פרשני:בבלי:בבא קמא נג ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא נג ב

חברותא[עריכה]

איתמר:  שור של אדם, ושור שהוא "פסולי המוקדשין" (שור שהיה קרבן ונפסל משום שנפל בו מום, ואפילו הוא בכור שנפל בו מום, שעל אף שהוא שייך לכהן, ונאכל בכל מקום כחולין, אין חייבים על היזק שהזיק אחרים), שנגחו ביחד שור אחר, ורק השור של ההדיוט חייב לשלם נזק, ולא השור של פסולי המוקדשים:
אביי אמר, משלם חצי נזק.
רבינא אמר: משלם רביע נזק.
ומעמידה הגמרא את מחלוקתם בשתי אפשרויות:
האחת, הא והא בתם, אביי ורבינא שניהם דברו בשור תם, אלא שהא, רבינא, הסובר שמשלם רק חצי נזק, הוא כרבנן, שאינם מחייבים את אחד השותפים להיזק לשלם את כל הנזק, גם כאשר אי אפשר לגבות מהשותף האחר.
ואילו הא, אביי, שאמר משלם ההדיוט את כל מלוא הסכום של חצי נזק, על אף שהיה לו שותף בעשיית הנזק, כיון שאם אי אפשר לגבות מהשני גובים מהראשון את כל הסכום, הוא כרבי נתן.
והצורה השניה:
איבעית אימא, הא והא כרבנן, שניהם סוברים כרבנן, ולא נחלקו כלל, אלא שדיברו בשני שוורים חלוקים.
הא, רבינא שאמר משלם רביע נזק, דיבר בתם. ולכן הוא משלם רק רביע נזק, שהוא חלקו במחצית מסכום התשלום, שהוא חצי נזק.
ואילו הא, אביי דיבר במועד, ולכן הוא משלם חצי נזק, שהוא מחצית התשלום מכל הסכום.
איכא דאמרי, אביי אמר: חצי נזק, רבינא אמר כוליה נזק.
הא והא במועד, הא כרבנן, והא כרבי נתן.
איבעית אימא, הא והא כרבי נתן, הא במועד והא בתם.
אמר רבא: שור של אדם אחד, ואדם שני, שדחפו אדם או חפץ לבור של אדם שלישי, חלוק הוא דין חיוביהם:  1  א. לענין נזקין, כגון שדחפו לשם אדם  2  והוזק בבור: כולן חייבין, משלמים הם בין כולם את הנזק.

