פרשני:בבלי:בבא קמא קיז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא קיז א

חברותא[עריכה]

בתר דנפק לאחר שיצא רב נחמן אמר ליה רב יוסף לרב הונא בר חייא: מאי נפקא לך מיניה איזה הבדל בדין יוצא לך מזה  אי דינא אי קנסא?
אמר ליה: אי דינא הוא שהמסור ישלם - גמרינן מיניה, לומדים ממעשה זה של רב נחמן לשאר גרמי של נזיקין אחרים.
אי קנסא הוא שקנס רב נחמן, משום שרגיל היה בכך  1  - לא גמרינן מיניה. לא לומדים ממעשה זה לשאר מקומות.

 1.  כך פירש רש"י, וכן כתב הראב"ד שרב נחמן קנס מדעתו. הרשב"א מקשה כיצד רב נחמן דן דיני קנסות, הרי אין דנים דיני קנסות בבבל (כמבואר לעיל פד ב). ותירץ שרב נחמן קנס לפי שעה משום שהיה רגיל בכך. עוד תירץ הרשב"א שדבר שהוא שכיח ויש חסרון כיס עבדינן שליחותייהו, ולכן דנים בבבל דינא דגרמי אף על פי שהוא קנס כיון שהוא שכיח ויש בו חסרון כיס.
ומנא תימרא, ומנין תאמר דמקנסא לא גמרינן?
דתניא: בראשונה, היו אומרים: המטמא טהרותיו של חברו (כגון תרומה) - שמעתה אינה ראויה אלא לשריפה, והמנסך יינו של חברו לעבודה זרה - שנאסר היין בהנאה, הרי אף על פי שאין הזיקו ניכר, חייב לשלם על הזיקו.
לאחר זמן, חזרו חכמים לומר: אף המדמע, אם עירב פירות חולין של חבירו בתרומה, והפחית בכך את ערך הדמים של פירות החולין, לפי שאינם ראוים מעכשיו אלא להמכר לכהנים, חייב לשלם לחבירו את הזיקו.
ומדויק מהברייתא: רק מפני שחזרו - אין, חייב הוא לשלם. אבל אם לא חזרו, לא היה חייב לשלם.
מאי טעמא לא היינו לומדים מהמטמא והמנסך לחייב את המדמע בתשלום?
לאו, האם לא, משום דקנסא הוא, וקנסא לא גמרינן מיניה. אלא רק באופן המסוים שקנסו חכמים - קונסים.
ומוכח מהברייתא שאין לומדים מחיוב של קנס במקום אחד לחייב גם באופנים דומים.
ודחינן: לא, אין להוכיח מהברייתא שאין לומדים חיוב מקנס. אלא הטעם שלא היינו לומדים מדמע ממנסך, הוא משום שמעיקרא סברי שרק להפסד מרובה חששו חכמים לקונסו, כגון במטמא תרומה, שהפסידו הפסד מרובה, שהתרומה אינה ראויה יותר לאכילה. אבל להפסד מועט, כגון מדמע שעדיין ראויים הפירות לאכילה לכהנים, ונאסרים רק לישראל, לא חששו חכמים לקונסו.
ולבסוף סברי שלהפסד מועט נמי חששו.
ומקשינן: איני! אינך יכול לפרש כן, שבתחילה לא חששו לקונסו על שהפסיד הפסד מועט, ולבסוף חזרו לקונסו על הפסד מועט.
שהרי והא תני אבוה דרבי אבין ברייתא בגירסא קצת שונה מהגירסא שהבאנו לעיל, ולפי גירסתו אין מקום לפירוש זה. וכך היא גירסתו: בראשונה היו אומרים המטמא והמדמע חייב לשלם את הנזק, חזרו לומר אף המנסך חייב לשלם.
והרי מנסך הוא הפסד גדול יותר ממדמע, ובכל זאת רק משום שחזרו חכמים לחייבו בתשלום, אין, חייב הוא לשלם, אבל אם לא חזרו לחייבו, לא היה חייב המנסך על נזקו.
מאי טעמא לא היינו לומדים על מנסך על אף שהוא הפסד גדול יותר, ממדמע, האם לאו משום דלא גמרינן מקנסא!
ודחינן לא, אין זה הטעם שלא היינו לומדים לחייב מנסך בתשלום מכך שמדמע חייב.
אלא הטעם שבתחילה לא היינו מחייבים מנסך, כי מעיקרא סברי כרבי אבין, שמנסך פטור משום שקם ליה בדרבה מיניה. ולבסוף סברי כרבי ירמיה, שאין פטור של קם ליה בדרבה מיניה על ניסוך.
