פרשני:בבלי:בבא קמא נד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא נד ב

חברותא[עריכה]

ואכתי מקשינן: הא שור שהוא פקח וכי אטו פטור עליו בעל הבור!? והרי זו מנין לנו, והיכן פטרתו התורה.
אמר תירץ רבי ירמיה: לעולם אף על שור פקח חייב בעל הבור, אלא שמשנתנו בדרך "לא מבעיא" קאמר (לא רק זו, אלא אף זו):
לא מבעיא (אין צריך לומר) שור שהוא פקח, דחייב, אבל שור חרש שוטה וקטן, אימא: חרשותו גרמה לו ליפול בבור, או שטותו גרמה לו, או קטנותו גרמה לו ליפול בבור, ואם כן ליפטר בעל הבור -
קא משמע לן משנתנו שאפילו אם נפל בבור שור חרש שוטה וקטן, הרי בעל הבור חייב בתשלום נזקיו.
אמר ליה רב אחא לרבינא:
והתניא: נפל לתוכו של הבור בר דעת, פטור, ומאי לאו שור בר דעת, וכי אטו אין הכוונה לשור פקח, שאם נפל בבור הרי הוא פטור עליו; הרי בהדיא שפטור על שור של פקח, ותיקשי: מהיכן למדנו לפוטרו!?
אמר תירץ ליה רבינא לרב אחא: לא כאשר פירשת את הברייתא, אלא בר דעת היינו אדם פקח, אבל על שור פקח הוא חייב.  1 

 1.  בפשוטו, הפטור באדם פקח הוא משום שהיה לו להתבונן, ואנוס הוא; ונמצא שלפי סברת הגמרא עכשיו, אף דלא ניחא לגמרא לומר שהוא פטור על שור פקח, מכל מקום על אדם פקח הוא פטור; וראה לעיל כז ב "לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים", וראה מה שיתבאר בהערה 2 והערה 3.
חזר רב אחא והקשה לרבינא: אלא מעתה שכוונת הברייתא לאדם בר דעת - וכי אטו: אדם בן דעת הוא דפטור עליו, הא לאו בן דעת הוא, חייב!? והרי "שור" ולא אדם, כתיב, ומיעטה התורה את בעל הבור מחיוב על אדם, ואפילו שוטה הוא!?  2 

 2.  הקשו הראשונים: הרי פטורו של בור על אדם אינו אלא כשמת האדם, אבל בנזקי אדם חייב בעל הבור, ואם כן יש לפרש את הברייתא לענין נזיקין! ? וכתב הרא"ש ב"שיטה מקובצת": "ולפי מאי דפירשנו לעיל, דבשור אמרינן איבעי ליה לעיוני טפי מאדם, משום שעיניו למטה, ניחא", (וחילוק זה כתבוהו התוספות לעיל כז ב, הובאו דבריהם בהערה 3) ; והדברים סתומים לכאורה, מה מתיישב בזה. ואפשר לפרש כוונתו, שלפי הסברא הנזכרת, הרי אי אפשר לומר כפשטות משמעות הגמרא, שכשרבינא פירש את הברייתא באדם, היינו משום שהיה לו להתבונן ובעל הבור אנוס, שהרי איפכא מסתברא, אם לא נוח היה לרבינא לפרש כפשוטו את משנתנו ואת הברייתא, שאכן פטור בעל הבור על שור פקח משום שהיה צריך השור להתבונן, (וכאשר אכן מפרשת הגמרא במסקנא), אם כן כל שכן שאי אפשר לפרש את הברייתא על אדם, שהוא ודאי שעיניו למעלה, אין דרכו להתבונן ; ובהכרח שכוונת רבינא היתה, שהפטור הוא משום "שור ולא אדם", ועל זה מקשה רב אחא: הרי הפטור נאמר באופן סתמי, ומשמע בין שיש באדם דעת ובין בשאין בו דעת; ואם כן אין מקום לקושיית הראשונים, שמא כוונת הברייתא היא לנזקין, כי לנזקין שאין מיעוט, אין מקום לחלק בין אדם לשור.
אלא מכח קושיא זו מפרש רבינא את הברייתא ששנינו: "נפל לתוכו בר דעת, פטור": מאי "בן דעת", מין בן דעת, היינו אדם ששייך בו דעת, ואפילו אדם שוטה ממין בן דעת הוא, וללמד באה הברייתא שהבור פטור על האדם.
חזר ואמר ליה רב אחא לרבינא:
והתניא: נפל לתוכו שור בן דעת, פטור, הרי בהדיא שבור פטור על שור פקח!?
אלא אמר רבא לפרש את משנתנו, שאין המשנה בדרך "לא מבעיא", אלא: שור והוא חרש, שור והוא שוטה, שור והוא קטן דוקא הוא שחייב עליו בעל הבור, אבל נפל לתוכו שור והוא פקח, פטור בעל הבור, וכאשר שנינו בברייתא -
ומאי טעמא פטור על שור פקח?
משום דבעי ליה עיוני ומיזל (היה לשור להסתכל וללכת) ולא ליפול בבור.  3 