 1.  א. כתבו התוספות בד"ה שור ואדם: "לא שדחף האדם בכוונה, דאם כן בעל הבור אמאי מחייב, דאטו אם ישים אדם טליתו של חבירו באש של חבירו, וכי יתחייב בעל האש", וכך אין חייב בעל הבור כשדוחף אדם אחר בכוונה את הניזוק לבור. וב"חידושי רבי שמעון" סימן ד, ביאר, שאין הפטור משום שאדם בכוונה הוא כמו רוח שאינה מצויה, דאם כן היה גם בעל השור פטור, ומשמע מהתוספות שאין הם מקשים אלא על חיובו של בעל הבור, ואם נאמר שלכן חי בעל השור משום דפשע לגבי ניזק זה, אם היה דוחף השור לחוד, או עם שור אחר או עם אדם שלא בכוונה, והוי "תחלתו בפשיעה וסופו באונס", אם כן יתחייב גם בעל הבור מטעם זה, וראה עוד שם. ולכן פירש, דבבור ואש חיובם משום שהכין "מזיק" בעולם, וכל היזק שנעשה על ידי אדם בכוונה, שהבחירה בידו אם להזיק אם לחדול, בכי האי גוונא אין חייב בעל הבור או האש על עשייתו, ראה עוד שם. וראה ב"תוספות רבינו פרץ" אחר שהקשה כקושיית התוספות, שהוסיף: "ועוד: מאי שנא מ (שור) פקח ביום, דפטור עליו בעל הבור (ראה לקמן נד ב), משום דלא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה שיפול שם שור פקח, הכי נמי לא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה שידחוף אדם שהוא בר דעת בכוונה שור לבור"; ותירץ כהתוספות; (ומבואר מדבריו כדברי הגרשש"ק, שהקושיא הראשונה לא היתה משום שלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה). ב. הקשו התוספות: אם כן - שרבא עוסק באדם שעשה שלא בכוונה - איך אמרו: "וחייב בארבעה דברים, דהיינו צער ריפוי שבת ובושת", והרי אין אדם חייב בבושת כשאינו מתכוין, וכמבואר לקמן פו א (וראה לעיל כז א)! ? וראה מה שתירצו כאן, ומה שכתב על דבריהם הר"א מגרמיש"א ב"שיטה מקובצת", וראה עוד ב"תוספות רבינו פרץ", ומה שכתב בזה ב"אילת השחר" ; ולעיל ו א תירצו, ד"ארבעה דברים" היינו: נזק צער ריפוי ושבת, ולא בושת, וב"תוספות רבינו פרץ" כאן, דחה פירוש זה. והוסיפו עוד שם, דמה שאמר רבא: לענין כופר ושלשים של עבד, שהשור חייב, היינו בכוונה, (כי שלא בכוונה אינו חייב כופר ושלשים של עבד כדלעיל מג א), ואינו דומה לאדם, שלפי מה שפירשו מיירי שלא בכוונה. ג. כתב ב"קצות החושן" סימן תי סק"ב, שאם דחפו אדם בכוונה ושור לתוך בור, תהא חלוקת התשלום ביניהם באופן זה: האדם ישלם חציו, כי יש לו שותף אחד בלבד הוא בעל השור, כי ביחס לאדם אין לחשב את בעל הבור כשותף, שהוא אינו אחראי על מה שהאדם עושה בכוונה, ואילו בחציו השני יתחלקו בעל השור ובעל הבור, כי ביחס לדחיפת השור גם בעל הבור הוא שותף. ולפי זה כתב, שיש ליישב את דברי רבא אף באופן שהיה האדם בכוונה, ומכל מקום "כולן חייבין", אלא שאין כל אחד משלם בשוה, שהרי בלאו הכי כשהשור תם אין הם משלמים בשוה; והוסיף: "אלא דנראה מדברי תוספות, כל שהיה אדם בכוונה פטור בעל הבור, וצ"ע", וראה ב"חידושי רבי שמעון" סימן ד שביאר את שיטת התוספות, שהיות ואם לא האדם לא היה הניזוק נופל בבור, אם כן אין לחייב את בעל הבור גם על מה שדחף השור, ראה שם באריכות.   2.  א. כן פירש רש"י, והוסיף: דהא דקיימא לן גבי בור: "שור ולא אדם", היינו רק כשמת האדם בבור, כגון אם נפל לתוכו עבד ומת, אבל בנזקין חייב; ומה שהזקיקו לרש"י לפרש שהנידון הוא באדם, והוצרך לבאר שחייב בבור על נזקי אדם, יש לפרש שהוא משום שרצה לפרש את כל מימרתו של רבא, כשדחפו את האדם, או משום שרבא אמר: "לענין ארבעה דברים, אדם חייב שור ובור פטור", והיינו - לשיטת רש"י - ארבעה דברים חוץ מנזק, אם כן משמע שהבור חייב על הנזק; ומה שנקט רש": "אם נפל לתוכו עבד ומת", ולא נקט בן חורין, ראה ב"ספר המפתח". ב. עוד כתב רש"י: "וכרבי נתן היא, דלא אזל בתר דחיפה לחודה", ראה את הסוגיא לעיל עמוד א.
ב. לענין ארבעה דברים (צער ריפוי שבת ובושת, שמוסיף אדם החובל בחבירו על הנזק)  3  כגון שדחפו את האדם ונחבל בבור - ג. ולענין דמי ולדות, כגון שדחפו אשה הרה ויצאו ילדיה:

 3.  כן פירש רש"י, וכן היא דעת התוספות כאן; אך לעיל ו א פירשו, שבושת אינו חייב היות ובהכרח עסקינן כשהאדם אינו מתכוין, ו"ארבעה דברים", היינו: נזק צער ריפוי ושבת, וכפי שהובא בהערה לעיל.
אדם חייב בכל התשלום, ואילו שור ובור פטור, שאין שור ובור חייבים אלא בנזק בלבד ולא בארבעה דברים,  4  ואף אין חייבים בדמי ולדות.  5 

