פרשני:בבלי:בבא קמא כז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא כז א

חברותא[עריכה]

כולן  פטורין.  1 

 1.  הטעם שהם פטורים בבת אחת לכולי עלמא, כתב רש"י לעיל י ב שהוא משום שאין ידוע על ידי מי נהרג; ובסנהדרין עח א כתב טעם אחר, שהוא משום שנאמר: "ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת", הרי שלא חייבה התורה אלא "איש" ולא שנים שהכוהו; וכל שכן שלדעת חכמים הסוברים, שאינו חייב עד שיכה "כל נפש", שאין אחד מהם חייב, כשהכוהו בבת אחת; על פי אחרונים בהבנת דברי רש"י.
רבי יהודה בן בתירא אומר:
אם הכוהו בבת אחת כולן פטורין, אבל אם הכוהו בזה אחר זה, האחרון שהכהו חייב מיתה, מפני שקירב את מיתתו; אבל חכמים סוברים, כיון דכתיב: "ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת", הרי למדנו שאינו חייב עד שיכה "כל נפש", וכיון שמתחילה סייעו הראשונים בהריגתו, אין כאן "כל נפש" במכת האחרון.  2 

 2.  א. נתבאר על פי רש"י בסנהדרין עח א. ב. לעיל בהערות בסוף עמוד ב, הובאו דברי הרמב"ן, הסובר, שאם "בתר מעיקרא אזלינן", כשזרק תינוק מראש הגג, הרי הוא גברא קטילא, ופטור המקבלו בסיף לרבי יהודה בן בתירא; וביאר ב"חידושי רבי שמואל" בבא קמא סימן יז אות ה, שלכך אין אומרים גם גבי "הכוהו עשרה בני אדם" שיהיה פטור האחרון משום שגברא קטילא קטל, שהרי כבר הכוהו מכות שיש בהם כדי להמית; שהוא משום, דבזורק תינוק כבר נתן בו את הכח שמחמתו יחבט בקרקע וימות, מה שאין כן כשהכהו מכה שיש בה כדי להמית, הרי המיתה שלבסוף היא על ידי התפתחות שבאה אחר כך מכח המכה, וכעין מה דאמרינן "קרנא דתורא קבירא ביה", ובזה אין שייך להחשיבו כגברא קטילא כבר משעת ההכאה.
ואף כאן, לדעת רבי יהודה בן בתירא חייב זה שקיבלו בסיף מפני שקירב את מיתתו, ולדעת חכמים הרי הוא פטור.
ואם זרק תינוק מראש הגג ובא שור מועד  3  וקבלו בקרניו והרגו, אם חייב בעליו בכופר כדין שור ההורג את האדם: דין זה תלוי בפלוגתא דרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא, ורבנן; דתניא:

 3.  כן פירש רש"י, ומשום ששור תם אינו משלם את הכופר לדעת חכמים החולקים על רבי יוסי הגלילי, ראה לעיל טו א. וב"חזון איש" (ב טו) תמה: הרי אפילו שור שמועד לנגוח בני אדם, אינו נחשב מועד לענין לקבל את הנופל באויר, (והרי זה דומה למועד לקרן ימין, שאינו נחשב מועד לענין קרן שמאל) ; ולא משמע דמיירי בשור שמועד לקבל בקרניו מן האויר! ? וכתב לפרש את הגמרא, שהשור קיבלו בקרניו דרך הילוכו, לא בכוונת נגיחה, ומשום כופר דרגל הוא מתחייב, ראה שם; וראה עוד בהערות בהמשך.
כתיב: "אם כופר יושת עליו (על בעל השור שהרג את האדם) ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו", ונחלקו תנאים אלו כמה הוא משלם:
חכמים סוברים: דמי ניזק הוא משלם.
רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: דמי מזיק.
נמצא, שלפי חכמים אין הוא חייב בכופר, שהרי אין לתינוק דמים, כיון שכבר נזרק אל מיתתו; ואילו לרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, הרי הוא משלם כופר כפי שויו של בעל השור.  4  ואמר עוד רבה:

 4.  א. נתבאר על פי רש"י. וכתב ב"שיטה מקובצת" בשם הר"ש, שסוגיא זו היא אליבא דרבי יהודה בן בתירא, שבאדם בכהאי גוונא הוי רוצח ונהרג, ומשום שלרבנן, היות ואילו היה אדם הורג את התינוק הזה היה פטור, אם כן אף השור פטור, ד"כמיתת הבעלים כך מיתת השור", (סנהדרין עח א), ואם אין השור נהרג אין בעליו משלם כופר, לדעת רבה (לקמן מג א). ב. אבל רבינו חננאל פירש את הסוגיא להיפך: אליבא דרבי יהודה בן בתירא, פשיטא שמחוייב לשלם כופר; ואליבא דרבנן, תלוי הדבר בפלוגתא דרבי ישמעאל ורבנן: לרבי ישמעאל דאמר דמי מזיק, גדר דין תשלומי כופר הוא דנחשב כאילו הוא עצמו הרגו, אלא דכיון שלא עשה מעשה בידים חס רחמנא עליה שישלם כופר ולא יהרגוהו, אם כן למאן דאמר "כל נפש" בעינן, ואין אדם חייב על רציחה זו, אי אפשר לחייב את בעל השור בכופר; אבל לרבנן דמשלם דמי ניזק, אם כן אינם סוברים שכופר בא במקום הריגת הבעלים, לפיכך מחוייב הוא לשלם כופר, אף על פי שאין אדם חייב על רציחה זו. וכתב ה"חזון איש" (ב טו): ואף על גב דאין לו דמים בשעת נגיחה (ואם כן למאן דאמר "דמי ניזק" מה ישלם), מכל מקום שיימינן ליה דמיו אילו היה חי, שאין התשלומין בעד היזיקו, שאין דמים לבן חורין, אלא הכי חייביה רחמנא, (ראה עוד שם, ובציון 474 לרשב"א). ג. כתב המאירי: בא שור מועד וקבלו בקרניו פטור מן הכופר, שאם הכופר דמי ניזק זה אין לו דמים, ואם הוא דמי מזיק, אין צריך עליו כפרה. ונראה, שהמאירי פירש את הסוגיא כרש"י, וסובר כרבינו חננאל בביאור שיטת מאן דאמר דמי מזיק; ולפיכך, למאן דאמר דמי ניזק, טעם הפטור הוא משום שאין לו דמים, ולמאן דאמר דמי מזיק, להלכה דקיימא לן אינו חייב עד שיכה כל נפש, טעם הפטור הוא, משום שאין כאן רציחה ואינו צריך כפרה. ד. ואולם צריך עיון - בין לרבינו חננאל, ובין למאירי - אמאי למאן דאמר דמי ניזק אינו פטור אלא היות ואין לו דמים, תיפוק ליה מטעם שאין השור נהרג, ואם אין השור נהרג אין בעליו משלמים כופר! ? ותירץ ה"חזון איש" (שם), דלא מיירי הכא בשור מועד שמתחייב מדין "קרן", אלא בשור שהרג דרך הילוכו ומדין "רגל", ובכופר דרגל אף על פי שאין השור נהרג בעליו משלמין כופר, (ראה רש"י מח ב ד"ה דחזא). ה. כתב ה"חזון איש" (שם): אף על פי שמציאות תינוק באויר הויא כרוח שאינה מצויה, ושור מועד ורגל סגי להו ב"שמירה פחותה", ואם שמר שורו אינו חייב בכופר (מה א), מכל מקום הוה ליה תחילתו בפשיעה - לענין נגיחת קרן ודריסת רגל - וסופו באונס, וחייב.
נפל אדם מראש הגג ברוח מצויה שהוא קרוב למזיד, ונתקע באשה  5  דרך ביאה, הרי זה חייב בארבע דברים, ומפרש להו ואזיל.