וכעת מבארת הגמרא את מחלוקת רבי אבין ורבי ירמיה:
אחת מל"ט מלאכות האסורות בשבת היא מלאכת הוצאה, ובכלל איסור זה גם המעביר חפץ ד' אמות ברשות הרבים, וכדי שיתחייב צריך ב' תנאים, א. עקירת החפץ מהמקום שנח. ב. הנחת החפץ לאחר שהועבר. ואם לא עשה ב' מעשים אלו, אינו עובר על מלאכת הוצאה.
מעיקרא סברי כרבי אבין, דאמר רבי אבין: זרק בשבת חץ ברשות הרבים מתחילת ארבע אמות ולבסוף ארבע אמות וקרע החץ שיראין (בגדים) בהליכתו - פטור מלשלם על הבגדים שקרע.
שהרי עקירה שעקר את החץ מהמקום שנח בו, צורך הנחה היא, ומתחייב בנפשו על עקירת החץ והנחתו בריחוק ד' אמות, וכיון שבין עקירת החץ להנחה קרע את הבגדים, נמצא מעשה שבת ומעשה קריעה באים כאחד, ופטור על הממון מדין "קם ליה בדרבה מיניה" שנפטר מחיוב הממון על ידי חיוב המיתה שנתחייב באותה שעה. ואין אומרים, כי משעת קריעה קודם שנח החץ התחייב ממון על קריעת הבגד, ואינו מתחייב בנפשו אלא בשעה שהחץ נח.  2 

 2.  כתב התוספות בגיטין (נג א וכן כתב רבינו תם בתוס' לעיל ע ב ד"ה לענין) שהסוגיה במרובה (ע ב) המעמידה את מה שכתוב גנב ומכר בשבת פטור מד' וה' שמדובר באומר לא תיקני גנבותיך עד שתנוח, הוא כרבי ירמיה, וחולק על רבי אבין, כי לפי רבי אבין בכל מקרה פטור כיון שהעקירה צורך הנחה. השער המלך (גניבה ג ב) מקשה סתירה ברמב"ם שפסק בהלכות גניבה (שם) כמו רבי אבין שאם זרק חץ בשבת וקרע שיראין פטור, כי עקירה צורך הנחה, וגם פסק (שם ג ה) לגבי חיוב ד' וה', גנב ומכר בשבת, אם אמר לו שלא קנה עד שתנוח בחצר, הרי איסור שבת וחיוב מכירה באין כאחת ופטור מתשלומי ד' וה', ואם הקנה הגניבה מיד כשיכנס לאויר החצר, חייב ד' וה' כיון שחיוב ממון בא לפני חיוב שבת. ומקשה השער המלך כיון שהרמב"ם פוסק כרבי אבין אם כן לא צריך להעמיד באופן שאומר אל תקנה עד שינוח בחצר, אלא אפילו אם נקנית הגניבה קודם שתנוח בחצר פטור מדין קם ליה בדרבה מיניה. הגרנ"ט (כתובות סימן לח), הגרש"ש (שם סימן לג), והקהילות יעקב (שם סימן לז), מביאים את המאירי לעיל (ע ב) שכתב כי רבי אבין ורבי ירמיה אינם חולקים, ודווקא לענין נזיקין כגון בקרע שיראין, אומרים עקירה צורך הנחה, ולא אומרים כן לענין מכירה כגון בחיוב ד' וה'. וכעין זה כתב השיטה מקובצת (שם לא ב) בשם שיטה ישנה. ומבארים הגרנ"ט והגרש"ש (וכעין זה כתב האמרי משה סימן ל לא) שיש שני אופנים של קם ליה בדרבה מיניה. א. באופן שעשה מעשה אחד המחייב מיתה וממון אי אפשר לחייב שני חיובים על מעשה אחד. ב. באופן שעשה שני מעשים שחיובם חל באותו רגע, כגון זר שאכל תרומה וקרע שיראין של חבירו, המובא בכתובות (ל ב), שאין שני החיובים יכולים לחול בבת אחת. במעשה אחד יש דין קם ליה בדרבה מיניה אפילו אם חלות החיוב אינו באותו זמן, שאי אפשר לחייב על אותו מעשה גם מיתה וגם ממון, ובזה נתחדש שהיורה חץ וקרע שיראין פטור משום שעקירה צורך הנחה, כי כיון שזה אותו מעשה, אי אפשר לחייבו ממון על מעשה המחייבו מיתה. אבל לגבי זרוק גנבתך לחצרי אין החיוב ד' וה' משום מעשה הזריקה, אלא בגלל שמונח בחצר וקנאו בחצר, שהרי אם היה נכנס מעצמו לחצר, גם כן היה קונה, ונמצא שחיוב שבת וחיוב ד' וה' הם עבור שני מעשים שונים, חיוב שבת עבור המעשה זריקה, וחיוב ד' וה' עבור ההקנאה, ובשני מעשים נפרדים לא אומרים עקירה צורך הנחה. ולפי זה מתרצים הגרנ"ט והגרש"ש את קושית