 4.  דכתיב (ויקרא כד יט): "ואיש כי יתן מום בעמיתו", ודרשינן: "איש בעמיתו" הוא בדין נתינת מומין לשלם ארבעה דברים מלבד נזק, ולא שור בעמיתו; ומאותו כתוב יש למעט גם את הבור, "תוספות רבינו פרץ".   5.  כמבואר במשנה לעיל מח ב שהשוורים פטורים מדמי ולדות, ורש"י כתב כאן, שהוא משום דכתיב בפרשת דמי ולדות: "וכי ינצו אנשים" אנשים ולא שוורים (ראה לעיל מב א), ואילו במשנה לעיל מח ב הביא רש"י את הדרשה (דלעיל מב א), מהא דכתיב בפרשת כופר: "ובעל השור נקי", שהוא נקי מדמי ולדות. וב"תוספות רבינו פרץ" הביא אף הוא את המקור מ"אנשים ולא שוורים", וביאר, שמאותו כתוב שממעטים שוורים ממעטים גם את הבור.
ד. לענין כופר  6  כגון שדחפו את האדם ומת בבור, והיה השור מועד: ולענין קנס שלשים שקלים של עבד  7  כגון שדחפו את העבד, ומת, והיה השור מועד:

 6.  "וכי יגח שור את איש או את אשה ומת:. השור יסקל וגם בעליו יומת. אם כופר יושת עליו, ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו", (שמות כא כח). והקשו התוספות, כיון שהשור והאדם כאחד דחפוהו לבור, ואילו היו עושים כן בעלי השור שהיו דוחפים עם אחר לבור, הרי היו פטורים שהרי זה דומה להכוהו עשרה בני אדם בבת אחת, שמבואר לעיל י ב שהם פטורים, ולדעת רבא גופיה (לעיל מג ב ראה בדבריהם) דרשינן: "השור יסקל וגם בעליו יומת", כמיתת הבעלים כך מיתת השור, ואם כן, היות והבעלים פטורים בכי האי גוונא, גם השור יהא פטור! ? ותירצו התוספות: "ונראה, דלא איירי שדחפוהו שניהם בבת אחת, אלא כל אחד בפני עצמו", וראה ביאור דבריהם במהרש"ל ומהרש"א. והרשב"א כתב על דבריהם שהוא דחוק; ותירץ: דעד כאן לא אמרו אלא בשהכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות, דליכא "איש כי יכה כל נפש", אבל כאן שדחפו ביחד לבור, כאחד הם חשובים, וכמו דדרשינן "כי יכרה איש בור" אחד ולא שנים, ומכל מקום אם עקרו שנים חוליא בבת אחת הרי שניהם חייבים (ראה לעיל נא א), ואילו היו מטילים שני אנשים אדם אחד באש היו שניהם חייבים, וראה עוד שם, וראה ב"אילת השחר" מה שכתב על דבריו.   7.  "אם עבד יגח השור או אמה, כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו", (שמות כא לב).
שור חייב, ואילו אדם ובור פטורים, שלא חייבה תורה כופר ושלשים של עבד אלא בשור.  8 