 5.  ונתקע באשה - כתב ב"ים של שלמה": האי מאמר דרוש וקבל שכר הוא.
וביבמתו, אם נתקע ביבמתו שהיא זקוקה לו ליבום, לא קנה, שאין הוא קונה אותה אלא אם נתכוין לשם ביאה ואפילו לביאת אשה אחרת, אבל זה שלא נתכוין לשם ביאה כלל אינו קונה.
ובאיזה ארבעה דברים הוא חייב: חייב בנזק שהרי אפילו באונס הוא חייב, וחייב בצער, בריפוי, ובשבת משום שקרוב למזיד הוא, היות ונפל ברוח מצויה.
אבל בושת לא חייב לשלם, דתנן: אינו חייב על הבושת, עד שיהא מתכוין, וזה הרי לא נתכוין, אף שהיה קרוב למזיד.
ואמר עוד רבה:
נפל מראש הגג ברוח שאינה מצויה והזיק ובייש, חייב על הנזק שהוא חייב בו אפילו באונס, ופטור בארבעה דברים, שהרי אינו מזיד ולא קרוב למזיד.  6 

 6.  א. כתב הרשב"א, שאם כי באונס גמור אין אדם מתחייב אפילו בנזק, (ראה הערה במשנה), מכל מקום רוח שאינה מצויה אינה אונס גמור; וכן כתבו התוספות לקמן כז ב, שרוח שאינה מצויה הוי אונס כעין אבידה, ולכן חייב בה אדם המזיק; והרמב"ן (בבא מציעא פב א), כתב, שאדם המזיק חייב אפילו באונס גמור, כי רוח שאינה מצויה שדיברו בה חכמים היא אפילו כרוחו של אליהו. ב. כתב הטור (ריש סימן שעח): המזיק בין במזיד בין בשוגג חייב, ובלבד שלא יהיה אנוס, כגון אם נפל ברוח שאינה מצויה והזיק. ותמה ב"בית יוסף": הלא מפורש בסוגייתנו, שבנזק הוא מתחייב אפילו ברוח שאינה מצויה! ? וב"דרישה" וב"לחם משנה" (חובל ומזיק א יב), הוסיפו לתמוה מדברי הטור עצמו (בסימן תכא יג), שהעתיק את דברי רבה בסוגיין שאם נפל ברוח שאינה מצויה חייב בנזק ופטור בארבעה דברים, ונמצאו דברי הטור כסותרים זה את זה! ? ותירץ ה"לחם משנה": רוח שאינה מצויה - לדעת הטור - נחשבת כאונס גמור (דלא כהרשב"א לעיל אות א), ולפיכך פטר הטור את המזיק ברוח שאינה מצויה, אבל בגמרא מדובר כשעלה לגג באופן שהיה יכול ליפול ברוח מצויה, וכיון שפשע בעלייתו, דהיה יכול ליפול ברוח מצויה, אף על פי שלא נפל אלא ברוח שאינה מצויה חייב בנזק.
ואם נפל מראש הגג ברוח מצויה שהוא קרוב למזיד, והזיק ובייש:
חייב בארבעה דברים, ופטור על הבושת מפני שאינו מתכוין.
ואם נתהפך אחרי שהתחיל ליפול, ומכוין ליפול על האדם להנאתו, כדי שלא ייחבט בקרקע,  7  חייב אף על הבושת, ואף שלא נתכוין לבייש.