 3.  כתב המאירי: "ודוקא במיתה, אבל בנזקין חייב כדין אדם (שפטור על מיתתו וחייב על נזקיו), וכן כתבו גדולי המחברים (הרמב"ם) ". וז"ל הרמב"ם (נזקי ממון יב טז): "וכן אינו חייב על מיתת הבהמה בבור וכו', אלא אם היתה הבהמה קטנה או חרשת או שוטה או סומא, או שנפלה בלילה, אבל אם היתה פקחת ונפלה ביום, ומתה, פטור, שזה כמו אונס, מפני שדרך הבהמה לראות ולסור מן המכשולות; וכן אם נפל לתוכו אדם, ומת, אפילו היה סומא, או שנפל בלילה וכו' הרי זה פטור, ואם הוזק בו האדם או הבהמה הפקחת חייב נזק שלם", (ובשיעורי רבי פסח מקוברין הובא ב"ספר המפתח", כתב להוכיח מלשון הרמב"ם - ויותר מוכח כן מן המאירי - שאף פטור אדם בבור הוא משום אונס). והראב"ד השיג על סוף דבריו: "ובהמה פקחת ביום למה, ומה בין נזק למיתה לענין זה". וביאר ה"מגיד משנה" את מחלוקתם, שהרמב"ם סובר, שאם אמרו (לעיל כז ב) שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים, כל שכן בהמה שאין בה דעת, וכשמיעטו בהמה פיקחת ביום, לא מיעטוה אלא מן המיתה בדוקא, שהפקחות מעיינות ונשמרות ממכשול גדול שיש בו סכנת נפשות, אבל אינן שומרות עצמן בכל עת מן הנזקים, ולפיכך חייב בעל הבור על נזקיהן, שאין זה אונס, (ויש להוסיף ביאור בדבריו, שלפי סברת הרמב"ם, לא הוצרכה התורה למעט אדם מחיוב מיתה, אלא באדם שוטה, שאם פקח הוא, הרי פטור עליו בעל הבור אף בלי שמיעטה התורה, מקל וחומר דבהמה שאין בה דעת, והרי היא נזהרת מליכנס בסכנת נפשות). והוסיף ה"מגיד משנה": ואפשר שהראב"ד סובר, שהאדם שהוא בעל מחשבה, הוא בלבד אינו מתבונן בדרכים, אבל בהמה דרכה להתבונן, והלכך הוה ליה כאונס, ופטור, וכן פירש הרשב"א ז"ל, (ראה כאן, שכתב חילוק זה בין בהמה לאדם שאין דרכו להתבונן בדרכים) ; וראה בתוספות לעיל כז ב ד"ה לפי, שכתבו בטעם החילוק שבין אדם לבהמה, מפני שהבהמה עיניה למטה. והנה לפי פשטות הגמרא לעיל, סברה הגמרא בתחילה, שיותר יש לאדם להתבונן, ולכן פטור האדם הפקח, ואילו השור הפיקח חייב; ואילו לפי סברת הגמרא עכשיו, הסברא היא בהיפוך, שיותר יש לשור להתבונן; וראה מה שנתבאר בהערה 2.
תניא נמי הכי כאשר אמר רבא:
נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן, ושור סומא אפילו פקח, ושור מהלך בלילה ואפילו פקח, הרי זה חייב עליו.
אבל אם נפל לתוכו שור פקח ומהלך ביום, פטור עליו בעל הבור.
מתניתין:
אחד שור ואחד כל בהמה שוים הם: לנפילת הבור, כלומר: להתחייב בתשלומיהם כשנפלו לבור, ואף שאמרה תורה: "ונפל שמה שור או חמור".  4  להפרשת הר סיני בשעת מתן תורה, שאמרה תורה (שמות יט יב): "והגבלת את העם סביב לאמר, השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו ... לא תגע בו יד ... אם בהמה אם איש לא יחיה".  5  ולתשלומי כפל, שאמרה תורה (שמות כב ג): "אם המצא תמצא בידו הגניבה, משור עד חמור עד שה חיים, שנים ישלם".  6 

