פרשני:בבלי:בבא קמא כא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא כא ב

חברותא[עריכה]

אלא בעלמא, בור ברשותו פטור כרבי ישמעאל, ואין לפירות דין מזיק,
ושאני הכא, שאם אכלה מהם אינה חייבת, משום דאמר בעל הבהמה לבעל הפירות: לאו כל כמינך דמקרבת להו לפירותיך לרשות הרבים. כי אע"פ שהמקום הוא רשותך, אין לך זכות להעמיד פירותיך סמוך לרשות הרבים, ומחייבת להו לתוראי, שבכך נגרם לי חיוב נזקין.
ושמואל אמר, בעלמא בור ברשותו חייב כרבי עקיבא, ואעפ"כ אין לפירות דין בור, והטעם לכך הוא:
דבשלמא בור ברשותו, איכא למימר שהוא חייב, משום שהשור המהלך ברשות הרבים לאו אדעתיה, אין בו דעת להזהר, וחייבה התורה את בעל הבור באחריות נזקי השור, שאין בו דעת להזהר.
אלא פירות שהוזק בהם השור, מי איכא למימר "לאו אדעתיה"!? האם אפשר לומר שלא שם לב להזהר?
הא חזי להו! הרי הם נראים לעין. וכיון שהניח את הפירות ברשות, אין הוא חייב על תקלה כזו.  9  ודנה הגמרא: לימא, מחזרת תנאי היא. שמהברייתא שלפנינו נראה שדין מחזרת, תלוי במחלוקת תנאים:

 9.  אמנם אם יניחם ברשות הרבים כיון שאין לו רשות להניחם לא אמרי' סברא זו וחייב עליהן אם יזיקו.
דתניא, אכלה מתוך הרחבה, משלמת מה שנה נית,
אבל אם אכלה מצידי הרחבה, משלמת מה שהזיקה, דברי רבי מאיר ורבי יהודה.
רבי יוסי ורבי אליעזר אומרים: אין דרכה של בהמה המהלכת לאכול, אלא להלך, ולכן, אם אכלה מצידי הרחבה, חייבת.
ותמהינן: אם כן, רבי יוסי היינו תנא קמא ששניהם מחייבים בצידי הרחבה.
אלא על כרחך, מחזרת איכא בינייהו. שנחלקו כשאכלה את הפירות כשהיא ברחבה, ומחזרת ראשה ואכלה מצידי הרחבה.
תנא קמא סבר, מחזרת נמי משלם רק מה שנהנית. ומה שאמר תנא קמא שאם אכלה מצידי הרחבה משלמת מה שהזיקה, זה כשהבהמה עצמה עומדת בצידי הרחבה.
ורבי יוסי סבר, שגם מחזרת משלמת מה שהזיקה, כיון שאין דרכה בכך.
ודחינן: לא. אפשר לומר שאינם חולקים בכך, אלא, דכולי עלמא סוברים שמחזרת שאכלה, דינה אי כרב שחייבת אי כשמואל שפטורה,
והכא, רבי מאיר ורבי יוסי, ב"ביער בשדה אחר" קא מיפלגי, במיעוט הנדרש מהפסוק "וביער בשדה אחר", האם הוא בא למעט שן ברשות הרבים.
מר סבר, רבי מאיר ורבי יוסי סוברים, ש"וביער בשדה אחר" ממעט: ולא ברשות הרבים! ולכן אכלה מתוך הרחבה משלמת רק מה שנהנית.
ומר סבר, רבי יוסי ורבי אליעזר סוברים ש"וביער בשדה אחר" ממעט: ולא ברשות המזיק! שאם הכניס פירותיו לחצר שלא ברשות בעליו, וניזוקו ע"י בהמתו פטור.
ופרכינן: ברשות המזיק, מה צורך יש במעוט?
לימא המזיק: פירך ברשותי, מאי בעי!? כיון שאין לך רשות להכניס פירותיך לרשותי, הרי אחריות נזקן היא עליך.
ומסקינן: אלא אין מחלוקתם אלא בהא דאילפא, שאמר לעיל (כ א) בהמה שפשטה צוארה ואכלה מעל גבי חבירתה חייבת.
וכן בהא דרבי אושעיא, שאמר בהמה הקופצת ואכלה מתוך הקופה חייבת, איכא בינייהו.
ונחלקו בזה, שרבי מאיר סובר שאכלה מתוך הרחבה לעולם פטור, אפילו מעל גבי חבירתה או קופצת, ורבי יוסי סובר שאין דרכה לאכול מעל גבי חבירתה או בקפיצה, וחייבת  10 xxx