 7.  א. נתבאר על פי רש"י; וב"ים של שלמה" (סימן לט) תמה, שהרי אין זה "מתכוין להזיק", שהרי להנאתו הוא מתכוין; (ועוד הקשה, הרי עיקר הטעם שלגבי בושת אינו חייב עד שיתכוין לבייש, ואינו כשאר דברים שהוא חייב בשוגג קרוב למזיד, הוא משום דבשלא נתכוין לבייש, אין כאן ביוש, שהכל יודעים שלא עשה בעבור גנותו, ולכן כשמתכוין הוא להזיקו ועשה לדעתו, יש בו דין ביוש; ואם כן, באופן שנתהפך להנאתו, אין בו דין ביוש, דלא עשה לגנותו! ?). ומיהו ראה במאירי שכתב: אפילו לא כיוון אלא להצלת עצמו, הואיל והוא יודע שבאותה הצלה הוא מזיק ומבייש, הרי זה מכוון גמור וחייב אף על הבושת, שהרי נאמר: "ושלחה ידה והחזיקה וכו"', שאף על פי שאין כוונתה אלא להציל את בעלה, הואיל ומתכוונת מכל מקום להזיק חייבת אף על הבושת, (וראה עוד בהערה הבאה בשם רבי עקיבא איגר). וב"נמוקי יוסף" כתב: ואף על פי שלא נתכוין לשום בושת, כיון שידוע שהיה ניזוק חבירו בזה, כמי שנתכוין להזיק דמי, כההוא דשבת דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. והראב"ד פירש, דמיירי באופן שנתכוין להזיקו אלא שלא נתכוין לביישו, וכגון שנתכוין להזיקו במקום שאין בו בושת, והזיקו במקום הנראה שיש בו בושת, ושחייב אף על הבושת.
ומשום דתניא: ממשמע שנאמר: "ושלחה ידה ... במבושיו", איני יודע שהחזיקה!? ואם כן די לו שיאמר: "ושלחה ידו במבושיו", ומה תלמוד לומר: "והחזיקה במבושיו", לומר לך:
כיון שנתכוין להזיק,  8  אף על פי שלא נתכוין לבייש, הרי זה חייב על הבושת.

 8.  ראה לשון רבי עקיבא איגר בדף פו ב ד"ה עד: "מתכוין ליפול על האדם, אף על פי שאינו מכוין לביישו, כיון דמכוין לעשות זה, ובמעשה זה יש בושת חייב עלה, וכן כתב ב"תוספות יום טוב" פרק ג משנה י"ח", ומבואר שאין כוונת הגמרא לכוונה להזיק, אלא כוונה למעשה שהביא את הבושת, וראה בדברי הראשונים שהובאו בהערה קודמת. ובביאור הדרשה, נראה מדברי המאירי שהובא בהערה קודמת, שהדרשה היא ללמד, שאם כי פשטא דקרא מיירי שהחזיקה במבושיו כדי לביישו, מכל מקום גלי רחמנא בלשון "והחזיקה" שאפילו אם החזיקה במבושיו שלא כדי לביישו, אלא כדי לתופסו, מכל מקום חייבת היא על הבושת.
ואמר עוד רבה: אם הניח לו - אדם לאדם אחר - גחלת על לבו, ולא סילקה ומת, פטור הנותן, כי היה לו להרוג לסלקה.  9 