ההפלאה (כתובות שם) מדוע נקט רבי אבין זרק חץ וקרע החץ שיראין בהליכתו, ולא נקט חידוש גדול יותר, שירה חץ ובזמן הליכת החץ קרע היורה בידיו שיראין של חבירו. ולפי זה מיושב, שדווקא אם החץ קורע אומרים עקירה צורך הנחה, כיון שחיוב מיתה וחיוב ממון באים על אותו מעשה זריקה של החץ, אבל אם היורה קרע בידיו, כיון שהיה מעשה אחר אין בזה פטור של קם ליה בדרבה מיניה, כיון שזה שני מעשים ושני חיובים שאינם באותו רגע, שקריעת השיראין בא לפני חיוב שבת. בחידושי הגר"ח על הש"ס (כתובות לא א, הובא גם באבן האזל גניבה ג ב ד"ה ושמעתי) מתרץ את הרמב"ם, שיש חילוק בין מעביר ד' אמות ברשות הרבים לבין מוציא מרשות לרשות, שמעביר ד' אמות חייב על כל הד' אמות, שכל הד' אמות גורמים לחיוב והם מעשה העבירה, שהרי אם העביר פחות מד' אמות פטור, ובאופן זה אמר רבי אבין שיש פטור של קם ליה בדרבה מיניה מהעקירה, אבל לבי זרוק גניבתך לחצרי שזה מוציא מרשות הרבים לרשות היחיד, רק העקירה וההנחה הם גורמי החיוב והם מעשה העבירה, ואם התחייב ממון באמצע, אין מעשה עבירה של חיוב מיתה שיפטור ממון. הקהילות יעקב (כתובות סימן לב) דוחה את תירוץ הגר"ח לפי הבעל המאור (תחילת פרק הזורק דף צו ב) שמבאר כי גדר איסור העברת ד' אמות ברשות הרבים הוא משום שד' אמות של אדם קונות לו והם כרשות היחיד, ונחשב כמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, ולפי זה גם מעביר ד' אמות, אין מעשה העבירה אלא העקירה וההנחה. אמנם מהרמב"ם (שבת יג יז) משמע שלא סבר כדברי הבעל המאור.
ואותו דבר לגבי המנסך, אף על פי שאינו עובד עבודה זרה בעת הגבהת היין, כיון שהגבהת היין צורך ניסוך הוא, ואם כן חיוב מיתה על עבודה זרה וחיוב תשלום על הפסד היין באים כאחד, ונפטר מהתשלום מחמת חיוב המיתה.
ולבסוף חזרו בהם חכמים וסברי כרבי ירמיה, דאמר רבי ירמיה: משעת הגבהה שהגביהו על מנת לגוזלו  3  קנייה את היין ואיחייב ליה ממון, אבל מתחייב בנפשו מחמת עבודה זרה לא הוי עד שעת ניסוך. וכיון שחיוב המיתה אינו בשעת חיוב הממון אינו נפטר מחיוב הממון מחמת חיוב המיתה.  4 

 3.  כך פירש רש"י בגיטין (נב ב ד"ה דאגבהה). ולכאורה משמע מרש"י שאם אין כוונתו לגזול אלא רק מגביה על מנת לנסך אינו חייב משום גזילה כיון שכוונתו להחזיר את החפץ לבעלים. וכך לומד העונג יו"ט (סימן מח) בשיטת רש"י. ולפי זה קשה מדוע נקרא מנסך, הרי חייב משום שהוא גזלן. גם התורת גיטין (שם נב ב) מקשה שבמשנה שם כתוב "מנסך" משמע שמדובר אף באופן שאין כוונתו לגזול. ומפרשים התורת גיטין ופרי יצחק (חלק א סימן נח ד"ה ונראה) ושיעורי ר' שמואל (גיטין אות שמא) את כוונת רש"י, שהגביה על מנת לנסך, ומה שמגביה על מנת לנסך זה עצמו נחשב למעשה גזילה. ומביאים ראיה כי באופן זה שמגביה על מנת לאבד נחשב גזילה, מהגמרא לעיל (צח א), הלוקח מטבע של חבירו על מנת לזורקו לים נחשב גזלן. גם העונג יו"ט מקשה מדוע הוצרך רש"י לפרש שהגביה על מנת לגזול, הרי אף אם אין כוונתו לגזול חייב, כמו הלוקח מטבע על מנת לזורקו לים. ותירץ כי שונה שם שהגביה את המטבע על מנת שלא להחזירה לבעלים, ולכן נקרא גזלן. מה שאין כן לגבי מנסך שרוצה להחזיר לבעלים, ויין מנוסך נחשב השבה כיון שההיזק אינו ניכר, ולכן אינו נחשב לגזלן אלא אם כן הגביה על מנת לגוזלו. הרשב"א בגיטין מבאר ששמואל חולק על רב ומפרש מערב ולא מנסך, משום