 4.  הרמב"ם בתחילת הלכות נזקי ממון, כתב כעין דברי המשנה לענין שור המזיק: כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם, שהזיקה, הבעלים חייבים לשלם, שהרי ממונם הזיק, שנאמר: "כי יגוף שור איש את שור רעהו וכו"', אחד השור ואחד שאר בהמה חיה ועוף, לא דיבר הכתוב בשור אלא בהוה; וראה "ספר המפתח" כאן.   5.  בכל שאר הענינים שהזכירה המשנה נזכר שור בפסוק, (או על כל פנים חמור כבפריקה), וניחא הלשון "אחד שור ואחד כל בהמה", אבל בענין הפרשת הר סיני לא נזכר שור בפסוק, ואין שייך להזכיר במשנתנו "הפרשת הר סיני" אלא משום הסיפא: "וכן חיה ועוף כיוצא בהן".   6.  א. פסוק זה הובא בפנים על פי רש"י בד"ה ולתשלומי כפל; אף שמדברי הגמרא היה נראה יותר להביא את הפסוק (שמות כב ו) האמור בטוען טענת גנב: "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור:. אם לא ימצא הגנב (כאשר אמר) ונקרב בעל הבית אל האלהים:. על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבידה אשר יאמר (העד) כי הוא זה (שנשבעת עליו הרי הוא אצלך), עד האלהים יבא דבר שניהם, אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו". ב. כתב הרשב"א, שתשלומי כפל והשבת אבידה נוהגים אף בכל דבר ולא רק בבעלי חיים, ולא הזכיר את אלו כאן, אלא משום שנזכר שור וחמור בפסוק, ולומר, שלאו דוקא, פירוש: שלא נאמר דבבעלי חיים דוקא אלו.
ולהשבת אבידה, שאמרה תורה (דברים כב א): "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים, והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך ... וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו, וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה, לא תוכל להתעלם".
לפריקה, שאמרה תורה (שמות כג ה): "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עמו".  7 

 7.  והוא הדין טעינה, שנאמר בה (דברים כב ד): "לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך, והתעלמת מהם, הקם תקים עמו", ראשונים ואחרונים, ראה "ספר המפתח".
לחסימה, שאמרה תורה: "לא תחסום שור בדישו".
לכלאים (הרבעת שני מינים, וחרישה או הנהגת שני מינים), שאמרה תורה (ויקרא יט יט): "בהמתך לא תרביע כלאים", ואמרה (דברים כב י): "לא תחרוש בשור ובחמור יח דיו".
ולשבת, שאמרה תורה (דברים ה יד): "ויום השביעי שבת לה' אלהיך, לא תעשה כל מלאכה ... ושורך וחמורך וכל בהמתך".
וכן חיה ועוף  8  כיוצא בהן.