 10.  וכתבו בתוס' דקופצת חייבת משום קרן ואילו מעל גבי חבירתה הוי שן, וכ"כ רש"י לעיל כ. ועי' בעה"מ, אך הרמב"ן במלחמות כתב שאילפא ורב אושעיא פליגי בזה אי חייבת באכלה מעל גבי חבירתה בלא קופצת, דהוי כמחזרת, וקופצת הוי כשבקתה לרחבה וקמה בצידי רחבה. וזהו שאמרו דאילפא ורבי אושעיא איכא בינייהו, דלמסקנא הדרינן לפלוגתא דמחזרת. ולדינא כתב הרא"ש דהלכה כלישנא קמא דפליגי במחזרת והלכה כשמואל בדיני ומחזרת פטורה, אלא אם היתה היא גופה בצידי רחבה. אבל מקצה מקום מרשותו לרשות הרבים ואכלה משם, פסק כרב, דפטור משום דיותר יש לפטור מקצה מקום ממחזרת.
מתניתין:
במשנה להלן מתבארים דיני שן ורגל בכמה אופנים, ודיני צרורות הנעשים על ידי אש.
א. הכלב והגדי שקפצו מראש הגג אל חצר הניזק, ושברו שם את הכלים, משלם נזק שלם, מדין "רגל", מפני שהן מועדין לקפוץ כך, ואין זה "שינוי", וכיון שאורחייהו לעשות כך, חייבים על נזקם כדין רגל, שגם היא דרכה בכך, להלך ולשבר כלים בהליכתה.
ב. הכלב שנטל חררה, עוגה המונחת על גבי גחלים, ודבוקה בהם, והלך הכלב עם הגחלת הדבוקה בחררה לגדיש.
אכל הכלב את החררה, והדליק את הגדיש (ובגמרא נחלקו כיצד הדליק את הגדיש).
על החררה משלם נזק שלם, כדין שן.
ועל הגדיש משלם רק חצי נזק. ונחלקו בגמרא בביאור הטעם.
גמרא:
מדייקת הגמרא: טעמא שחייבים הכלב והגדי על שוברם את הכלים משום דקפצו, לפי שדרכם לקפוץ.
הא אם נפלו מהגג, פטור.
אלמא קסבר התנא של משנתנו, כי נזק שנעשה תחלתו בפשיעה, שהניח להם להסתובב על ראש הגג, ולא שמרם שלא יקפצו אל חצר חבירו, על אף שידע שדרכם לקפוץ (ואז גם לא היו נופלים), וסופו באונס, שהרי אנוס הוא על הנפילה שלהם, כי אין דרכם ליפול, פטור.
תניא נמי הכי: הכלב והגדי שקפצו מראש הגג, ושברו את הכלים, משלם נזק שלם.
נפלו, פטורין.
וכיון שנחלקו אמוראים בשאלה זו, דנה הגמרא:
הניחא למאן דאמר "תחלתו בפשיעה וסופו באונס, פטור".
אלא למאן דאמר חייב, מאי איכא למימר? כיצד הוא יעמיד את המשנה, שהרי אין הוא חולק על סתם משנה, שאין בה תנא חולק. ומעמידה הגמרא את משנתנו לפי מאן דאמר זה:
כגון דמקרבי כלים לגבי כותל. שהיו הכלים מאד קרובים לכותל, ואינם יכולים להנזק מהקפיצה שהיא לרוחק, ונמצא שלא פשע כלל בשמירתם, ולכן פטור כשנפלו והזיקו.
דכי קפצי בקפיצהן, לא נפלי עלייהו, ואפילו "תחלתו בפשיעה", ליכא.
אמר רב זביד משמיה דרבא: פעמים, שאפילו נפלו נמי חייב.
משכחת לה, חיוב זה יתכן, בכותל של גדר הגג שהיה רעוע, ולא היה יכול הגדר הרעוע למנוע את הנפילה, ונמצא שהיה פושע בשמירתם מנפילה, ולכן חייב אפילו למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור, ואפילו אם נפלו מאליהם, בלי שנפל הגדר.
והוינן בה: מאי ניהו, מהו סיבת חיובו? הרי הוא משום דאבעי ליה לאסוקי דעתא, שהיה צריך להעלות בדעתו את החשש שייתכן דנפיל ארחי, שיפלו אריחי הכותל הרעוע.
ואם כן, כיון שסוף סוף לא נפל ארחי, ונפול אינהו מעצמם, ואין כאן פשיעה בנפילה שכזאת, והרי גם באופן הזה, תחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא! ומי שפוטר, צריך לפוטרו גם כאן!?
ומשנינן: לא צריכא, מדובר כאן בכותל צר. שהיה מעקה הגג צר, באופן שגורם להם לקפוץ או להחליק ממנו, והנחתם בראש הגג היא פשיעה לגבי נפילה.
תנו רבנן: הכלב והגדי שדלגו ממטה למעלה, ושיברו כלים למעלה, משונה הוא, ופטורין מנזק שלם, וחייבים חצי נזק כדין קרן.
ורק אם קפצו מלמעלה למטה, חייבין שדרכם בכך. אדם ותרנגול שדלגו, בין מלמעלה למטה, בין מלמטה למעלה, חייבין.
התרנגול חייב כיון שדרכו בכך, והוא מועד לענין קפיצה ולא תם, ואילו האדם חייב אפילו אם אין דרכו בכך, כי אדם המזיק חייב בנזקין כמועד לעולם, ואין צד "תמות" באדם. ומקשה הגמרא מברייתא, שנאמר בה בגדי ובכלב, אחרת:

דרשני המקוצר[עריכה]