שבמשנה כתוב מנסך סתם, ואפילו לא כתוב הגביה על מנת לגזול. ומבואר ברשב"א שדווקא במגביה על מנת לגזול חייב, אבל מגביה על מנת לנסך פטור. ומקשה התרומת הכרי (שפו ג) מהגמרא (לעיל צח א) שמוכח כי המגביה על מנת לאבד חייב משום גזילה. הגר"ח (הלכות חובל ומזיק ד"ה אלא) כתב גם כן שהמגביה על מנת לנסך חייב משום שהוא מגביה על מנת לאבד, אלא שחילק דדין זה הוא, רק אם הוא בעצמו מאבד כמו מנסך, אבל אם הדבר יאבד מעצמו, כגון: ליסטים שהוציאו בהמה והיא תברח ותאבד מעצמה, אינו חייב משום גזילה.   4.  הרמב"ם בפירוש המשנה (גיטין פרק ה) מבאר כי הטעם שאין במנסך פטור של קם ליה בדרבה מיניה, כיון שמדובר בהיה שוגג, ואף שידע כי היין נאסר והיה מזיד לענין ההיזק, מכל מקום היה שוגג לענין מיתה ולא ידע שהוא חייב סקילה. גם המאירי (גיטין נב ב) כתב שאין קם ליה בדרבה מיניה משום שהיה שוגג, והסבר נוסף הביא כמו הגמרא כאן, משום שאין מיתה וממון באין כאחד, כי משעת הגבהה חייב ממון ואינו מתחייב בנפשו עד שעת ניסוך. וקשה מדוע הרמב"ם מתרץ תירץ אחר ואינו מתרץ כתירוץ הגמרא, והרמב"ם בעצמו בהלכות חובל ומזיק (ז ו) מתרץ כתירוץ הגמרא. הפרי חדש (בהגהות מים חיים על הרמב"ם חובל ומזיק שם) מקשה כי קיימא לן שגם בשוגג יש דין קם ליה בדרבה מיניה מדין תנא דבי חזקיה כמבואר בכתובות (לה א). ומבאר הדברי יחזקאל (כו י) בשם הגר"י מפוניבז' שהיה קשה לרמב"ם קושית תוס' (גיטין נב ב ד"ה מנסך) מה תירוץ הגמרא: מדאגביה קניה, מכל מקום הרי זה הגבהה לצורך ניסוך, ואם כן יש קם ליה בדרבה מיניה כמו בעקירה צורך הנחה. ועל זה תירץ הרמב"ם שעקירה צורך הנחה והגבהה צורך ניסוך שייך לומר רק במזיד, כיון שההגבהה היא חלק מהחיוב מיתה, אבל בשוגג שאין חיוב, שייך לומר קם ליה בדרבה מיניה רק בזמן הניסוך עצמו, ולכן על ההגבהה יש חיוב ממון, ולפי זה הרמב"ם אינו מתרץ תירוץ נוסף על תירוץ הגמרא. אבל המאירי למד ברמב"ם שכוונתו לתרץ תירוץ שני מדוע אין קם ליה בדרבה מיניה. התוספות בסנהדרין (עט א ד"ה ומפקא) חולקים וסוברים בהדיא שגם בשוגג אומרים עקירה צורך הנחה.
רב הונא בר יהודה איקלע למקום הנקרא בי אביוני, אתא לקמיה דרבא, אמר ליה רב הונא בר יהודה לרבא: כלום מעשה בא לידך לדון לפניך?
אמר ליה: ישראל שאנסוהו עובדי כוכבים והראה ממון חבירו בא לידי, וחייבתיו לשלם לחבירו על ההפסד שהפסידו.
אמר ליה: אהדר עובדא למריה חזור בך מהדין שפסקת לחייבו.
דתניא ששנינו בברייתא: ישראל שאנסוהו עובדי כוכבים והראה ממון חבירו - פטור, ואם נטל ונתן ביד - חייב כיון שהציל את עצמו בממון חבירו.  5  ובמקרה שדנת בו, הוא לא נטל ונתן ביד.

 5.  הראשונים נחלקו בזה, שיטת הרי"ף והרמב"ם (חובל ומזיק ח ד) כי מה שחייב בנטל ונתן ביד, מדובר אפילו אם עשה כן מחמת שאנסוהו עכו"ם. אבל שיטת הר"ח (הובא ברשב"א ובתוס' רי"ד) ורבינו אפרים (בהשגה לרי"ף) והראב"ד (בהשגה לרמב"ם) בשם רב האי גאון, שמדובר בלא אנסוהו, אבל אם אנסוהו עכו"ם פטור. הנמוקי יוסף כתב, כי שיטת רש"י שאם נשא ונתן ביד מדובר בלא אונס, אבל באונס פטור. וכן כתב התוס' רי"ד וחידושי אנשי שם והגהות מעשה אילפס (בגליון הרי"ף) שרש"י סובר כי באונס פטור, והוכיחו ממה שכתב רש"י שאם נשא ונתן ביד חייב משום שהציל עצמו בממון חבירו, שמשמע כי לא היה חייב ליתן ממון חבירו והוא מעצמו הציל עצמו בממון חבירו.