 9.  נתבאר על פי לשון רש"י; וכתב ה"נמוקי יוסף": שהיה לו לסלק, שאין דרך העולם למסור נפשם כדי לחייב אחרים, הלכך איהו אפסיד אנפשיה. ולהלן ד"ה עבדו כגופו דמי, כתב ה"נמוקי יוסף": כיון דמצי העבד לסלקה, לאו גיריה דמזיק נינהו, וראה בהערה להלן. ב. כתב הרא"ש: פטור - אפילו אם התרוהו וקבל עליו התראה, דלפי סברת העולם, היה לו לסלק, ולא להניח לעצמו למות, כדי שיהרג חבירו; וראה בתוספות, שאפילו אם הניח על בשרו, והוזק, פטור המניח, מטעם דהיה לו לסלק את הגחלת. ג. וראה ב"חידושי רבי שמעון" סימן כה, שכתב בטעם הפטור, שאם היה יכול להסיר מעצמו את הגחלת ולא הסיר, נחשב כאילו הרג את עצמו; אך ב"אבן האזל" (חובל ומזיק ד כב) כתב בטעם הפטור, שהוא משום שמצד האומדנא לא היה עומד ליהרג, כיון שבודאי יסיר מעצמו את הגחלת, וילפינן מקרא ד"באבן או באגרוף" (שמות כא יח), שאינו מתחייב אלא כשיש אומדנא שימות מהכאתו; (ונפקא מינה בין הטעמים: אם הנהרג אמר לו שיתן גחלת על לבו).
אבל אם הניח על בגדו, ונשרף הבגד, הרי המניח חייב, ואף שהיה ביד הניזק לסלק את הגחלת, ומשום שיכול לומר: "לכך לא סלקתי את הגחלת, מפני שאמרתי: אתבענו לדין וישלם לי".
אמר רבא: תרווייהו - שני הדינים האחרונים שאמר רבה - תננהי (כבר שנינו אותם במשניות)! זה שאמר רבה שאם הניח גחלת על לבו ולא סלקה, פטור המניח, תנינא לה בהא דתנן בסנהדרין עו ב:
כבש עליו לתוך האור, הכניס אדם את ראשו של השני לתוך שריפה, או שכבש עליו לתוך המים, ואינו יכול לעלות משם, ומת, כלומר: החזיק בו עד שנשרף או מת, חייב הכובש.
אבל אם דחפו לתוך האור או לתוך המים, ויכול הנכבש לעלות משם, ולא עלה ומת, פטור הכובש, שהיה לו לנכבש להסתלק, הרי למדנו את דינו הראשון של רבה.
וזה שאמר רבה, שאם הניח גחלת על בגדו, חייב, ואין אומרים שבשתיקתו מחל לו, תנינא לה בהא דתנן לקמן צב א:
האומר לחבירו: "קרע את כסותי", או שאמר לו: "שבר את כדי", חייב הקורע או השובר, ואין בכלל דבריו מחילה על התשלום.  10  ורק אם הוסיף ואמר לו: "על מנת לפטור", הרי זה פטור.

 10.  הקשו התוספות: היכי מייתי ראיה, דלמא שאני הכא שהיה לו להסיר את הגחלת מעל בגדו! ? ותירצו: היה פשוט לגמרא, שמעל בשרו יסיר את הגחלת ומעל בגדו לא יחשוש להסיר, ולא הוצרכו להוכיח אלא שלא תאמר: שתיקתו היא הוכחה שדעתו לפטור את המזיק, ועל זה הוכיחו מפרק החובל, שאפילו אם ציוה אותו לקרוע הוא מתחייב, וכל שכן אם רק שתק, ועל פי זה נתבאר בפנים. ותמהו האחרונים: הלא בסוף פרק החובל אמרינן, דהך משנה איירי דוקא אם אתא לידו של המזיק בתורת שמירה, אבל אם אינו שומר, אף אם לא אמר לו "על מנת לפטור" הרי הוא פטור, ואם כן איך מוכיחה הגמרא מהמשנה שהוא חייב אף באופן שאינו שומר! ? וב"חידושי רבי שמעון" (סימן כה), תירץ על פי דברי ה"קצות החושן" (רמו א), שביאר את דברי הגמרא שם, שלענין כוונה לפוטרו אין חילוק בין אם היה שומר או לא, ולעולם אין כוונתו לפטור, ומה שהוא פטור כשאמר לו "קרע כסותי" כשאינו שומר, הוא משום שהוא "מזיק ברשות", ו"מזיק ברשות" אין לו שם "מזיק", ולכן כשאתא לידיה בתורת שמירה, נהי דאין לו שם של מזיק, מכל מקום חייב מדין שומר, אם לא שהתנה בהדיא "על מנת לפטור". ואם כן הכא הרי אין שייך לפוטרו משום "מזיק ברשות" שהרי לא אמר לו "הנח גחלת על לבי", וכל הדיון הוא אם יש מחילה בשתיקתו, וזה הרי מוכח מן המשנה, שבלי אמירת "על מנת לפטור" אין כאן מחילה. אלא שהתוספות הרי אינם סוברים כשיטת "קצות החושן", ודעתם, שבלא אתא לידיה בתורת שמירה אין פטורו משום "מזיק ברשות", אלא אומדנא היא שכוונתו לפוטרו אפילו כשלא אמר בהדיא "על מנת לפטור", ואם כן לשיטתם אכתי תיקשי הסוגיא כאן. ולפי שיטתם ביאר הגרשש"ק, שהחומרא באתא לידיה בתורת שמירה היא משום שכבר קיבל על עצמו אחריות, לפיכך, כל עוד שאינו מפרש על מנת לפטור, הרי הוא בחיובו. וכמו כן הכא, הרי שתיקתו של הנחבל אינה אלא אחרי שכבר הונחה הגחלת על הבגד, וכבר יש כאן סיבה המחייבת אותו לשלם, על כן השתיקה אינה הוכחה שדעתו לפוטרו, ולא דמי לאדם שמוסר מתחילה את החפץ על מנת לקורעו, כאשר עדיין אין שום סיבת חיוב.
בעי רבה: הניח גחלת על לב עבדו, והיה העבד יכול לסלקה,  11  ולא סילקה, מהו שיתחייב המניח לשלם לאדון את נזקו של העבד: האם הנחת גחלת על לב עבדו כהנחת גחלת על גופו של הניזק דמי, או כהנחת גחלת על ממונו דמי.