 8.  א. דגים לא נזכרו כאן, וראה ב"תפארת ישראל" שהעיר בזה למה שיירינהו, (ולענין כלאים מבואר בהדיא בגמרא שחייב אף על הדגים, ויליף לה מגזירה שוה, ראה שם; ולענין מלאכה בהם בשבת, ראה תוספות נה א ד"ה אתיא; ובתוספות שם ד"ה המנהיג). ב. ב"מנחת חינוך" תחילת מצוה תקצו תמה על הרמב"ם טור ושולחן ערוך שהשמיטו איסור חסימה בעופות, אף דפשיטא שיש בהם איסור, וציין לבבא מציעא צא ב ולתוספות שם ד"ה דש; וב"אבן האזל" (השמטות ומילואים, הלכות שכירות יג ב) העיר, שהרמב"ם השמיט עופות בכל אלו שנזכרו במשנתנו, מלבד בכלאים ובשבת, (ואף שבאלו שחייב אף על דברים שאינם בעלי חיים לא הוצרך הרמב"ם להזכיר), וראה מה שכתב שם.
אם כן למה נאמר: שור או חמור, אלא שדיבר הכתוב בהווה (בדבר הרגיל להיות).
גמרא:
ומבארת הגמרא את מקור הדין שבכל אלו הנזכרים כל בהמה חיה ועוף בכלל:
לנפילת הבור: משום ד"כסף ישיב לבעליו" כתיב, וילפינן: כל דאית ליה בעלים (כל בעל חי שיש לו בעלים), כדאמרן בעמוד א.
להפרשת הר סיני: דכתיב: "אם בהמה אם איש לא יחיה", וחיה בכלל בהמה הויא; ומדכתיב "אם" למדנו לרבות את העופות.
לתשלומי כפל: כדאמרינן אהא דכתיב: "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור ... אם לא ימצא הגנב (כאשר אמר) ונקרב בעל הבית אל האלהים ... על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבידה אשר יאמר (העד) כי הוא זה (שנשבעת עליו הרי הוא אצלך), עד האלהים יבא דבר שניהם, אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו", כלל כל דבר פשיעה, כלומר: מ"כלל ופרט וכלל" ילפינן לרבות את כולם.  10 

 10.  רא"ה ב"שיטה מקובצת".
להשבת אבידה: דכתיב: "וכן תעשה לכל אבדת אחיך". לפריקה: יליף "חמור חמור" משבת, שבפריקה נאמר: "לא תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו", ובשבת נאמר: "לא תעשה כל מלאכה ... ושורך וחמורך וכל בהמתך", מה בשבת כל בהמתך בכלל, ואף חיה ועוף בכלל כדדרשינן לקמן, אף גבי פריקה כן. לחסימה: יליף "שור שור" משבת, שבחסימה נאמר: "לא תחסום שור בדישו", ובשבת נאמר: "לא תעשה כל מלאכה ... ושורך וחמורך וכל בהמתך", מה בשבת כל בהמתך וחיה ועוף בכלל, כדדרשינן לקמן, אף גבי חסימה כן. לכלאים: אי כלאים דחרישה, משום דיליף: "שור שור" משבת, שבכלאים דחרישה נאמר: "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו", ובשבת נאמר: "לא תעשה כל מלאכה ... ושורך וחמורך וכל בהמתך", מה בשבת כל בהמתך וחיה ועוף בכלל, כדדרשינן לקמן, אף גבי כלאים דחרישה כן.
אי כלאים דהרבעה, משום דיליף: "בהמתך בהמתך" משבת, שבכלאים דהרבעה נאמר: "בהמתך לא תרביע כלאים", ובשבת נאמר בדברות הראשונות  11  (שמות כ י): "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך", ומה בשבת, כל בהמתך וחיה ועוף בכלל, כדדרשינן לקמן, אף גבי כלאים דהרבעה כן.

 11.  כן מבואר בהמשך הענין, שהגזירה שוה גבי כלאים, היא מדברות הראשונות.
וגבי שבת גופה מנלן?
דתניא: רבי יוסי אומר משום רבי ישמעאל:
בדברות הראשונות נאמר (שמות כ י): "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך" ולא נזכרו שור וחמור -  12 

 12.  תוספת זו הוא לחיזוק הקושיא, ואינו נצרך לעצם הקושיא, שהיא בלאו הכי קשה, למה פירט בדברות אחרונות, אחר שכלל בהם עצמם "וכל בהמתך", שיטה ב"שיטה מקובצת".
ואילו בדברות האחרונות נאמר: "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך", והלא שור וחמור בכלל כל בהמה ("וכל בהמתך") היו, ולמה יצאו שור וחמור ליכתב בפירוש -  13 