אמר רבה  6 : אם הראה מעצמו בלא שאנסו אותו האנסים להראות  7 , כנשא ונתן ביד דמי וחייב.

 6.  הגירסא שלנו הוא: אמר רבה, אבל גירסת הרי"ף והתוס' רי"ד הוא: אמר רבא. וכתב הש"ך (שפו א הובא ברש"ש) שיש לגרוס רבא, שהרי החיוב הוא מדינא דגרמי, ורבה לא דן דינא דגרמי כמבואר לעיל (צח). וכתב הש"ך שגם הרא"ש גורס רבא, והגירסא ברא"ש לפנינו הוא: רבה, וכן גורס הפלפולא חריפתא (אות ס). והנה התוס' (לעיל ה א ד"ה למעוטי) כתבו שאפילו מי שלא דן דינא דגרמי מחייב מוסר משום קנס בפרק הגוזל בתרא. וכתב הקצות החושן (שפו א) כי כוונתם להוכיח מכאן, שרבה אצלנו מחייב אף על פי שאינו מחייב בדינא דגרמי.   7.  כך מפרש רש"י, וכן מפרשים התוספות (לעיל קטז ב ד"ה לא), אבל הרשב"א מפרש, אם הראה מעצמו להנצל מאונסו חייב, כי אם מדובר במראה ללא אונס, קשה מה חידש רבה, הרי משנה מפורשת היא, ששנינו: אם מחמת הגזלן חייב, והעמדנו בדאחוי אחויי. וכן מקשה הנמוקי יוסף לפי רש"י, מה חידש רבה הרי משנה היא. וכתב הנמוקי יוסף, כי לפי דעת הרי"ף שנטל ונתן ביד מדובר באונס, מה שפטור בהראה מדובר באונס, אבל אנסוהו סתם והראה בשל חבירו הרי הוא בכלל אותו שהראה מעצמו וחייב.
מעשה: ההוא גברא דאנסוהו עובדי כוכבים, ואחוי אחמרא והראה על יינו דרב מרי בריה דרב פנחס בריה דרב חסדא, אמרו ליה: דרי ואמטי בהדן שא והולך עמנו את היין לבית המלך, דרא ואמטי בהדייהו והוא נשא והוליך עמהם את היין.
אתא בא מקרה זה לקמיה דרב אשי, פטריניה פטר אותו מתשלום.
אמרו ליה רבנן לרב אשי, מדוע פטרת אותו? והתניא: אם נשא ונתן ביד - חייב! ובמקרה זה הרי הוא בידיו הוליך עם האנסים את היין לבית המלך.  8 

 8.  הרי"ף מוכיח מכאן שחייב אפילו באונס, כי אם נשא ונתן באונס פטור, מה הקושיה, הרי כאן אנסוהו העכו"ם. ולפי הראב"ד יש לומר, שכאן מדובר באונס ממון ולכן חייב אם נשא ונתן ביד ולעיל מדובר באונס של פיקוח נפש.
אמר להו: הני מילי דין זה הוא דווקא היכא דלא אוקמיה עילויה מעיקרא שלא אנסו אותו האנסים מתחילה על הממון, אלא הלך ונטל ונתן להם, אבל היכא דאוקמיה עילויה מעיקרא שאנסו אותו האנסים והעמידו אותו על היין להראותו להם - מיקלי קלייה נחשב הממון כאילו נשרף, שממון זה כבר אבוד מהבעלים, ובאותה שעה שהראה להם את היין ואיבדו פטור, וכשהוליך עמהם את היין, את היין של האנסים הוא הוליך.
איתיביה רבי אבהו לרב אשי:
שנינו בברייתא: אמר לו אנס הושיט לי פקיע (קשר) עמיר זה או אשכול ענבים זה, והושיט לו - חייב! ואף על פי שעומד האנס על גבי הממון, הואיל ונשא ונתן ביד חייב. רואים מהברייתא שחייב אם נשא ונתן ביד גם אם אונסים אותו על הממון.
ומתרץ: הכא במאי עסקינן - כגון דקאי שעומד האנס בתרי עברי נהרא בשתי עברי הנהר, שהאנס מצד אחד של הנהר והעמיר מהצד השני, שאם אינו מוסר את העמיר ביד האנס, האנס לא יכול ליטלו. ולכן חייב שם במה שמוסרו ביד האנס.  9 

 9.  גם מכאן מוכיח הרי"ף שנשא ונתן ביד חייב אפילו היה באונס, שהרי כאן האנס אמר לו ליתן ממון זה ואף על פי כן חייב. הראב"ד דוחה שכאן מדובר באונס ממון ולכן חייב אם נשא ונתן ביד ולעיל מדובר באונס של פיקוח נפש. רבינו אפרים דוחה, שכאן כיון שעומדים בשתי עברי הנהר אין כאן אונס כלל. והרשב"א כתב שזה לא מסתבר כלל, שהרי כתוב "אמר לו אנס". הראב"ד (בהשגה לרי"ף) מבאר שנקרא אנס כיון שנוטל ממון חבירו בלא דעתו.