 11.  א. כן פירש רש"י; והנה, אם מת העבד פשיטא שאינו חייב מיתה כדאמרינן לעיל: הניח גחלת על לבו ומת פטור שהיה לו לסלקה; אלא שיש לפרש באופן שלא מת העבד ורק ניזוק בגופו, או באופן שהעבד מת, ורבו תובע ממנו לשלם את הפסדו הממוני, וכן פירש ר"ח; (וראה עוד בסוף דברי הרמב"ן במלחמת ה'). ויש לבאר את ספיקו של רבה, על פי שתי הסברות שכתב הנמוקי יוסף (הובאו דבריו בהערה לעיל): האם סיבת הפטור בבן חורין, היא מחמת דלא הוי גירי דיליה, היות שהדרך היא להסירו, אם כן גם לגבי עבד לא הוי גירי דיליה, כי העבד היה צריך לסלקה, ופטור; אבל אם גבי בן חורין הפטור היות והוא פשע בעצמו, הכא גבי עבד חייב, דאמר ליה הרב אף על פי שהעבד מחל על גופו, לאו כל כמיניה למחול את שלי. ב. התוספות מפרשים דלא כרש"י שהנידון הוא משום סילוקו של העבד, אלא שאנו עוסקים בעבד כפות ורבו אצלו; וכתבו: "ומיירי שלא מת העבד אלא הוזק, ולהכי מספקא ליה, שמא לא יחוש הרב לסלקו, מפני שישלם לו דמי נזקו"; ומשמע שאם מת העבד פטור, כי היה בטוח שהרב יסלק את הגחלת מעבדו כדי שלא ימות; אבל הרמב"ן כתב, שאם מת העבד, הרי הוא חייב מיתה ופטור מתשלומין, היות וקם ליה בדרבה מיניה. ולדעת תוספות משמע, שאין כאן מעשה רציחה, היות וסמך על רבו שיוציא את הגחלת מלב עבדו; וראה בעל המאור ורשב"א, ומה שהשיג הרמב"ן.
ומוסיף רבה: ואם תמצא לומר: דהנחת גחלת על לב העבד כהנחת גחלת על גופו של הניזק דמי; אכתי יש להסתפק:
אם הניח גחלת על לב שורו ולא סילק השור את הגחלת, מהו שיתחייב המניח את דמי השור? שהרי אינו דומה שורו לעבדו, כי שור אין בו דעת לסלק?
הדר פשטה, שוב פשט רבה עצמו את ספיקותיו, ואמר: עבדו כגופו דמי, והוא פטור. ואילו שורו כממונו דמי, וחייב.

מתניתין:

דרשני המקוצר[עריכה]