 13.  ב"משך חכמה" בדברות האחרונות נתן טעם משלו למה הזכירה התורה "שורך וחמורך" בדברות אחרונות ולא בראשונות, שהוא משום שבדברות הראשונות לא נזכרה השבת אלא כזכר למעשה בראשית, ובדברות האחרונות כזכר ליציאת מצרים, והייתי אומר, שבשור וחמור, היות וכבר נתקדשו בבכורה כזכר ליציאת מצרים, אין צריך זכר על ידיהם בשבת, לכן הזכיר כאן שור וחמור.
כדי לומר לך: מה שור וחמור האמור כאן בשבת, חיה ועוף כיוצא בהן כדמפרש לקמן, אף כל מקום שנאמר שור או חמור, אף חיה ועוף כיוצא בהן.  14 

 14.  א. לכאורה תמוה, דמקשה "ושבת גופה מנלן", ומביאה הגמרא ברייתא שאין כתוב בה מקור שחיה ועוף כיוצא בהן. ובפשוטו נראה לפרש, שהמשא ומתן בהמשך הגמרא היה בעיקרו על הברייתא שמביאה הגמרא, ומביאה הגמרא את הברייתא עם המשא ומתן שהיה עליה, ותלמד לכאן, אך ראה שיטה ב"שיטה מקובצת". ב. הלשון משמע שמהיתור לומדים לכל מקום, אך בגמרא לעיל ובהמשך הענין מבואר, שהנלמדים משבת בגזירה שוה הם נלמדים, ולפי זבה כוונת הברייתץא היא לעשותו לגזירה שוה מופנה.
ומקשינן: אימא: "בהמה" ("ובהמתך") דדברות הראשונות הרי כלל, "שורך וחמורך" דדברות האחרונות הרי פרט, והרי קיימא לן: "כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט", ואם כן נאמר: שור וחמור אין, מידי אחרינא לא!?
אמרי בני הישיבה ליישב:
"וכל בהמתך" דדברות האחרונות, חזר וכלל, וקיימא לן: "כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט", מה הפרט מפורש בעלי חיים, אף כל בעלי חיים.
ומקשינן עלה: ואימא: מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמא במגע ובמשא, אף כל דבר שנבלתו מטמא במגע ובמשא, אבל עופות שאין נבלתם מטמא במגע ובמשא, לא!?
אמרי בני הישיבה ליישב:
אם כן - שלא ריבה הכתוב אלא את הדומים לפרט משני צדדים, דהיינו שהם בעלי חיים, ונבלתם מטמאת במגע ובמשא - נכתוב רחמנא רק חד פרטא, דהיינו או שור או חמור, ואנו נאמר: מה הפרט מפורש דבר שהוא בעלי חיים ונבלתו מטמא במגע ובמשא, אף כל דבר שהוא בעלי חיים ונבלתו מטמאת במגע ובמשא הוא שאסרה תורה -
והיות וכתבה התורה שני פרטים, בהכרח ש"אם אינו ענין" למי שהוא דומה לפרט בשני צדדים, תנהו ענין למי שהוא דומה לפרט בצד אחד בלבד, דהיינו בעלי חיים, ואף שאין נבלתם מטמאת במגע ובמשא.
ומקשינן עלה: הי - משני הפרטים שהם שור וחמור - נכתוב רחמנא!? והרי אי כתב רחמנא "שור" לבד, הוה אמינא: בעל חי הקרב לגבי מזבח אין, אבל בעל חי שאינו קרב לגבי מזבח, לא, לפיכך כתב רחמנא גם "חמור".
ואי כתב רחמנא "חמור" לבד, הוה אמינא: בעל חי הקדוש בבכורה אין, אבל בעל חי שאין קדוש בבכורה כגון סוסים וגמלים לא, לפיכך כתב רחמנא "שור".
והיות והוצרכו שני הפרטים, תיקשי: מנין לרבות אף עופות שאין נבלתם מטמאת במגע ובמשא שאינם דומים לפרט דשור וחמור!?
אלא מיישבת הגמרא באופן אחר, מנין לרבות שאר דברים חוץ מן הפרט, ואין אומרים: "כלל ופרט אין מה שבפרט" - משום ד"וכל בהמתך" לאו "כללא" הוא, אלא "ריבויא" הוא, ואין הפסוקים נדרשים במידת "כלל ופרט", אלא במידת "ריבוי ומיעוט", ובמידה זו הריבוי האחרון מרבה הכל.  15 