דיקא נמי, דקתני הושיט לי ולא תני תן לי, שמע מינה שמדובר בנהר שצריך להושיט לו מעבר לנהר, ומשום כך חייב.
מעשה: ההוא שותא (מכמורת של דגים או של חיות) דהוו מנצו עלה בי תרי (שרבו עליו שנים), האי אמר דידי הוא, והאי אמר דידי הוא, (זה אומר שלי הוא וזה אומר שלי הוא).
אזל חד מנייהו ומסרה לפרהגנא דמלכא (הלך אחד מהם ומסר את המכמורת לאוצר המלך).
אמר אביי: יכול אותו אחד לומר: אנא כי מסרי דידי מסרי (אני את שלי מסרתי) לאוצר המלך.
אמר ליה רבא: וכל כמיניה? וכי יכול לטעון כן? הרי הם דנים על המכמורת, ואינה ברשותו, עד שיוכיח שהיא שלו.  10 

 10.  הרשב"א והראב"ד ורבינו יונתן מבארים שדין השותא הוא כל דאלים גבר, וסובר אביי שעל ידי המסירה לפרהגנא הוא גבר וממילא עשה כדין. ורבא סובר שזכותו לתפוס בעצמו ואין לו זכות לתת לאחרים לתפוס. הראב"ד ורבינו יונתן מבארים הטעם שדווקא הוא בעצמו יכול לתפוס, כיון שהשני יכול לתפוס בחזרה, אבל לא מועיל למסור ביד עכו"ם כיון שהשני אינו יכול לתפוס ממנו בחזרה. הרשב"א מקשה, שלפי טעם זה אם תפס בהמה יהיה אסור לשוחטה, כיון שמונע מחבירו לתופסה בחזרה. ועצם הדבר אם יכול השני לחזור ולתפוס ממנו, תלוי במחלוקת התוס' (ב"מ ו א) והרא"ש (ב"ב פ"ג סימן כב), שיטת התוס' שבדין כל דאלים, אם גבר האחד ותפס יכול השני לתפוס ממנו בחזרה, ושיטת הרא"ש שאי אפשר לתפוס בחזרה.
אלא אמר רבא: משמתינן ליה (מנדים אותו), עד דמייתי ליה וקאי בדינא (עד שיביאו לבית דין ויעמוד לדין) לדון אם היא שלו.
מעשה: ההוא גברא דהוה בעי אחוויי אתיבנא דחבריה (היה אדם שרצה למסור לאנסים את התבן של חברו), אתא לקמיה דרב, אמר ליה רב: לא תחוי ולא תחוי (אל תמסור ואל תמסור), אמר ליה לרב: מחוינא ומחוינא (אמסור ואמסור).
יתיב רב כהנא קמיה דרב באותה שעה, שמטיה לקועיה (לצווארו) מיניה, שבר את מפרקתו והרגו.  11 

 11.  הרמב"ם (חובל ומזיק ח י) והשו"ע (שפח י) כתבו, מותר להרוג מוסר אפילו בזמן הזה, ומתרין בו אל תמסור, ואם אמר לא כי אמסרנו מצוה להורגו. וכתב הגר"א (ס"ק סה) כי המקור לזה שצריך התראה הוא מכאן, שרב אמר לו: לא תחוי. החינוך (סוף מצוה רלז) מדייק מלשון הרמב"ם שהמוסר צריך לקבל על עצמו התראה כשאר חייבי מיתות, והחינוך חולק וסובר שאינו צריך לקבל על עצמו התראה. הריב"ש (סימן תעג הובא בקהילות יעקב כתובות סימן כט) כתב, כי המוסר צריך התראה כמבואר בגמרא כאן, ומכל מקום היכן שאין פנאי להתרות בו הורגים אותו ללא התראה. ומבאר הקהילות יעקב שאין התראה זו מדין התראה של חייבי מיתות, אלא ענין ההתראה הוא משום שמא יחזור בו מחמת ההתראה, ואסור להורגו כשיש עצה להציל את הנרדף בלי להרוג את המוסר, ולכן כשאין פנאי מותר להורגו. ולפי זה מסתבר כמו החינוך שאינו צריך לקבל על עצמו התראה.
