נמי".
ומשנינן: כי אמר קרא: "שור" ולא אדם, "חמור" ולא כלים.
ומקשינן לרבי יהודה דקא מרבי להו לכלים, בשלמא "שור" ממעט ביה אדם -
אלא "חמור" מאי ממעט ביה כיון שאין הוא ממעט ממנו את הכלים!?  10  אלא  11  אמר רבא:

 10.  א. הקשו התוספות: נאמר ד"חמור" בא למעט שטרי חוב שנפלו בבור ונשחתו, שאין חייב עליהם (משום שאין גופן ממון, דומיא דכל הפרטים)! ? ותירצו: אפילו אדם המזיק שטרות אינו חייב אלא משום "דינא דגרמי", שגרם להפסיד חובו, ואפילו למאן ד"דאין דינא דגרמי" אינו אלא מדרבנן, וכמו שהוכיחו, ואם כן אין צריך למעט שטרות שלא יתחייב לשלם כשנפלו בבורו; (וראה עוד בתוספות לקמן סב ב שכתבו כעין זה, שאין צריך למעט שטרות מכפל, כיון שאפילו אם איבדו בידים אינו חייב אלא משום דינא דגרמי). ומיהו אכתי תיקשי לדעת הראשונים הסוברים ש"דינא דגרמי" הוא מן התורה! ? וב"קצות החושן" (שפו א) תירץ, על פי המבואר בתוספות לקמן עא ב ד"ה וסבר: "דעד כאן לא מחייב רבי מאיר בדינא דגרמי, כגון בשורף שטרותיו של חבירו וכיוצא בו, שראוי השטר לכל העולם למכור ולגבות בו", אבל דבר שאינו שוה אלא למחזיק בו, לא, ראה שם; ואם כן בשטרות שמכירתן רק מדרבנן, אי אפשר שיבוא הפסוק למעט שטרות, ואפילו למאן דדאין דינא דגרמי, (וראה ב"אילת השחר" שפקפק הרבה בדברי ה"קצות החושן", שאינו דומה לדברי התוספות דשם).   11.  לשון "אלא" צריך תלמוד.
"חמור" דבור - כלומר: תיבת "חמור" האמורה בפרשת בור - לדעת רבי יהודה, ו"שה" דאבידה  12  - כלומר: תיבת שה האמורה בפרשת השבת אבידה - לדברי הכל - קשיא, למה נכתבו.

 12.  הוא בדברים כב: "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים, והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך:. וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו, וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה, לא תוכל להתעלם", ובבבא מציעא כז א מתבאר למה נכתבו הפרטים: שור, חמור ושמלה, אחר שכלה התורה "לכל אבדת אחיך", אבל "שה" קשיא למה נכתב.
שנינו במשנה: נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן, חייב:
ומפרשינן: מאי שור חרש שוטה וקטן!?
אילימא: שור של חרש, שור של שוטה, שור של קטן, כך הרי אי אפשר לומר, כי:
הא שור של פקח וכי אטו פטור הוא!? וכי היכן פטרה התורה את בעל הבור כשנפל בו שור של פקח.
אלא אמר פירש רבי יוחנן את משנתנו:
שור שהוא בעצמו חרש, שור שהוא שוטה, שור שהוא קטן.  13 

 13.  וענין הקטן בזה, כל שלא הגיע ללמוד חרישה, שמתוך ביעוטו אינו נשמר, כמו שנאמר: "כעגל לא לומד", מאירי.

דרשני המקוצר[עריכה]