 8.  כדלעיל כו א: "ויהא אדם חייב בכופר:. "ככל אשר יושת עליו", עליו ולא על אדם", ודין שלשים של עבד כדין כופר, וב"תורת חיים" כתב שהוא קל וחומר; ובפשוטו, גם בור נתמעט. ואולם רש"י כתב: "אדם, דהא בר קטלא הוא (בן מיתה הוא, וכל החייב מיתה, אינו משלם ממון שנתחייב באותה שעה, ד"קם ליה בדרבה מיניה"), ואי נמי לא אתרו ביה (ואפילו אם לא התרו בו שאינו חייב מיתה בפועל), פטור מדתנא דבי חזקיה בהמניח את הכד, (לעיל לה א: "תנא דבי חזקיה: מכה אדם ומכה בהמה, מה מכה בהמה לא חלקת בין שוגג בין מזיד בין מתכוין לשאין מתכוין וכו' לחייבו ממון, אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאין מתכוין וכו', לפוטרו ממון"), ובור, דכתיב "שור" ולא אדם", (וכן כתב ה"מגיד משנה", נזקי ממון ו טז). וצריך ביאור: הרי מקרא ילפינן לה, (והמהרש"א נשאר בצ"ע על רש"י) ; ועוד, הרי כתב רש"י שם: "ויהא אדם חייב בכופר: כגון במזיד ולא אתרו ביה, דליתיה בר קטלא", וכוונתו (על פי "קובץ ביאורים" שהובא בהערות שם), שהיות וכופר הוא כפרה, אינו נפטר אלא כשמתחייב בחמורה, ואיך כתב כאן רש"י שאפילו בשוגג הוא נפטר. וכתב ב"קצות החושן" (תי ד), שהוצרך רש"י לטעמים אלו כדי לפוטרו מתשלומי נזיקין, כי מאחר שאמר רבא "אדם ובור פטורים", משמע שאין בהם שום חיוב ואפילו לא מתורת דמים, וראה שם אריכות; ולפי מה שכתב ב"ברכת שמואל" סימן כז בשם הגר"ח, בביאור חיוב "דמים" שנזכרו לעיל דף מג - גבי שור שהרג בן חורין או עבד - שהם נלמדים מדין כופר וקנס, והיינו, שאף על גב שחיוב הכופר והקנס הוא דין בעד הנגיחה וחיוב כפרה הוא, מכל מקום חייבה התורה במקום שאין כופר וקנס, דין נזיקין וחבלה במיתת האדם, שעשתה התורה מיתת עבד ואדם לחבלה ונזיקין במקום שאין כופר וקנס, ועל פי זה ביאר שם את הגמרא, ראה שם בהערות, ניחא יותר לפרש דברי רש"י על דרך זה, אף שרבא לא דיבר אלא מכופר ושלשים של עבד. אך ראה מה שכתב ב"תורת חיים" על דברי רש"י. ב. יש לכאורה ללמוד מדברי רש"י, שדחיפת האדם האמורה בשמועתנו, כוללת בין דחיפה במזיד ובין דחיפה בשוגג; ודלא כהתוספות שהובאו בהערה לעיל.
ה. לענין כלים כגון שדחפו את הכלים ונשברו בבור: ו. ולענין שור פסולי המוקדשין (בכור בעל מום, או קדשים שהוממו ונפדו) שנדחף על ידם לבור:
אדם ושור חייבין, ובור פטור, שהבור פטור על הכלים (כמבואר במשנתנו), ועל פסולי המוקדשין.
ומפרשינן: מאי טעמא פטור הבור על פסולי המוקדשין:
כי אמר קרא גבי בור (שמות כא לד): "בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו, והמת (הנבילה) יהיה לו", וללמד הוא בא: לא חייבה תורה את בעל הבור אלא בנזקי מי שהמת שלו, דהיינו מי שראוי להאכילו לכלבים, יצא זה - שור פסולי המוקדשים - שאין המת שלו, שאסור להאכילו לכלבים.  9 

 9.  כמבואר לעיל נא א.
ומקשינן: למימרא דפשיטא ליה לרבא שהבור פטור על נזקי שור פסולי המוקדשין, והא מיבעי בעי ליה לרבא (וכי אטו פשוט לרבא שהבור פטור, והרי נסתפק רבא בדבר)!? דבעי רבא: שור פסולי המוקדשין שנפל לבור, מהו שיתחייב עליו בעל הבור?
וצדדי הספק הם:
האי קרא ד"והמת יהיה לו", ללמד הוא בא: במי שהמת שלו, יצא זה - שור פסולי המוקדשין - שאין המת שלו.
או דילמא: "והמת יהיה לו", ל"בעלים - של הבהמה - מטפלין בנבילה" הוא דאתא, כלומר: אם הנבילה יש בה שווי, אין אומרים שישלם בעל הבור כנגד כל ערך הבהמה ויטול את הנבילה, אלא בעלי הבהמה הם נוטלים אותה, ובעל הבור משלים את ההפרש בלבד, ומשום ש"והמת יהיה לו" היינו לניזק.  10 