קרי רב עילויה: (ישעיהו נא כ) "בניך עולפו (מחסרון לחם ומים, מתי רעב וחרב)  12  שכבו בראש כל חוצות (ואין קובר להם)  13  כתוא מכמר (כשור הבר הנלכד ברשת שהוא שם במקום שנלכד ואי אפשר לו לזוז ממקומו)  14  " מה תוא (תאו, שור הבר) זה כיון שנפל במכמר (רשת הלוכד) אין מרחמין עליו, אף ממון של ישראל כיון שנפל ביד עובדי כוכבים אין מרחמין עליו.  15  אמר ליה רב לרב כהנא שהרג את המוסר: כהנא, עד האידנא הוו פרסאי דלא קפדי אשפיכות דמים (עד עכשיו היו כאן פרסיים שאינם מקפידים על שפיכות דמים) ואינם עונשים את ההורג, אבל והשתא איכא יוונאי דקפדו אשפיכות דמים ואמרי מרדין מרדין (ועכשיו יש כאן יוונים המקפידים על שפיכות דמים ואומרים רוצח ירצח).

 12.  מצודת דוד שם.   13.  שם.   14.  שם.   15.  הרא"ש מבאר, אף ממון של ישראל כיון שנפל ביד עכו"ם אין מרחמין עליו, ונוטלים היום מקצתו ולמחר נוטלין כולו ולבסוף מייסרין את נפשו והורגין אותו שיודה שיש יותר ממון, והרי הוא רודף וניתן להצילו בנפשו. ומבואר בגמרא, שמוסר חייב מיתה מדין רודף, ומקשה הפני יהושע, כי אם כן מדוע מוסר חייב ממון ולא נפטר מדין קם ליה בדרבה מיניה, כמו רודף ששיבר כלים שפטור מממון משום קם ליה בדרבה מיניה. ומתרץ הפני יהושע, ששונה כאן, כי אינו חייב מיתה אלא קודם שמסר, אבל לאחר שעשה מעשה ומסר, אסור להורגו (כמו שכתב הרמב"ם חובל ומזיק ח יא), ואם כן בזמן שמתחייב בתשלומין כבר אי אפשר להורגו. בחידושי רבי מאיר שמחה מתרץ שרודף חייב מיתה על עצם המעשה, מה שאין כן מוסר שאינו חייב מיתה על עצם המעשה אלא חייב מיתה כדי למנוע מסירתו, דהיינו כדי למנוע היזק ממון, ואף למאן דאמר שנהרג אחרי מסירתו היינו משום שמא ימסור מכאן ולהבא, וכיון שחיוב מיתה הוא למנוע היזק ממון, אינו נפטר מממון, כיון שאם יפטר יגרם לניזק הפסד ממון וכל החיוב מיתה הוא כדי שלא יפסיד ממון. הדברי יחזקאל (כו ג) מתרץ שמוסר חייב מיתה מטעם מגדר מילתא, ואינו נפטר מדין קם ליה בדרבה מיניה, כי חיוב המיתה אינו בגלל המעשה שעשה אלא הוא תקנה להבא מפני צורך השעה, וכיון שעצם המעשה אינו מחייב מיתה, חייב ממון. וכעין זה מתרץ האחיעזר (ח"א סימן יח ב ד"ה ובשיטת). הראב"ד (בשיטה מקובצת קיז ב ד"ה הדרך) כתב, שמוסר הרגיל למסור או שהתרו בו, קנאים פוגעים בו בידים, כמו שעשה רב כהנא. ומבואר בראב"ד שהמוסר אינו חייב מיתה אלא שיש היתר לקנאין להורגו כמו הבועל ארמית שקנאין פוגעין בו (כמבואר בסנהדרין פב א וברמב"ם איסורי ביאה יב ד). והנה נחלקו האחרונים האם במקום שקנאין פוגעין בו יש פטור מממון משום קם ליה בדרבה מיניה. הרעק"א (כתובות כט א) כתב שפטור מממון כמו גבי רודף שמותר להורגו, ודומה למי שחייב מיתה שפטור מממון. האור שמח (הלכות רוצח א יג) והדברי יחזקאל (סימן כג ג) סוברים שדווקא רודף חייב מיתה ויש בו פטור של קם ליה בדרבה מיניה, אבל הבועל ארמית אינו חייב מיתה ואין לו פטור של קם ליה בדרבה מיניה. ולפי זה הוא הדין מוסר אין לו פטור של קם ליה בדרבה מיניה.
לכן קום סק (עלה) לארעא דישראל, וקביל עלך דלא תקשי (וקבל על עצמך שלא להקשות) לרבי יוחנן שבע שנין.  16 

 16.  משמע שרב כהנא היה זקוק לכפרת עוונות, וקשה שהרי עשה כדין, כמו שכתב רש"י (ד"ה אין). המהרש"א בחידושי אגדות כתב שהיה צריך כפרה משום שלא נטל רשות מבית דין או מרבו והיה מורה הלכה לפני רבו. הים של שלמה (הובא בש"ך סימן שפה נו) מבאר שהרי"ף השמיט את המעשה של רב כהנא משום שעשה שלא כדין, שאסור להרוג את המוסר בידים, אלא רק מורידים והורגים אותו על ידי גרמא. הש"ך כתב חלילה לחשוב על רב כהנא שעשה שלא כדין. עוד מבאר הים של שלמה (וכן משמע מהמאירי) שהיה צריך כפרה על זה שהכניס את עצמו בסכנה.