 15.  ומיהו כל מיעוט בא למעט דבר אחד, ולקמן מפרש מה הם באים למעט.
ומקשינן עלה: וכי אטו כל היכא דכתב רחמנא "כל" ריבויא הוא, ולא כללא!?
והא גבי מעשר שני, דכתיב "כל" וקא דרשינן ליה במידת "כלל ופרט"!? דתניא:
כתיב (דברים יד כד): "וכי ירבה ממך הדרך (לירושלים) כי לא תוכל שאתו (את המעשר השני לאוכלו בירושלים) ... ונתתה (את המעשר שני) בכסף, וצרת הכסף בידך, והלכת אל המקום ... ונתת הכסף (בירושלים) בכל אשר תאוה נפשך, בבקר ובצאן וביין ובשכר, ובכל אשר תשאלך נפשך", ודרשינן:
ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך" הרי כלל; "בבקר ובצאן וביין ובשכר" הרי פרט; "ובכל אשר תשאלך נפשך" חזר וכלל; "כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט": מה הפרט מפורש פרי מפרי (יין בא מן הענבים, והשכר מן התמרים) וגידולי קרקע (שאף בהמה ניזונית מן הקרקע), אף כל פרי מפרי (למעט כמהין ופטריות, מים ומלח) וגידולי קרקע (למעט דגים).
הרי שאם כי נאמר "כל", מכל מקום הוא נדרש במידת "כלל ופרט", ולא במידת "ריבוי ומיעוט"!?
אמרי בני הישיבה ליישב:
"בכל" - כדכתיב במעשר שני - כללא הוא.
"כל" - כדכתיב בשבת - ריבויא הוא.
איבעית אימא: לעולם "כל" נמי כללא הוא ולא ריבויא -
מיהו האי "כל" דהכא גבי שבת, בהכרח שריבויא הוא, מדהוה ליה למכתב: "ובהמתך" כדכתיב בדברות הראשונות, וכתב "וכל בהמתך" שמע מינה ריבויא.
ומפרשינן: השתא דאמרת "כל" האמור גבי שבת ריבויא הוא -
"בהמתך" דדברות הראשונות (שלא נאמר "בעל חיים"), ו"שור וחמור" דדברות האחרונות למה לי!? כלומר: והרי במידה זו כל מיעוט בא למעט דבר אחד, ומה באים אלו למעט.
אמרי בני הישיבה לפרש:
"שור" נכתב להפנותו, כדי לאגמורי (ללמד) "שור שור" לחסימה,  16  כדאמרינן לעיל.

 16.  הוא הדין, לאגמורי לכלאים דחרישה.
ו"חמור" נכתב להפנותו, כדי לאגמורי "חמור חמור" לפריקה, כדאמרינן לעיל.
ו"בהמתך" נכתב להפנותו, כדי לאגמורי "בהמתך בהמתך" לכלאים דהרבעה, כדאמרינן לעיל.
ומקשינן: אי הכי דילפינן כלאים דחרישה משבת, אפילו אדם ומין אחר ליתסר משום כלאים דחרישה, שהרי גבי שבת נאסרו עבד ואמה במלאכה כבהמה, שנאמר: "לא תעשה כל מלאכה ... ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך"!?
ואלמה (למה) תנן: אדם מותר עם כולן (כל המינים) לחרוש, ולמשוך בקרון!? אמר רב פפא: פפונאי ידעי טעמא דהא מילתא (בני פפוניא שהוא שם מקום יודעים ליתן טעם בזה), ומנו (ומי הם) רב אחא בר יעקב:
כי אמר קרא (דברים ה יד): "לא תעשה כל מלאכה ... ועבדך ואמתך ... למען ינוח עבדך ואמתך כמוך", לימד הכתוב כששנה איסור מלאכה בעבד ואמה: להנחה (מנוחה) הקשתיו לעבד עם בהמה, ולא לדבר אחר, כגון כלאים דחרישה.
שאל רבי חנינא בן עגיל, את רבי חייא בר אבא:

דרשני המקוצר[עריכה]