 10.  ראה בזה בסוגיית הגמרא לעיל י ב.
הרי שנסתפק רבא אם פטור בעל הבור על שור פסולי המוקדשין, ואילו כאן אמר רבא כדבר פשוט שהוא פטור!?
ומשנינן: בתר דבעיא, אחר שהסתפק רבא אם פטור בעל הבור עליו, הדר פשטה רבא שהוא פטור, ושמועתו של רבא בסוגייתנו, היא אחר שפשטה.
ומקשינן: לפי מה שפשט רבא ש"והמת יהיה לו" ללמד הוא בא שבור פטור על פסולי המוקדשין: אלא "בעלים מטפלין בנבילה" של בהמה שמתה בבור - כמבואר במשנה ובברייתא לעיל ט ב וי ב - מנא ליה לרבא, מאחר ש"והמת יהיה לו" לפסולי המוקדשין הוא נדרש!?  11 

 11.  ראה לעיל י ב, שנחלקו אמוראים, אם מקור דין "בעלים מטפלים בנבילה" הוא מ"והמת יהיה לו", או ממקראות אחרים, וצריך תלמוד.
ומשנינן: נפקא ליה לרבא ש"הבעלים מטפלים בנבילה" כשמתה בבור, מן "והמת יהיה לו" דכתיב בשור, וכדכתיב (שמות כא לה): "כי יגוף שור איש את שור רעהו ... ואם שור נגח הוא ... שלם ישלם שור תחת השור והמת יהיה לו".
ומקשינן: מאי חזית ד"והמת יהיה לו" דשור, מפקת ליה לבעלים מטפלין בנבילה, ומחייב אתה את השור על נגיחת שור פסולי המוקדשין, ואילו "והמת יהיה לו" דבור, מפקת ליה למי שהמת שלו ולפטור על פסולי המוקדשין (מנין לו לרבא, ש"והמת יהיה לו" האמור בשור, ל"בעלים מטפלים בנבילה" הוא בא, ואילו "והמת יהיה לו" האמור בבור, לפסולי המוקדשין הוא בא)!?
והרי איפוך אנא, שמא נדרשם בהיפך: "והמת יהיה לו" של בור, ל"בעלים מטפלים בנבילה", ויהיה חייב על שור פסולי המוקדשין, ואילו "והמת יהיה לו" האמור בשור, לפטור הוא בא את השור שנגח את פסולי המוקדשין!?  12 

 12.  מתבאר מן הסוגיא, שלענין "בעלים מטפלים בנבילה" ילפינן בור משור, ואילו לענין פסולי המוקדשין לא ילפינן האחד מן השני; וראה בתוספות שהוא משום שיש כמה פסוקים לדין "בעלים מטפלים בנבילה".
ומשנינן: מסתברא לדרוש את הפטור (מתשלום על פסולי המוקדשין) גבי בור, הואיל ומצינו בו פטור אחר, שפטר בו את הכלים.
ומקשינן עלה: אדרבה, נדרוש את הפטור גבי שור, שכן פטר בו חצי נזק בקרן תמה!?
ומשנינן: כוליה נזק - דומיא דפטור בשור פססולי המוקדשין - מיהת לא אשכחן פטור בשור, ואילו בבור מצינו פטור מכל הנזק לגבי כלים, ולכן מסתבר שהפטור המלא על שור פסולי המוקדשין גבי בור נאמר, ולא גבי שור.
שנינו במשנה: נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו, חמור וכליו ונתקרעו, חייב על הבהמה ופטור על הכלים:
מבארת הגמרא, דמתניתין - משנתנו הסוברת שבור פטור על הכלים - דלא כרבי יהודה, דתניא:
רבי יהודה מחייב על נזקי כלים בבור.
ומפרשינן: מאי טעמא דרבנן, שהם פוטרים את הבור על הכלים:
משום דאמר קרא גבי בור (שמות כ"א לד): "ונפל שמה שור או חמור", ודרשינן:
"שור" ולא אדם.
"חמור" ולא כלים, ולא כל דבר שאינו בעל חיים.
ורבי יהודה - הסובר: בור חייב על הכלים - אמר לך:
"או" ("שור או חמור") לרבות את הכלים לחיוב.

דרשני המקוצר[עריכה]