אזיל אשכחיה (הלך ומצא) לריש לקיש דיתיב וקא מסיים מתיבתא דיומא לרבנן שהיה חוזר ושונה להם מה שדרש רבי יוחנן אותו היום, לפי שריש לקיש חכם גדול היה, ולאחר ששמעו כולם מפי הרב, היה חוזר ומכוונה בידם.
אמר להו רב כהנא לרבנן: ריש לקיש היכא?
אמרו ליה: אמאי? אמר להו: האי קושיא והאי קושיא, והאי פירוקא והאי פירוקא, אלו הקושיות שיש לי להקשות ואלו התירוצים שיש לי לתרץ על השיעור.
אמרו ליה לריש לקיש את דברי רב כהנא.
אזל ריש לקיש אמר ליה לרבי יוחנן: ארי עלה מבבל, לעיין מר במתיבתא דלמחר שיכין הרב טוב את השיעור של מחר.
למחר אותבוה בדרא קמא (הושיבו את רב כהנא בשורה הראשונה) של היושבים קמיה דרבי יוחנן, שהיו שבע שורות של תלמידים יושבים לפני רבי יוחנן זו לפנים מזו.
אמר רבי יוחנן שמעתתא (אימרה) אחת ולא אקשי ליה רב כהנא, אמר רבי יוחנן שמעתתא נוספת ולא אקשי.
וכל פעם שאמר רבי יוחנן אימרה ורב כהנא לא הקשה על זה, אנחתיה אחורי העבירו אותו שורה אחת אחורה, עד שהעבירו אותו שבע דרי (שורות) עד דאותביה בדרא בתרא (עד שישב בשורה האחרונה).
אמר ליה רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש: ארי שאמרת וכינית את רב כהנא, נעשה שועל!
אמר רב כהנא: יהא רעוא דהני שבע דרי להוו חילוף שבע שנין, יהי רצון שאלו שבע השורות שהעבירוני לאחור, יחשבו כתחליף לשבע השנים דאמר לי רב שרב גזר עלי שלא להקשות לרבי יוחנן.
קם אכרעיה, עמד רב כהנא על רגליו, אמר ליה רב כהנא לרבי יוחנן: נהדר מר ברישא יחזור הרב על תחילת דבריו.
אמר רבי יוחנן שמעתתא ואקשי רב כהנא, וכך הקשה לו על כל אימרה שאמר, עד שאוקמיה בדרא קמא, ששוב הושיבוהו בשורה הראשונה לפני רבי יוחנן.
המשיך רבי יוחנן ואמר שמעתתא ורב כהנא המשיך ואקשי.
רבי יוחנן הוה יתיב אשבע בסתרקי (היה יושב על שבעה כרים).
מחמת הקושיא שהקשה עליו רב כהנא שלפי ליה חדא בסתרקא מתותיה (הוציאו כר אחד מתחתיו).
שוב אמר רבי יוחנן שמעתתא ואקשי ליה רב כהנא, והוציאו כר נוסף מתחתיו, עד דשלפי ליה כולהו בסתרקי מתותיה (עד שהוציאו את כל הכרים שתחתיו), עד דיתיב על ארעא (עד שישב רבי יוחנן על הארץ).
רבי יוחנן גברא סבא הוה ומסרחי גביניה, רבי יוחנן היה אדם זקן, וגבות עיניו היו גדולים ומכסים את עיניו. אמר להו לשמשיו: דלו לי עיני ואחזייה, הרימו לי את הגבות כדי שאוכל לראות את רב כהנא.
דלו ליה במכחלתא דכספא, הרימו לו את הגבות עם מלקחים של כסף.
חזא דפרטיה שפוותיה, ראה רבי יוחנן ששפתיו של רב כהנא שסועות (והיה זה מחמת מכה, שנקרעה שפתו).
סבר רבי יוחנן כי אחוך קמחייך ביה, שרב כהנא צוחק עליו.
חלש דעתיה של רבי יוחנן ונח נפשיה של רב כהנא, שמת מחמת קפידתו של רבי יוחנן.
למחר אמר להו רבי יוחנן לרבנן: חזיתו לבבלאה היכי עביד? ראיתם את אותו בבלי כיצד עשה לי.
אמרו ליה: דרכיה הכי, דרכו של רב כהנא בכך, ולא היה זה צחוק.

דרשני המקוצר[עריכה]